איך פוסקים הלכה?

[לקוח מתוך פוסט בפייסבוק]
תקציר:

האם ההלכה מושפעת מסט הערכים של הפוסק, או שבעיקר משקלולים פנים הלכתיים.

דעתי:

ברמת הרצוי- ההלכה היא זו שמעצבת את סט הערכים, וממילא לא אמורה להיות מושפעת, אלא משפיעה. אך זאת יקרה רק במידה והפסיקה תהיה מתוך נסיון לברר את פשט הסוגיא, ולצלול לתוך הראיות והקושיות של ראשונים והאחרונים, ומתוך האומץ להכריע בגוף דבריהם.

ברמת המצוי- כיום לדעתי, מחמת יראת ההוראה, אין הפוסקים עושים כן, וממילא הפסיקה הפכה לטכנוקרטיה של שקלול דעות (שהרי מי יכריע בינם) וממילא, מה שקובע כמי לפסוק, הוא, סט הערכים של הפוסק. 

היעד- לחזור לתת להלכה לעצב את עולם הערכים שלנו, ולא שאנחנו נעצב את התורה לפי עולם הערכים שלנו..

ובאורך:

איך בעצם פוסקים ההלכה?

דיון מעט מרענן מתנהל כעת ממש בשולי הפיד שלי..דיון זה לא עוסק במצב בעזה, לא בלוד, ואפילו לא בבת ים. תתפלאו הוא אפילו לא עוסק במשבר הפוליטי. הוא עוסק בשאלה שאותי הכי העסיקה בעשר השנים האחרונות- איך פוסקים הלכה?
הדיון הוא סביב הפודקסט של הרב חיים נבון בראיון לרב מאור קיים. שם התנהל הוויכוח הבא:

לשיטת הרב חיים נבון- 'ליבת הדיון ההלכתי היא שיקולים הלכתיים פנימיים' שאינם קשורים דווקא לעולמו המחשבתי של הפוסק (נוריד כרגע את השאלות הנפיצות)
שיטת הרב יואב שטרנברג- אין כמעט שאלה הלכתית שסט הערכים של הפוסק הוא לא זה שיקבע או ישפיע מאוד בהכרעת ההלכה.

אני רוצה להציג כאן, את עמדתי בעניין..

ראשית ברצוני להבחין בין השאלה כיצד לדעתי הלכה אמורה להיות מוכרעת, לבין מהי השיטה הרווחת היום בעולם הפסיקה, כלומר בין ה'רצוי ל'מצוי'.

נתחיל ב'רצוי':
אני מאוד מזדהה עם גישתו של הרב חיים נבון. לענ"ד ההכרעה ההלכתית צריכה להיות נובעת בעיקרה משיקולים פנים הלכתיים.

אסביר זאת מ2 כיוונים שונים:

מקצועיות- כשהתחלתי את דרכי בישיבה הגבוהה, הסבירו לי שכשם שלא תקבל חוות דעת רפואית מכל אחד, אלא מן המומחה, כך צריך לעשות בשאלות הלכתיות. קרי- לימוד תלמוד והלכה הוא נושא מורכב וסבוך, הוא מושפע מהבנת הסוגיא, ירידה לעומק הסברא, הבנת קושיות ותירוצים, ובנוסף שקלול של שיקולים השונים . לשם כך דרושים שנים של לימוד. [לדעתי לאדם המצוי- קרוב ל15 עד עשרים שנה, בשביל להתחיל [רק להתחיל] לעשות זאת בצורה טובה (כמובן שזה תלוי באדם ובכשרונו)]. לכן, לא הגיוני, לקבל פסיקה מאדם שאינו מומחה בתחום.
טענה זו, נכונה בעיניי, אך רק משום שאני מניח, שאכן לקושיות ולתירוצים שקיימים בגמרא, כמו הטענות השונות של הראשונים, יש משקל גדול בתוך מערך הפסיקה, כלומר, המטרה האמיתית בפסיקת ההלכה, היא להגיע לחקר האמת ההלכתית, כלומר, ההבנה הכי נכונה בדברי הגמרא הרלוונטים לאותה סוגיא. בשביל להכריע בדבר כזה- צריך להיות 'סופר מקצועי', 'סופר מיומן' בדרכה של גמרא ובהבנת הראשונים.
כאשר האדם באמת מנסה להבין את פשט הסוגיא לאמיתתה, עד כמה שידו משגת, ידו תהיה יותר כבולה, והיכולת שלו להיעזר בסט ערכים מבחוץ, תהיה צרה מאוד, שהרי לדוגמא: "מדברי הגמרא עולה דבר ברור, כפי שכבר הוכיח הרשב"א, או שהראה הנודע ביהודה באותות ובמופתים, ואמנם לשאגת אריה יש טענה טובה, אבל מסך השקלולים אין ספק שמוכרחים להסביר כנודע ביהודה". אם כך, נראית פסיקת הלכה מקצועית, ממילא העולם הערכי האישי של הפוסק, יקבל מקום שולי, מול עצם ההבנה הפרשנית של הסוגיא.

ערכית- לענ"ד עולם הערכים עצמו אמור לנבוע מן התלמוד ובעיקר מהעיסוק המרכזי שלו, והוא ההלכה, כלומר את סט הערכים אנו גוזרים מתוך ההלכה, ולא את ההלכה מתוך סט ערכים. ממילא אנו מוכרחים להיות קשובים מאוד אל פשט התלמוד, ולהבין את דרישתו ההלכתית, ומשם לגזור את ההלכה, ורק אח"כ את הערך שההלכה נותנת לי.

זוהי בעיניי, דרך הפסיקה הרצויה.

אמנם בעולם המצוי כיום, לדעתי המצב שונה מאוד, ואף רחוק שנות אור מאותו 'רצוי' שאני מציין.

ברמת ה'מצוי'- אני סבור שרוב פוסקי ההלכה בדור שלנו (וזה תהליך שקרה לאט לאט במהלך הדורות), פחות נכנס לעומק הסוגיא (מהסיבות שאמנה בהמשך) וממילא, נוצר הרבה יותר מקום לסט הערכים של הפוסק להכריע, כפי שהרב יואב טען.

מדוע זה קרה?

לענ"ד יש לכך סיבות רבות אך אתייחס לשנים מרכזיות שקשורות זו בזו:

הראשונה שבהם- יראת ההוראה:

יראת ההוראה גרמה לכך, שהעיסוק בגוף הסוגיא התלמודית נעשה פחות רלוונטי היות וכבר דנו בו הגדולים, וממילא, הדיון אינו נסוב בגופה של סוגיא, אלא בשקלול הדעות שכבר נאמרו. כאשר יש לך כבר מערך של דיעות בסוגיא, וההכרעה אינה לפי הדיעה המסתברת יותר (כי מי אני שאכריע?!) ממילא נוצר וואקום שבו כל העולם הערכים האחר, נכנס אליו..
קחו דוגמא משיעורי ההלכה בעולם הפסיקה הספרדי כיום ( וזו רק דוגמא) ותראו שאין שיעור שלא עוסק בשאלות האלו-
מנהג מול שו"ע.
רבים מול יחיד, 
זוהר מול פשטות ההלכה, 
ועוד..
שיקולים אלו הופכים להיות המרכזיים, בעוד העיו בגופה של סוגיא במקרים רבות מונח בקרן זוית

הסיבה לכך, היא לענ"ד בין היתר משום שעל אף שהסוגיא ארוכה והראשונים נחלקו בו וראיותיהם כתובות, לא יהיה מי שיעז לדון בגוף ראיותיהם ולהכריע על פי זה.

סיבה שניה- הפרדה בין עולם הלמדנות לעולם ההלכה:

בדורות האחרונים נוצר מצב שבו עולם הלמדנות מנותק מעולם ההלכה.

 לדעתי אחת הסיבות לכך היא הסיבה הראשונה שהזכרתי- יראת ההוראה. כלומר, יראת ההוראה גרמה לכך שעולם הפסיקה לא נותן מקום לחשיבה עצמאית ולעיסוק בסברא, כי מי יעז לפסוק על פי סברתו?!
ממילא המוחות הגדולים הלכו לעולם הלמדנות, שם יכלו להפליג למחוזות הסברא, מבלי להיות מחויבים בזה לפסיקה למעשה (דבר שפגע לענ"ד גם בעולם הלמדנות שהלך לעיתים יותר למחוזות הפנטזיה מאשר לחקר האמת, אך זה כבר נושא בפני עצמו). דבר זה יצר מצב שהפסיקה הפכה להיות טכנית, ואפילו טכנוקרטית, ויצרה לעיתים מצב שהעוסקים בהלכה, הם אפילו הפחות מוכשרים ומוערכים (לפחות בעולם האשכנזי) אלה שיודעים לזכור מה אמרו קודמיהם, ולגזור הלכה למעשה. כך שיצא בפועל שמערכת השיקולים והסברא היחידה לאלה שכן רצו להפעיל את סברתם (ולא להכריע במחלוקות הגדולים) היא הכרעה בסט הערכים האישית של הפוסק, ולא בגופה של סוגיא..

כתבתי את הדברים בצורה מעט חריפה, והמעיין יראה שדבריי כמעט ולא כוונו כלפי הפוסקים הגדולים והחשובים [לפחות לא בצורה החריפה שתיארתי את המצב] אך לדעתי זו הבעיה הגדולה היום של עולם הפסיקה בימנו, וזו הסיבה שקשה לשכנע את האדם הפשוט שרוצה להכריע בין הפוסקים השונים, מדוע לפסוק דווקא כרב פלוני ולא כאלמוני, אם בסוף שניהם עוסקים באותם המקורות, ושניהם מכריעים הכרעות מחוץ לסוגיא ולא מפנימה לה..

אז מה אני הייתי רוצה שיקרה?

איחוד בין למדנות לפסיקה.

לענ"ד צריך לחנך ללימוד שחותר לעומק האמת ולהגיע לעומקה של סוגיא בסברא ולהלכתא גם יחד.

יש לחנך לגלות את האומץ לנסות להכריע בגוף הסוגיא, בתוך ראיות הראשונים והאחרונים, כמובן מתוך ענווה, אך יחד עם זאת מתוך תחושת אחריות גדולה, שעל הלומד, קרי-הפוסק מוטלת האחריות, ואין ללומד פריווליגיה  להסתמך על הראיות של הקודמים לו, ללא עיון אישי. אלא על הלומד מוטל לברר את הסוגיא מרישא עד גמירא.
בע"ה כשיחזרו לקום פוסקים שכאלה, עולם התורה יתרומם מעלה מעלה 

לענ"ד כאשר יקומו פוסקים שכאלה יפתרו  הרבה בעיות שקיימות כיום בויכוחים הפנים דתיים, וגם התורה תחזור לקבל את מעמדה כמעצבת עולם ערכי, ולא כמושפעת ממנו..עלינו מוטלת המלאכה ואין אנו בני חורין להפטר ממנה..

[הערה בשולי המאמר: בתוך המאמר ניתן היה להבין מדבריי שבשביל להיות פוסקים גדולים, עליהם לחלוק על קודמיהם. אין זו בהכרח כוונתי. כמובן אמירה זו מתאימה למה שאמר היעב"ץ בשם אביו: שבשביל להיות פוסק צריך להיות מסוגלים לעקור הלכות מן השו"ע, והיעב"ץ העיד על עצמו שהוא קיים זאת בעצמו רק פעמים בודדות (שמעתי בשם ר' אשר וייס). אך הכוונה היא שאכן הפוסק אמור לפחות להגיע למצב, שדברי קודמיו לא מתקבלים כמו שהם ללא בירור, אלא יש צורך לשוב לגוף הסוגיות ולעיין בדבריהם, אח"כ כל פוסק יעשה את השקלול שלו, כיצד יגיב לדבריו שנראים לו מסברא מול דברי קודמיו, לעיתים זה ייאלץ אותו להבין טוב יותר או באופו אחר את דברי קודמיו, לעיתים הוא יחפש פוסקים גדולים אחרים שדברו כמותו (ומסיון הוא כמעט תמיד ימצא) ולעיתים הוא יצרף את סברתו כעוד סניף במקרים נוספים, ולעיתים הוא גם יבטל דבריו לקודמיו. אך כל זה לאחר שעיין והעמיק ובחן את הדברים לעומקם.
כמובן שהעיון העצמי בראש ובראשונה נועד לבירור מה שאמרו קודמיו, וליכולת לדמות מילתא למילתא במקרים חדשים. כלומר ההבנה של המקור תשפיע פעמים רבות גם על ההבנה של דברי הפוסקים והיכולת להשליך למקרים חדשים]