רקע- אשה שהלך בעלה למדינת הים
לשון המשנה ביבמות (פז:)
האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך וניסת, ואח"כ בא בעלה:
תצא מזה ומזה.וצריכה גט מזה ומזה. ואין לה כתובה, ולא פירות, ולא מזונות, ולא בלאות - לא על זה ולא על זה.ואם נטלה מזה ומזה – תחזיר. והולד ממזר מזה ומזה...
מהמשנה עולה, כי ישנן חומרות רבות המוטלות על אישה שנישאה לאדם בעוד שמתברר שעדיין הייתה נשואה לאיש אחר. חלקם קשורות לחובות שחייב הבעל לאשתו, אשר מתבטלות במצב בו נשאת האישה לאחר בטעות. לדוגמא: אין לה כתובה, ולא פירות, ולא מזונות, ולא בלאות ועוד. כמו כן ישנם גזירות נוספות כגון שהאישה אסורה על שני הבעלים (בעלה הראשון וזו שנשאה לו בטעות), צריכה גט משניהם, ולד שנולד מהאיש האחרון, או מבעלה הראשון לאחר שחזר, הוא ממזר.
במאמר זה ננסה לברר מהו הטעם לכך שהאישה נקנסה בכל הקנסות הללו:
בפשטות, נראה שטעם הגזירות הוא לקנסה על כך שלא דייקה. כך עולה מדברי הגמ' בדף פח. שמסיקה שהסיבה שעד אחד נאמן מדרבנן להתיר אשה הוא מתוך חומר שהחמירו עליה בתחילה שבמידה וימצא שבעלה חי, יחולו עליה כל הגזרות שהבאנו, על כן הקלנו עליה בתחילתה שיכולה להנשא ע"פ עדות של עד אחד.
כן עולה גם ממסקנת הסוגיא בדף פח:-פט ממנה עולה כי הסיבה שהצריכו חכמים גט לאשה זו הוא מכוח 'קנסא'.
אמנם מהמשך בפרק בדף צד:-צה: נראה כי סיבת הגזירות היא משום החשש 'שמא יאמרו גירש זה ונשא זה, ונמצא זה מחזיר גרושתו'.
במאמר זה ננסה לעמוד על היחס בין הטעמים השונים, ועל ההשלכות ההלכתיות העולות מהבדלים אלו.
האם הממזרות מהבעל הראשון והשני תלויה בנתינת הגט?
בכדי להבין בטעם גזירות אלו נקדים מעט במחלוקת הראשונים ביחס בין הצורך בגט לבין הדין שהולד הנולד מהם הוא ממזר.
בעניין זה נחלקו הפוסקים:
מדברי תוס' (ד"ה 'הולד ממזר מזה ומזה') עולה בפשטות כי אין תלות בין נתינת הגט לממזרות, ולעולם הוולד ממזר. כך כתבו תוס' בשם ר"י לגבי במציאות שבעלה השני בא עליה לאחר שהראשון נתן גט שאף במקרה זה הולד ממזר וכתבו שזה דומה לכך שהוולד ממזר מהראשון (לשון תוס': 'מידי דהוה אראשון שהולד ממזר ממנו') ובפשטות כוונתם כי ב2 המקרים הולד ממזר אף לאחר נתינת הגט [אמנם המהרלב"ח (מב) סבר שתוס' כתבו כן דווקא ביחס לביאת השני, אך לגבי ביאת ראשון יודו תוס' שלעולם הוי ממזר ואף לאחר הגט מהשני, אך כבר חלקו עליו הח"מ (סימן ד ס"ק יז) הט"ז (אבן העזר סימן ד ס"ק ט) והגר"א (אבן העזר קעא ס"ק יז)]
בניגוד לדברי תוספות, כתב הרמב"ם (גירושין י, ז): "ואם בא עליה הראשון קודם שיגרש השני הרי הולד ממזר מדבריהם". מדברי הרמב"ם מדוייק שבמידה והשני נתן גט, אז גם אם יבוא עליה בעלה הראשון, לא יהיה הולד ממזר. בפשטות, נראה כי הרמב"ם יאמר כן אף במציאות ההפוכה, שהראשון נתן גט, והשני בא עליה, שהולד לא יהיה ממזר, היות וכעת האשה אינה אשת איש, וכלל לא מצינו שגזרו גזירה ביחס לבעל השני, שהרי קודם הגט ביאתו יוצרת ממזרות מן התורה, וכך פירש המהרלב"ח (סימן מב).
אך בדעת תוס' סבר הח"מ (סימן ד ס"ק יז) שאף ביאת הראשון אינה תלויה בגט מהשני, ולעולם הולד ממזר (ושלא כביאור המהרלב"ח בדבריו).
אך הט"ז (ט) והגר"א (אבן העזר סימן יז ס"ק קעא) ביארו שהרמב"ם סובר שלעולם אין ממזרות לאחר נתינת גט, כנגד דעת המהרלב"ח.
מה הטעם של הגזרות על האשה, והאם כל הגזרות נובעות מאותו הטעם?
עד כאן הצגנו את מחלוקת הפוסקים האם הממזרות תלויה במתן הגט, או שאינה תלויה בזה, ושם ביארנו באופן נקודתי את שיטות הפוסקים השונות.
כעת ננסה להרחיב מעט בשאלה כוללת יותר המשפיעה אף על נדון זה, והיא, מהו גדרם של שלושת גזרות אלו (תצא מזה ומזה, צריכה גט מזה ומזה, הולד ממזר מזה ומזה) והאם שלושת גזירות אלו תלויות זו בזו.
כפי שהבאנו בפיסקא הקודמת, לדעת הט"ז והגר"א נחלקו בעניין זה רמב"ם ותוס':
לדעת הרמב"ם גזירות אלו נובעות מכך שחז"ל הגדירו את האשה כנשואה לשניהם, ומממילא הולד ממזר משניהם, וצריכה גט משניהם (לעניין האיסור בט"ז משמע שאינו תלוי בנישואין ובגר"א כן, ובע"ה יבואר לקמן) ולכן לעולם תהיה תלות בין הגט לממזרות.
ולדעת תוס' גזירות אלו של ממזרות ואיסור נובעות מכך שחז"ל הגדירו את האשה כמזנה תחת בעלה ואסורה לבעל ולבועל, והחמירו חז"ל באיסור זה יותר מבשל תורה, ולכן גם הולד ממזר כתוצאה מאיסור זה, ולשיטת תוס' גזירת הגט הינה גזירה עצמאית שאינה קשורה כלל לשתי הגזרות האחרות.
ננסה לבחון 3 אפשרויות בעניין זה ולפרוס את הראיות לכל כיוון:
כמו ננסה להבין מה היחס בין גזירות אלו לבין שאר הגזירות הכתובות במשנה בהם מפסידה האישה מהזכויות שיש לה כלפי הבעל.
שאלה נוספת שיש להציב היא, האם תקנות אלו נובעות מכוח קנס, או מכוח חששות שמא יאמרו גירש זה ונשא זה, ונמצא שהאשה יוצאת בלא גט, או שזהו שילוב שמחמת הקנס, אנו חוששים חששות אלו, אך ללא הקנס לא היינו חוששים לזה.
א. אפשרות א'- ריטב"א- כל שלושת הגזירות נובעות מהגדרת האשה כנשואה.
הריטב"א (יבמות פט.) ובעקבותיו הנמוק"י (יבמות כח:) כתבו כי 3 גזירות אלו נובעות מכוח הגדרתה של האשה כנשואה והם תלויות זה בזה.
כמו כן דעת הריטב"א כי טעם הגזירה הוא מחמת הקנס שלא דייקה, ולא מכוח חששות שונים, אמנם בסופו של דבר אף הריטב"א נאלץ להודות, כי כאשר אין חשש "שמא יאמרו" לא ניתן לחייב את האשה בגט, אך מכול מקום יש לאוסרה, והסיבה שאין לתת לה גט הוא משום שהציבור לא יראה גט זה כדבר רציני (וקצת נראה מדבריו שבמקרה זה אף לא תהיה ממזרות, משום שהממזרות תלויה בגט כפי שעולה מדבריו בדף פט. בהתייחס לירושלמי שנביא לקמן, אך הוא לא כתב כן במפורש).
דברי הריטב"א מבוססים על הירושלמי (יבמות י, א) שם נאמר שהגט ניתן בכדי לברר איסורו של ראשון, וביאר הריטב"א שהכוונה "שעושין קיום לקדושי שני כדי לאוסרה על הראשון ולעשות הולד ממנו ממזר קודם גרושי שני". ומבואר מדבריו שהגט הוא מה שמגדיר את האשה כנשואה אף לשני, וממילא מוליד את 2 הגזירות הנוספות.
דברי הריטב"א והנמוק"י נסמכים על מסקנת הסוגיא העוסקת בסיבה שצריכה האשה גט מהשני (פח:- פט.) שם שואלת הגמ' מדוע השני צריך לתת גט, הרי ביאתו הינה זנות בעלמא. ובתחילה ניסתה הגמ' ליישב שזאת משום שאנשים יחשבו שהראשון גירשה ונישאה כדין לשני, וא"כ כעת היא יוצאת בלא גט. הגמ' הוכיחה שהחשש מצד עצמו אינו מצריך גט משום שמבואר במשנה שאם האשה רק נתקדשה לשני היא אינה זקוקה לגט ממנו, ואין לחוש למה שיאמרו האנשים, משום שהאנשים יכולים להניח שהאשה נתקדשה בטעות ולכן לא הייתה צריכה גט, וכך גם יכולים לומר במקרה שנשאת (בע"ה בשיטת הרמב"ם נדון מה הכוונה קידושי טעות, והאם באמת להלכה שייך לומר כן ביחס לנישואין). לבסוף מסיקה הגמ' שכאשר האשה עשתה איסור (שנבעלה לשני)- קנסוה, וכשלא עשתה איסור (שרק נתקדשה לשני)- לא קנסו.
הריטב"א הלך בדרכו של הרי"ף בביאור הסוגיא, שמסקנת הגמ' היא שאין שום קשר בין החשש שיאמרו שהיא יוצאת בלא גט לגזירת הגט, אלא זהו קנס בלבד.
והציע הריטב"א 2 נימוקים לקנס:
הריטב"א כתב על הפירוש השני "הוא הנכון".
הקושי בשיטה זו, היא, שמהסוגיא בדף צד:- צה: עולה כדבר מוסכם שכאשר אין חשש "שמא יאמרו" אין צורך בנתינת הגט (וכפי שיתבאר לקמן). כמו כן עולה מהסוגיא שם שלדעת ת"ק אין כלל תלות בין האיסור לגט, וגם במציאות שאין נתינת גט, עדיין נאסרת האשה על בעלה הראשון, אמנם נראה שדעת ר' יוסי היא שאכן יש תלות בין האיסור לגט, ועניין פסיקת ההלכה בעניין זה, אינו ברור, וכפי שיתבאר כעת.
המשנה שם עוסקת באדם שאשתו נשאה למדינת הים וחשב שהיא מתה ונשא את אחותה, ונתגלה שאשתו עדיין בחיים, וקבעה המשנה שהוולד מאחות אשתו הינו ממזר (מדאורייתא שהרי בא על אחות אשתו) ומכול מקום אם בא עליה לאחר שמתה אשתו, אין הולד ממזר. הגמ' ביארה שלדעת ת"ק לא נאסרה אשתו עליו, וזאת אף במציאות שהאחות עצמה נשואה, ונשאה בטעות משום שסבר שאף בעלה מת, ולכאורה היות וחייב לתת לה גט כדין כל מי שנשא אישה שהלך בעלה למדינת הים, היה לאשתו להיאסר עליו מדין אחות גרושתו, מכול מקום אינה נאסרת משום שאינו חייב לתת גט לאחות אשתו, משם שבמקרה זה אין לחוש שיאמרו שגירש זה ונשא זה, שהרי אף אם בעלה היה מגרשה, היא הייתה אסורה עליו מדין אחות אשתו, ורק במציאות שהוא רק קידש אשה והלכה למדינת הים ונשא את אחותה הנשואה, יאסר גם על אחותה, משום שבזה יש לחוש שסברו שהאשה הראשונה נתקדשה בטעות, ולכן נשא את אחותה, ולכן חייב לתת לה גט, וממילא היא נאסרת עליו.
א"כ יוצא שלדעת ת"ק כאשר אין חשש 'שמא יאמרו גירש זה ונשא זה' אין צורך בנתינת הגט.
לכאורה דעת ת"ק סותרת את דעת הריטב"א ב2 דברים:
א. עולה מהגמרא שגם כשאין גט, עדיין האשה אסורה לבעלה, ויוצא שאין תלות בין האיסור לגט
ב. עולה מהגמרא שכאשר אין חשש "שמא יאמרו" אין גט, ויוצא שהגט אינו תוצאה של קנס 'בעלמא' אלא תוצאה של החשש (שאלה זו כבר שאל הרא"ש על גרסת הרי"ף בסוגיא בדף פט.)
הריטב"א בדף צד: נדרש לשאלה השניה אלו ותירץ בזה הלשון:
וי"ל דאע"ג דאנן טעמא דידן משום קנסא עיקר, מ"מ עבדינן סניפין קצת בטעמא דגירש זה ואף על גב דטעמא קלישא הוא.
אבל היכא דלא שייך למימר גירש זה ונשא זה כי הכא א"א לנו לקנוס בגט דכ"ע אמרי שאין הגט הזה כלום".
כלומר, הריטב"א 'מודה במקצת' לכך שיש תלות בין החשש "שמא יאמרו" לנתינת הגט, אלא שהוא מבאר שהמטרה המרכזית היא בכדי לאוסרה על בעלה וליצור ממזרות, אך לא ניתן לעשות כן כאשר כולם מבינים שאין משמעות לגט זה.
היה ניתן להבין בדבריו שבמציאות זו גם לא נאסרה אחות אשתו עליו, היות ולשיטתו כל האיסורים תלויים זה בזה.
אלא שהמהדיר על הריטב"א (מוסד הרב קוק הערה 696) דקדק מלשון הריטב"א "א"א לנו לקנוס בגט", שאכן אנו קונסים אף במקרה זה, אך לא בגט.כדברי המהדיר על הריטב"א עולה גם כן מדברי הריטב"א בדף צה: שם כתב בדעת ר' יוסי (שנתייחס אליה לקמן) שכל שלא ניתן לאסור ע,י גטף נאסרת האשה אף בלי קשר לגט.
כפי שאנו רואים, אף הריטב"א נאלץ להודות שאין תלות גמורה בין האיסור לגט, וכן נאלץ להודות שהגט אכן תלוי במידה זו או אחרת בחשש "שמא יאמרו וכו'".
עד כאן עסקנו בדעת חכמים, אמנם משיטת ר' יוסי ע"פ דברי רב יצחק נפחא (צה:): עולה קושי נוסף לכאורה על שיטת הריטב"א משום שלדעה זו (ע"פ פירוש רש"י) יוצא שכאשר אין חשש "שמא יאמרו" אין גם איסור, ולא רק שאין צורך בגט, וזה סותר לחלוטין את תפיסת הריטב"א.
כעת נציג את דברי ר' יצחק בדעת ר' יוסי כפי שפירש רש"י ולאחר מכן נביא את התמודדות הריטב"א בזה.
ר' יצחק נפחא מבאר כי לדעת ר' יוסי, כאשר אין חשש "שמא יאמרו גירש זה ונשא זה" אין לאסור את אחות האשה אף על בעלה. אמנם כאשר אשתו הראשונה רק התקדשה, יש לאסור את אחות האישה על הגיס ואף את אחות אשתו משום שיש להצריכה גט מהחשש "שמא יאמרו" שהיה תנאי בקידושין ולכן נשא את אחותה ויאמרו גירש זה ונשא זה.
כלומר, לפי ביאור זה יוצא כי לדעת ר' יוסי כאשר אין חשש "שמא יאמר" אין צורך בגט, וממילא אין כלל איסור, ומכאן עולה שהחשש של "שמא יאמרו" הוא הבסיס ל2 הגזירות איסור ונתינת הגט (ולכאורה הוא הדין שהוא הבסיס לממזרות).
הריטב"א (צה: ד"ה ר' יצחק נפחא) נדרש לשאלה זו, וכתב שאכן אין לבאר בגמ' שכאשר אין גט אין כלל איסור, אלא פשוט שכל הדיון בגמ' הוא לגבי הצורך בגט, אכן לעולם נאסר הגיס והבועל כדין כל הנשאת לאחר שהלך בעלה למדינת הים, אלא שלדעת ת"ק אין חילוק בזה בין נשואה לארוסה (ושלא כביאור הגמ' בדף צד: ועיין תוס') ולדעת ר' יוסי כאשר רק קידש את האשה, יש צורך בגט.
נראה כי הקושי המרכזי בשיטה זו, היא שמחד יש בשיטה זו נסיון להפוך את הגט להגדרת עצם התקנה של עשייתה כאשת איש וכפי שעולה בירושלמי, ומכול מקום שיטה זו נאלצת להודות מכוח הגמרות, שלא גוזרים על גט כשאין חששות ספיצפיות לצורך בגט, ומכול מקום עדיין האשה נאסרת לבעלה.
נראה שאף הריטב"א מודה שבכדי לאסור את האשה אין צורך לגט, וניתן לאסרה מדין איסור לבעל ולבועל, אלא שאיסור זה אינו יוצר ממזרות, ולכן רצו חז"ל לחייבה גט בכדי לעשות את הולד מהראשון ממזר, וזה ניתן לעשות רק כאשר יש חשש של "שמא יאמרו", ובאמת לדעת הריטב"א במקרה שאין גט אין ממזרות (על אף שלא כתב כן בפירוש).
ב. אפשרות ב'- תוס'-האיסור והממזרות הם תוצאה של גזירת איסור לבעל ולבועל, והגט הינה גזירה נפרדת.
מדברי פשטם של תוס' (כפי שהבינוהו הגר"א והט"ז) עולה כי גזירות הממזרות והאיסור, אינן נובעות כלל מהצורך בנתינת הגט, והצורך בנתינת הגט, נובע מסיבה חיצונית לחלוטין.
דברי תוס' נתמכים לכאורה מעצם שאלת הגמ' בדף פח: השואלת מדוע השני צריך לתת גט והרי זוהי 'זנות בעלמא'.
כלומר, הגמ' כלל לא מעלה על דעתה שהצורך בגט הוא משום עצם הקנס לעשותה כנשואה, שהרי הגמ' לא שאלה מדוע נאסרה, וכן לא שאלה מדוע נעשה ממזר, ולעניין זה נראה שהסתפקה הגמ' בטעם שהביאה לעיל שהסיבה לאוסרה הוא 'מתוך חומר שהחמרת עליה מתחילתה' ונראה שהגמ' רק לא הבינה מדוע יש צורך גם בגט.
כפי שהבאנו לעיל הגמרא הגיעה למסקנה, כי הגט נובע מכוח קנס.
לפי דברי תוס' יש לבאר שהקנס בגט הינו קנס מקומי שתתעגן עד שתקבל גט, ואינו שייך לשאר הגזירות שנובעות מעצם האיסור (אלא שעדיין יש 2 אפשרויות: א. שזהו קנס בפני עצמו. ב. זהו קנס לחוש שמא יאמרו וכו', ומעיון בגמ' מסתבר יותר שזהו קנס לחשוש, וכפי שהוכחנו בגמ' שכאשר אין חשש שמא יאמרו, אין צורך בגט).
דברי תוס' נתמכים יפה בדעת ת"ק בדף צד: שסובר שבעל שנשא אחות אשתו כשהיא נשואה, אינו צריך לתת לה גט, ואעפ"כ נאסרה לבעלה.
וכן נתמך מדברי הגמ' בדף צד: שהבאנו לעיל שתלתה את האיסור בכך שאם היתה מזידה הייתה נאסרת מהתורה.
אך דברי תוס' אינם יכולים להתיישב עם שיטת ר' יוסי לפי שיטת ר' יצחק נפחא הסובר, שכאשר אין חשש "שמא יאמרו" לא נאסרה אחות האשה אף על בעלה.
ואכן תוס' כתבו במפורש (יבמות צה: ד"ה 'וקאמר ת"ק) שלדעת ר' יוסי ע"פ ר' יצחק נפחא, סיבת האיסור היא רק משום שנחשב כמחזיר גרושתו, וכשאין גט, אין איסור.
לעניין הלכה: נפסק בגמרא כר' יוסי, אך לא הוכרע בגמ' אם כר' יצחק נפחא או כר' אמי. הרי"ף כתב שעניין זה נותר בספק ולכן אין להתיר את אשת הגיס לגיס, ובפשטות עולה שמכול מקום אין צורך בגט, כפי שהתבאר בדעת ת"ק.
א"כ יוצא שכל דברי תוס' שהממזרות אינה תלויה בגט, נכונה רק לפי ספק לחומרא בהלכה למעשה
ג. אפשרות ג'- (גדר נוסף בשיטת הריטב"א) האיסור הינו גזירה נפרדת, אך הממזרות והגט תלויים זה בזה.
כפי שהארכנו בשיטת הריטב"א, לפי שיטת רש"י עולה כי לפי ר' יצחק נפחא כאשר אין חשש "שמא יאמרו אין גם איסור", אמנם הריטב"א לא קיבל ביאור זה, וכתב שפשוט שלעולם יש איסור, אלא שבמקרה שאין חשש "שמא יאמרו" אין יכולת לאסרו בגט, ולכן אסור בלא גט, ושם ביארנו שנראה בדעתו שכאשר אין גט, גם אין ממזרות.
א"כ יוצא שהריטב"א סובר שכאשר לא ניתן לאסרו מכוח הגדרתה כאשת איש של שניהם, יש לאוסרה מגדר אחר של איסור לבעל- איסור לבועל, אך כאשר נאסרה מגדר זה, אין להצריכה גט, וכן הוולד לא נעשה ממזר.
ד. אפשרות ד'- רמב"ם- כל הגזירות תלויות זה בזה, אך לא מכוח גזירה, אלא משום חשש בלבד
נראה פשוט שכל הדיון שהבאנו בשיטות עד כה עסקו ביחס לג' הגזירות שהצגנו: איסור לשניהם, הצורך בגט, הולד ממזר משניהם. אך לפי כל השיטות שהבאנו נראה פשוט, כי כל גזירות הממון המופיעות במשנה הפוגעות בזכויות שיש לאשה כלפי בעלה, נובעות מכוח קנס שנקנס על האישה, על כך שלא דייקה.
אמנם מעיון מדברי הרמב"ם (פרק י הלכות ד- י) עולה כי הטעם היחיד לכל הגזירות המוטלות על אשה שנשאת לאחר כאשר הלך בעלה למדינת הים (אף גזירות הממון), הוא אך ורק מכוח החשש "שמא יאמרו גירש זה ונשא זה" ונביא תמצות מלשונות הרמב"ם בזה:
כל מי שנשאת בגט בטל הרי זו צריכה גט מבעל שני מדבריהן כדי שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט, וצריכה גט מן הראשון להתירה לשאר העם, ונאסרה על שניהם לעולם אף על פי שנבעלה בשגגה כדי שלא יאמרו החזיר זה גרושתו אחר שנשאת, ואם עבר אחד משניהן והחזירה יוציא.. וכן הדין באשה שבאו לה עדים שמת בעלה ונשאת ואחר כך בא בעלה בין שהיה בעלה פקח בין שהיה חרש בין שנשאת לפקח בין שנשאת לחרש שאין קדושיו קדושין גמורים תצא משניהם וצריכה גט משניהם
ונאסרה על שניהם עולמית.
הרי שנתקדשה ואחר כך בא בעלה או נמצא הגט בטל הרי זו מותרת לבעלה ואינה צריכה גט משני, שאין קידושין תופסין בעריות, ואין חוששין שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט כיון שלא נשאת יאמרו תנאי היה בקידושין ולא נתקיים.
האשה שנשאת ואחר כך נמצא הגט בטל, או בא בעלה אחר ששמעה שמת, אין הבעל הראשון והשני זכאין לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפר נדריה...והולד מן השני ממזר, ואם בא עליה הראשון קודם שיגרש השני הרי הולד ממזר מדבריהם...
וכן אם קדש אשה והלכה למדינה אחרת ושמע שמתה ונשא אחותה ואחר כך נודע שלא מתה צריכות שתיהן ממנו גט וכל הדרכים האלו בהן.
אבל אם הלכה אשתו הנשואה למדינה אחרת ושמע בה שמתה ונשא אחותה ונמצאת אשתו קיימת אין אחותה צריכה ממנו גט ואשתו מותרת, וכן שאר העריות שנשאן בחזקת התר ונמצאו ערוה אינן צריכות גט שאין קדושין תופסין בעריות.
ומפני מה הצריכו אחות ארוסתו גט, שמא יאמרו תנאי היה באירוסין וכדת נשא אחותה והואיל ויצאה אחותה בגט אחותה שהיא ארוסתו הראשונה אסורה כדי שלא יאמרו נשא אחות גרושתו.
כלומר, מדברי הרמב"ם נראה כי כל הסיבה לקנסות אלו הוא מהחשש "שמא יאמרו" וכאשר אין חשש, אין כלל איסור ואין צורך בגט, וכמובן שאין ממזרות.
יש להתייחס לכך שהרמב"ם מבאר את ההבדל בין אישה שנתקדשה והלך לבעלה למדינת הים ונשאת לאחר, לבין אישה שנשאת והלך בעלה למדינת הים ונשאת לאחר בשונה ממסקנת הגמ' בדף פט., בגמרא מבואר כי ההבדל הוא בכך שכשנתקדשה לא עשתה איסור וכשנשאת עשתה איסור, ומדברי הרמב"ם משמע שההבדל הוא בכך שכשנתקדשה אין חשש 'שמא יאמרו', משום שיתלו בקידושין על תנאי, מה שלא שייך בנישואין. הגמ' עצמה דחתה את ההבדל בין קידושי טעות לנישואי טעות, ואמרה שכשם שניתן לומר קידושי טעות כך ניתן לומר נישואי טעות, ואכן תוס' כתבו שלא ניתן לפרש ב'קידושי טעות' שהכוונה לקידושין על תנאי, משום שבנישואין לא ניתן לומר כן שהרי 'אין תנאי בנישואין' כפי שעולה בגמ' בדף צד בחילוק בין אשה שנתקדשה והלכה למדינת הים, ונשא את אחותה לבין אשה שנשאת והלך בעלה למדינת הים ונשא את אחותה. לכן נראה שהרמב"ם סבר שמסקנת הגמ' בדף פט. נדחתה מהלכה, ונשארה הגמ' בכך שהסיבה לגט הוא משום "שמא יאמרו" והבין הרמב"ם שזה הטעם לכל האיסורים כולם (עיין בביאורים דומים במל"מ, לח"מ, חוט המשולש ח"א סימן יג ועוד).
לפי זה יוצא שהרמב"ם דוחה לכאורה את דברי הגמ' בדף פח. ששואלת "לא ליחמיר ולא ליקל" ועונה "משום עיגונא אקילו רבנן", ומשמע שחז"ל קבעו להחמיר בה בשביל להקל, ואילו מהרמב"ם אין זכר לזה, ומשמע שכל האיסורים נובעים מחששות בלבד.
יש להוסיף ולהעיר שקביעה זו של הרמב"ם מתבארת יפה לפי המסקנה להלכה, שאף כשנשאת ע"פ 2 עדים חלים עליה כל החומרות הללו, על אף שהגמ' בדף צא: כותבת על כך "מאי הוה ליה למעבד" (אך מכאן לא היה ראיה למציאות שהותרה ע"פ עד אחד בלבד, שהיה לה מה לעשות, ויתכן שבזה היינו אוסרים אף כשאין חשש שמא יאמרו וכפי שסבר הראב"ד בהשגות על הרי"ף עי"ש, לכן עדיין צריכים אנו לגמרא בדף פט. שלפי מה שהעלינו עולה למסקנה שכל טעם הגט הוא מהחשש "שמא יאמרו" ולא מכוח קנס, וא"כ דין זה נכון אף לגבי עד אחד)
כמו כן המעיין שם בגמ' בדף צא: יראה שהגמ' סוברת שלדעת ר' שמעון הסיבה שהאישה אסורה לבעלה היא משום שנחשבת שזינתה ומטעם איסור לבעל –איסור לבועל, ולכן אין צורך בגט, והציעה הגמ' שהסיבה היא משום שאנו מגדירים אותה כנשואה, ולאחר מכן מציעה הגמ' אפשרות נוספת והיא שהאשה אסורה משום שזינתה, אך הגט אסור מטעם אחר (עי"ש ברש"י) וכל זה הוא בדעת ר' שמעון המתיר אותה כאשר לא היה לה מה לעשות, ונראה שלשיטה שהאיסור הוא גם כשלא היה לה מה לעשות, טעם האיסור הוא מכוח החשש "שמא יאמרו", ואינו קנס על האשה כלל.
כמו כן נראה שהרמב"ם פסק כדעת ר' יוסי ע"פ ר' יצחק נפחא שכאשר אין חשש "שמא יאמרו" אין כלל איסור (כגון במקרה שאדם הלך עם אחות אשתו למדינת הים, ונשא בעל 'אחות האשה' את אחותה- אשתו של זה שהלך למדינת הים, אין לאסור כלל את האישה על בעלה שהלך למדינת הים משום שאין חשש שיאמרו גירש זה ונשא זה, שהרי היא אחות אשתו ואין תנאי בנישואין). ונראה שכל טעם האיסור הוא משום החשש בלבד.
א"כ בדברי הרמב"ם עולה חידוש גדול הצריך ביאור, לשיטתו עולה כי אף גזירות הממון המופיעות במשנה נובעות מכוח החשש "שמא יאמרו גירש זה ונשא זה", והדבר צריך תלמוד מדוע יש צורך שהאישה תפסיד ממונה בכדי שלא יאמרו גירש זה ונשא זה, והרי אדרבה אם אנו מצריכים את הבעל לגרש, לכאורה אין כלל בעיה בכך שהבעל ייתן לה את זכויותיה כדין כל בעל המגרש את אשתו. על כך נראה להשיב שהיות ונאלצנו להגדיר שאישה זו נשואה ל2 אנשים, יוצא שאף אחד לא חייב לזה זכויות ממון, שהרי לא יתכן שתקבל אישה משניהם ו'זיל הכי קמדחי לה וזיל הכי קמדחי לה', ואם היינו אומרים שתקבל רק מבעלה הראשון שהוא בעלה האמיתי, היינו מערערים על גט מהשני, ולא מחשיבים אותו כלל, ולכן מוכרחים אנו להתייחס אליה כאילו הוא נשואה לשניהם מספק, ולכן אינה יכולה לקבל את זכויותיה מאף אחד מהם.
סיכום:
במאמר זה הצגנו את דין המשנה הקובעת שיש לגזור גזירות שונות על אישה שהייתה נשואה לאדם שהלך למדינת הים, וסברה שהוא מת ולכן נשאה לאדם אחר.
הראינו כי בתוך הסוגיות ניתן להגיע ל2 מסקנות שונות: האחת היא שגזירות אלו נובעות מכוח קנס על כך שהאישה לא דייקה מספיק ונשאת לאדם אחר. השנייה היא שגזירות אלו אינן נובעות כלל מעונש לאשה, אלא זהו כורח המציאות, משום שאנו חוששים שאנשים יחשבו שבעלה הראשון גרשה ולאחר מכן נשאת לאחר, ואם תחזור לשני יחשבו שהבעל הראשון מחזיר גרושתו לאחר שנשאת.
הבאנו כי היו ראשונים שנקטו באחת מהאפשרויות, והיו מהראשונים ששילבו בין שתי האפשרויות יחד:
לדעת הריטב"א כל שלושת הגזירות נובעות מכוח קנס והקנס הוא שהאשה תוגדר כאשה נשואה. הריטב"א שלל בתחילה את האפשרות כי הקנס הוא לא הגורם היחיד, וכי מימד החשש 'שמא יאמרו' תופס גם הוא משקל, אך לבסוף הוא הודה כי יש משקל מסויים אף לחשש זה, והוא כ'סניף קצת לגזירה'
לדעת תוס' יש לחלק בין הגזירות שהאישה נאסרת לבעלה וכן שהולד ממזר, שהם נובעות מכוח קנס על כך שלא דייקה ומבנה הקנס הוא שהיא אסורה לשניהם כאילו זינתה ברצון ו'האלימו' חכמים איסור זה שיצור גם ממזרות. אמנם הצורך בגט לא נובע כלל מקנס, אלא הוא נתקן מכוח החשש 'שמא יאמרו גירש זה ונשא זה', אמנם אף תוס' מודים כי ישנה שיטה הסוברת שכל האיסור נובע מכוח החשש, אלא שאנו חוששים לדיעה שהגזירה אינה קשורה לחשש.
מדברי הריטב"א עולה שישנו 'גדר נוסף' ובמידה ואין חשש "שמא יאמרו" עדיין ניתן לגזור על האשה שתהיה אסורה לשניהם מדין איסור לבעל איסור לבועל, אך ביארנו כי במציאות זו לדעת הריטב"א לא יהיה הולד ממזר. כלומר ניתן לנתק בין האיסור לשניהם לבין שתי הגזירות האחרים: חיוב גט, ושהוולד יהיה ממזר.
מכול מקום כתבנו כי בפשטות כל השיטות הללו מסכימות לכך שגזירות הממון שהוטלו על האשה, נובעות מכוח קנס על כך שלא דייקה.
על כך רצינו לחדש שבזה שונה שיטת הרמב"ם מכל השיטות האמורות לעיל, ולדעתו כל הגזירות הללו (ואף איבוד זכויותיה הממוניות) אינם נובעות כלל מכוח קנס, אלא כולם תוצאה של החשש "שמא יאמרו גירש זה ונשא זה" וכאשר חשש זה לא קיים, אין מקום לגזירות אלו.
המחלוקת שהובאה לעיל בהבנת היחס בין הגזרות השונות מובילה גם למחלוקת הראשונים, האם הוולד יהיה ממזר גם לאחר נתינת הגט מהבעל הראשון או השני:
לדעת תוס' פשוט שהגט לא משפיע כלל משום שהממזרות אינה תוצאה של הנישואין , אלא של האיסור לבעל ולבועל.
לדעת הרמב"ם פשוט שלאחר שנתנו הבעלים גט, שוב אין מקום לגזור ממזרות על הוולד הנולד מהם.