בשיעור זה ננסה כמה שיותר להבין את הגדרת מלאכת הבישול, ראשית נפתח בגמרא בשבת:
שבת דף עד עמוד ב
אמר רב אחא בר רב עוירא: האי מאן דשדא סיכתא לאתונא - חייב משום מבשל. פשיטא! מהו דתימא - לשרורי מנא קא מיכוין, קא משמע לן: דמירפא רפי, והדר קמיט.
וביאר רש"י:
רש"י מסכת שבת דף עד עמוד ב
דשדא סיכתא - שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו, שיתקשה.
לשרורי - לחזק, ואין כאן בישול.
דמרפי רפי - על ידי חום האור והמים שבתוכו יוצאין, ולאחר שיצאו מימיו קמיט - מתקשה, וכי רפי ברישא הוי בישולו.
מפשט הגמ' עפ"י פירוש רש"י נראה שהבישול האסור הוא דווקא בישול שיוצר ריכוך אך אין איסור בחיזוק דבר רך, והסיבה לחייב במבשל יתד לח, הוא מפני שקודם שהוא מקשה אותו, הוא מרכך אותו.
אך הרמב"ם כתב:
רמב"ם שבת פרק ט הלכה ו
כללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך הרי זה חייב משום מבשל.
לכאורה דברי הרמב"ם סותרים את הגמ' שממנה עולה, שאין איסור בבישול בריכוך?
[יש לציין שהרמב"ם הבין ש'סיכתא' הינו כלי אדמה שע"י האש נעשה חרס ולא כפ' רש"י שכתב יתד, אך לא נייחס לזה חשיבות בשיעורנו]
וכתב על כך בשער הציון:
שער הציון סימן שיח ס"ק ד
רוצה לומר, כיון שהקשה, מסתמא מתרפה תחלה, וחייב על הרפוי, כן מוכח בגמרא ופירוש רבנו חננאל שם:
כלומר לפי השער הציון אין מחלוקת בין רש"י לרמב"ם, אלא שהרמב"ם הבין שתמיד בכל פעולת הקשיה יש פעולת ריכוך שקודמת לה.
אך הלחם משנה פירש את דברי הרמב"ם כפשוטו וז"ל:
לחם משנה הלכות שבת פרק ט הלכה ו
קשה דבפ' כלל גדול (דף ע"ד) אמרו האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל והקשו פשיטא ותירצו מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין קמ"ל דמירפא רפי והדר קמיט ע"כ. ופירש"י דמירפא רפי ע"י חום האור והמים שבתוכו ולאחר שיצאו מימיו קמיט מתקשה וכי רפי ברישא הוי בישולו ע"כ. משמע דבסיכתא אי לאו דרפי בתחלה לא הוה חייב ואיך כתב שבכ"מ שהקשה גוף הרך שחייב וי"ל דהוא סובר דכל דבר לח שמתבשל אף על פי שמתקשה חייב משום בישול דומיא דאופה ומה שאמרו בסיכתא שהוא כלי אדמה לפי דעתו ז"ל הפירוש מהו דתימא שאינו עושה שום מלאכה שהרי הם חזקים שהם מתחזקים יותר קמ"ל שחייב על הבישול מפני שבתחלה האש מרפה אותם ונעשה לח ואח"כ מקשה אותם ומש"ה חייב אבל לעולם דבכל דבר לח חייב בקישויו:
כלומר לפי הלחם משנה יוצא שבאמת הרמב"ם סובר שחייבים גם על הקשיית דבר רך אף אם לא נתרכך קודם, והגמ' שם דיברה באופן נקודתי ואמרה שבחיזוק הסיכתר לכאורה לא נעשית שום פעולה משמעותית, מפני שהסיכתא היה קשה גם לפני הבישול, ועל כן נאלצה הגמ' לבאר ששם הסיכתא מתרכך בתהליך הבישול, וממילא להקשיה אח"כ יש משמעות, שאז יוצא שהבישול מקשה דבר רך.
מה הסברא לחייב דווקא על פעולת ריכוך? והאם באפיה ובבישול ביצה נעשית פעולת ריכוך?
יש לשאול על שיטת רש"י, מה יאמר על אפיה, ועל בישול ביצה ששם הוא מקשה דבר רך, האם זה לא נחשב בישול? היה מקום לומר שבאמת בכל פעולת הקשיה נלווית אליה פעולת ריכוך שקודמת (כפי שהבאנו לעיל בשם שער הציון, ואף ביצה שמתבשלת נעשית בשלב מסוים פחות דביקה ויותר נוזלית מביצה שאיננה מבושלת.
אך ניתן לומר שגם רש"י לא סובר שבישול עניינו ריכוך, וכל מה שרש"י אומר שם הוא בביאור דברי הגמ' שהגמ' מקשה והרי זה חיזוק בעלמא ואין כאן מהפך בחפץ אלא רק תוספת חיזוק? (כפי שהבין הלח"מ את קושיית הגמ') ועונה הגמ' שכאשר יוצאים הנוזלים ואז הוא מתקשה מחדש זה מעיד על כך שאין כאן סתם תוספת חיזוק אלא ממש מהפך במהות החפץ, וישנו שינוי מהותי בין יתד לחה ליתד אשר יצא ממנה הנוזלים ונתקשתה, (ולא כפי שכתב הלחם משנה שהחיוב הוא על ההקשיה מהשלב האמצעי של הריכוך), ולפי זה יוצא שרש"י יכול להסכים עם הרמב"ם שבין הקשיית דבר רך ובין ריכוך דבר קשה חייבים עליו משום מבשל.
ביאור זה יכול להתיישב ברש"י וברמב"ם אך ברמב"ן לכאורה לא ניתן לומר כך שממנו יוצא מפורש שהבישול הוא דווקא בריכוך וז"ל:
חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף עד עמוד ב
הא דאמרינן מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין קמ"ל דמרפא רפי והדר קמיט. קשיא להו לתלמידי מהא דמסקינן במס' ע"ז גבי בישולי גוים דלשרורי מנא קא מכוין, וי"ל דאע"ג דאיהו מכוין לשרורי מנא כיון דאי אפשר אא"כ רפי מעיקרא גבי שבת חייב דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות, כך מתרצין בתוס'.
רואים ברמב"ן שהסיבה שמתחייבים ביתד היא לא על ההקשיה אלא השלב הקטן באמצע שנעשה אפילו בצורה לא רצונית ולא משמעותית ומחוייב על שלב זה מדין פסיק רישיה.
ולשיטה זו יש לשאול מאין הגיע גדר זה שבישול הינו דווקא ריכוך?
וצריך לומר שהריכוך נלמד מבישול הסממנין שהיה במשכן ששם הם נתרככו וכך יצא מהם הצבע.
אך עדיין לא ברור מדוע היה פשוט לגמרא שהדגש בגדרה של מלאכת בישול הסממנים היא דווקא בריכוך, ולא בדבר אחר?
וניתן לומר שאף הרמב"ן יודה שהגדרת מלאכת מבשל אינה דווקא ריכוך, אלא שאב המלאכה הגדרתו הוא תיקון והכשרה משמעותית, ובמשכן ההכשרה הזאת נעשתה ע"י ריכוך, וביתד היות ואין תיקון מהותי בהקשיית דבר קשה, הדמיון הוא דווקא מצד הפעולה והפעולה שהייתה במשכן היא ריכוך. יוצא לפי זה שברמב"ן אין לנו הגדרה מהותית בגדר תכלית הבשול אלא רק באופן הפעולה ששיך לחייב כאשר מחייבים רק מצד הפעולה.
[ולשיטת הרמב"ם ושות' צריך לבאר שהגדרת הבישול לעניין בישולי עכו"ם הינה הגדרה אחרת ועיין בזה בספר אשמרה שבת עמוד קב.]
האם כל הקשיה וריכוך ע"י אש תחשב בישול, והאם יש לחלק בזה בין אוכלים לדברים שאינם אוכלים?
עד כאן ראינו מחלוקת האם מתחייבים בבישול רק על ריכוך או גם על הקשיה, אך מכל מקום עולה שכאשר אדם מרכך, (ולפי הרמב"ם גם מקשה) הוא חייב על כך משום מבשל, ונשאלת השאלה האם ההגדרה הזאת הינה ההגדרה הבלעדית לבישול, א"כ ייצא שיש איסור להמיס חמאה ע"י אש, הואיל והאדם מרכך ע"י אש, וכן יתכן שיהיה איסור לעשות מלחם צנים, שהרי הוא מקשה דבר רך.
והנה כתב השואל ומשיב:
שואל ומשיב תליתאה ח"ב סי' כ'
נשאלתי מהרב מהר"ר יששכר שראה בספר אחד מחכמי ספרד, שאוסר לעשות פעניצי"ן בשבת, דהיינו שיקח לחם שנאפה ולהניחו ע"ג התנור שיהיה כולו מוקשה, עד שיהיו פעניצי"ן, וכן להפך לקחת פעניצי"ן המוקשים ולתתם תוך מרק. והנה מהמג"א סי' שי"ח ס"ק ך' שכתב, דאם הוא יבש אין בישול לאחר אפיה, משמע דמותר גם בפעניצי"ן, שהרי נאפה מקודם, ואני אמרתי בראשית ההשקפה שיש לאסור ממ"ש הרמב"ם פ"ט דשבת, כללו של דבר כל שריפה דבר קשה, או שהקשה גוף רך אסור, והרי הפעניצי"ן הקשים כל שמרפם במרק הרי זה מרפה גוף קשה, ושאני יבש דאינו קשה כל כך, אבל כאן שמרפה גוף קשה אפשר דאסור וצ"ע, ועיין מג"א סי' שי"ח ס"ק יו"ד /י'/ שהביא דברי רבינו בפ"ט משבת הנז"ל, ואפשר שכונת רבינו שמרפה גוף קשה, דהיינו בעצם קשה כמו מתכות וכדומה, שבעצמו הוא קשה, אבל הלחם הוא רך רק שנתקשה אח"כ, וכל שריפה חוזר למה שהיה, מיהו גם בממרח שעוה או זפת, גם הם בעצמם אינם קשים, ורק שנעשים מוקשים אח"כ, ואפ"ה חשבו הרמב"ם למרפה גוף קשה, ודוק וצ"ע, עכ"ל.
וכתב עליו הרב פעלים:
שו"ת רב פעלים חלק ב - אורח חיים סימן נב
ואחה"מ אגב חורפיה לא דק, דלשרות פת קשה הנזכר בשאלה במרק כדי לאכלו פשיטה דמותר, ואין שאלה זו צריכה לפנים, ואין לזה דמיון עם דין המרפה דבר קשה שכת' הרמב"ם בפ"ט דשבת, חדא דהתם כתב הרמב"ם משום דהוי תולדת מבשל, והכא הוא פת שכבר נאפה, וכבר הוא עצמו הביא דברי המג"א שכתב דאם הוא יבש אין בישול אחר אפיה, ועוד התם הוא דרך מלאכה שמרפה גוף קשה כדי שיצלח למלאכה שרוצה בה, אך כאן הוא אוכל, ודרך אכילה הוא זה שמרפהו במרק כדי שיוכל לאכלו יפה בנחת.
[מיהו אם זה הפת קשה הרבה, מחמת שנתיישן ימים הרבה, עד שא"א לאכלו כלל בלא שריה במרק, הרי זה אסור משום דהוי גמר מלאכה, וחייב משום מכה בפטיש, ולאו משום מבשל..
מיהו אופן האחר שכתב הגאון מהרי"ש בשאלה הנז' שהוא ליקח לחם שנאפה ולהניחו ע"ג התנור בשבת שיהיה כולו מוקשה עד שיהי' פעניצ'ין, הנה בזה ודאי אסור דהוי' גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש, שבאמת בזה הוא גמר מלאכה של הפעניצ'ין הנז' והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר.]
והרב עובדיה יוסף התיר לעשות צנימים וז"ל:
שו"ת יחווה דעת חלק ג סימן כב
מכל מקום נראה שאין דברי השואל ומשיב מוכרחים להלכה, שדברי הרמב"ם שאסור לרפות דבר קשה או להקשות דבר רך, אינם שייכים לגבי דבר מאכל, שהוא דרך אכילה, וכמו שמותר לשרות במרק רותח לחם יבש כדי לרככו, וכמו שכתב בכנסת הגדולה (סימן שי"ח), שמנהג העולם לערות בשבת מרק רותח מכלי ראשון על פת שבתוך הקערה, מפני שתופסים לעיקר דעת מרן השלחן ערוך שאין דין בישול אחר אפיה. וכן הסכים הגאון רבי יהודה עייאש בספר מטה יהודה. וכן פסק הגאון רבי רפאל בירדוגו בספר תורות אמת, ושכן המנהג פשוט בכל ערי המזרח להתיר בזה אפילו בעירוי מכלי ראשון ע"כ. ואפילו לדברי החולקים לא אסרו אלא משום בישול אחר אפיה, אבל באפיה אחר אפיה לכל הדעות מותר. וכן העלה הגאון מהרש"ם בספר דעת תורה (בסימן שי"ח סעיף ה'), שמדברי הפוסקים שסתמו להתיר באפיה אחר אפיה, מתבאר שאין שום איסור להקשות לחם רך, ושדברי הרמב"ם שאסר להקשות דבר רך אינם שייכים לענין אוכלים, כיון שזהו דרך אכילה ע"כ. וכן פסק בשו"ת יגל יעקב (חלק אורח חיים סימן נ"ד), ודחה דברי השואל ומשיב הנ"ל, וסיים שיפה נהגו העולם להקל בזה להלכה ולמעשה. וכן כתב בשו"ת בית אבי חלק א' (סימן ס"ב).
[ואמנם הגאון רבי יוסף חיים בשו"ת רב פעלים חלק ב' (סימן נ"ב) הסכים להחמיר כדברי השואל ומשיב, מטעם שזה נחשב כגמר מלאכה, כשהופך את הלחם לצנימים, ויש בזה איסור משום מלאכת מכה בפטיש. אולם באמת נראה עיקר כדברי האחרונים שפסקו להקל בזה, ולא חששו כלל לאיסור של מכה בפטיש, משום שהלחם ראוי לאכילה עוד לפני שייעשה צנימים, ולכן אף לדעת הירושלמי פרק כלל גדול שיש איסור מכה בפטיש באוכלים, באופן שכזה אין לחוש כלל. וכמו שכתב באמרי בינה (הלכות שבת סימן כ"א). וכן פסק הגרי"ח עצמו בשו"ת רב פעלים חלק א' (סימן ט"ז וי"ח). ומכל שכן לפי מה שהעלה בספר תהלה לדוד חלק ב' (סימן פ"ב) שהעיקר כדברי התלמוד שלנו שאין דין מכה בפטיש באוכלים, ושלא כדברי הירושלמי, וכן העלה הגאון רבי מאיר אריק במנחת פתים אבן העזר (דף נ"ה ע"ג). וכן העלה המשנה ברורה בביאור הלכה (סימן שי"ח סעיף ה'). וכ"כ בשו"ת לבושי מרדכי תליתאה (חאו"ח סימן כ"ך). ועוד שבדבר שמלאכתו נגמרה מאליה, ולא נגמרת מיד על ידי מעשה אדם, לא שייך דין מכה בפטיש, כפירוש רש"י בשבת (ע"ד ע"ב בד"ה חבית). וכן העלה הגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק (סימן י"ג ענף ח'). וכן יש עוד צד להקל לפי מה שכתב בשו"ת מהרש"ם חלק א' (סימן קס"ד) שכל שעושה לאכול לאלתר, לא שייך בו דין מכה בפטיש. וכן העלה בשו"ת ארץ צבי פרומר (סימן צ"ו). וראה עוד בזה בשו"ת עטרת יצחק (סימן נ"א) ובעתים לבינה על ספר העתים (עמוד שמ"ד). ובס' תהלה לדוד (סימן שי"ח ס"ק כ'). ואמנם בס' שמירת שבת כהלכתה (עמוד י"ז) הסתפק בדין זה לפי חומרת השואל ומשיב הנ"ל, אולם מאחר וביארנו שרוב הפוסקים חולקים על השואל ומשיב ופוסקים להקל לחמם לחם עד שיעשה צנימים, וטעמם ונימוקם עמם, העיקר שיש להתיר גם בדין ביצה רכה אף אם תתקשה יותר.]
ובאור לציון כתב לאסור מטעם אחר:
אור לציון ח"ב פרק ל שאלה ו
ו. שאלה. האם מותר להניח לחם בשבת סמוך לאש או על גבי פלטה חשמלית או על גבי מכסה הפח שעל האש כדי לעשותו צנימים.
תשובה. אין להניח לחם סמוך לאש או על גבי פלטה חשמלית או על מכסה הפח שעל האש אף במקום שאין תחתיו אש כדי שייעשה צנימים בשבת.
וביאר דבריו בהערה שם שהואיל ונשתנה הלחם מלחם לצנים יש איסור כמו שאסור לצלות דבר שנתבשל. והחמיר בזה כנגד דברי השו"ע בסעיף ה בי"א בתרא שאין איסור בבישול אחר אפיה[1], וכתב שהואיל ויכול לאכול אף ללא עשיתו צנים, ולפי השיטה הראשונה זה איסור דאורייתא, יש להחמיר בזה
ומעניינים דבריו של המנוחת אהבה וז"ל:
מנוחת אהבה ח"ב פ"י סעיף מט הערה 154
והמנוחת אהבה פסק שם בהלכה כו שאין בישול אחרי אפיה, ולשיטתו צריך לומר שזה דווקא בדבר שלא רגילים לבשלו אחרי האפיה או לטגנו וכדו' כגון לחם במרק, אבל בדבר שכך הדרך עדיין יש לחייב, שבזה נעשה שינוי משמעותי, [ובע"ה נתייחס לקמן ביתר הרחבה לדין בישול אחר אפיה]
כתב בכלבו:
כל בו הלכות שבת סימן ל״א
וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי, דיש לומר אפילו נקפא השמן כמו שנקפא מרוב הקור - מפשירו, דהפשרו לאו זהו בישולו אחר שאין תחילת ברייתו להיות נקפא.
וכן הדין נמי להניח טפלה שקורין פנאד״א כנגד המדורה, ואע״פ שנפשר השומן והמרק שנקפא בתוכה אחר שכבר נתנו על ידי בישול מערב שבת אין בכך כלום אם נקפאו אחר כן ונפשרו כנגד המדורה עכשיו.
וכך פסק השו"ע בסעיף טז:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח סעיף טז
מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת ואף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח. הגה: וכ"ש קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין, דשרי. (רבי ירוחם ח"ג) ויש מחמירין (ר"ן פרק ב"ט). ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה.
יש להעיר שאף הרמ"א שחולק ואוסר, לא אוסר מדין בישול, אלא מדין נולד[2], ולכאורה עולה מכאן שאין איסור להמיס שומן.
הממסס.. או דונג או חמאה חייב משום מבשל.
וביאר דבריו בפירושו באר רחובות:
באר רחובות מלאכת מבשל סעיף יג הערה לא:
ובאמת ראיתי שכדברינו הביא השש"כ בשם הגרש"ז אויערבך:
שמירת שבת כהלכתה פרק א' הערה קעג
כלומר הגרש"ז מסביר שאף הפמ"ג לא אמר שמתחייב על המסת שעווה בפחות מיד סולדת, אלא שלא צריך שהשעוה עצמה תגיע ליד סולדת, ומכל מקום ביאור זה לא נכנס בכלכלת שבת.
ומכל מקום השמירת שבת כהלכתה אסר להמיס חמאה לחום שהיד סולדת בו, מסיבות אחרות, שאין כאן מקומם.
ובאמת נראה מדברי האג"מ שהוא לא ראה בעצם המסת החמאה פעולת בישול וז"ל:
אגרות משה ח"ד או"ח סימן עד ס"ק ו
האם מותר ליתן חמאה על דבר גוש חם בכלי שני?
תשובה: הנה חמאה במדינה זו שנעשה מחלב שמבשלין תחלה שנקרא פעסטערייזער /פיסטור/ אם היה במדת יד סולדת הרי נעשה החמאה מחלב מבושל ומכיון שנקרש הוא כדבר יבש שאין בו משום בשול שוב, כמפורש במג"א סק"מ לענין שומן שנקרש דנעשה עתה יבש ואין בו שוב משום בשול ואף שנמוח ונעשה לח לא איכפת לן כדפי' בלבו"ש וכן הוא במ"ב ס"ק ק', וממש כן הוא החמאה במדינה זו. אבל אם הוא פחות מיד סולדת יש לאסור דהא לא נתבשל מעולם, ומכיון שכפי הנשמע איכא מי שהחום הוא מדת ק"ס או מדת קס"ח, הנה לפ"מ שבדקנו בעצמנו מדת ק"ס הוא ודאי יד סולדת ומותר (עי' לעיל ס"ק ג') ואם נמצא גם פחות מק"ס הוא ספק.
הרב ברוך גיגי ביאר בשיעור שהסיבה של המקילים כגון ר' משה פיינשטין, הוא מפני שהם סוברים שהגדרת ריכוך והקשיה שייכת רק בדברים שאינם אוכלים, אבל באוכלים ההגדרה הינה הכשרת האוכל, ואף שיתכן שדבריו נכונים, נראה לי שבחמאה יש טעם נוסף להקל, שבחמאה אין צורך בחומו של האש בשביל להמיסה, וממילא לא שייך בה בישול וכמו שכתבנו בשם בגרש"ז, ובעניין צנימים יתכן שבאמת יש בהקשייתם הגדרה של תיקון האוכל, וככלל לא נראה לי להפריד, בין המושג של הקשייה וריכוך למושג ההכשרה, והכל תלוי בשינוי משמעותי בדבר.
מדברי המרדכי נראה שהוא הבין את נגמ' שהבאנו באופן אחר וז"ל:
מרדכי מסכת שבת פרק תולין רמז תלד
הבגדים ששרויין במים סמוך לאש בשבת משום מלבן ..ועוד יש לאסור משום מבשל כמו מאן דשדא סיכתא לאתונא דחייב משום מבשל.
ויש לברר מהי כוונת המרדכי, האם הכוונה שכששמים בגד סמוך לאש יש בזה בישול משום שהוא מרכך את הבגד ואז מקשה אותו וכפי שהבין רש"י מהגמ', או שהמרדכי סובר שהוא מתחייב על בישול המים שמתאדים מהבגד, ולפי זה יוצא שהמרדכי הבין את הגמ' באופן אחר לגמרי,שהחיוב בבישול היתד, אינו על היתד עצמו, אלא על המים שיוצאים ממנו.
ומדברי ההגהות מרדכי הדברים מבוארים יותר וז"ל:
מרדכי מסכת שבת הגהות מרדכי פרק יציאות השבת רמז תנב
אונין של פשתן ריב"א רצה לפרש פשתן שהעלה מן המשרה ונתנו באור ליבשו ויש בו איסור בישול דכל דבר המתייבש בתחלה נתרכך מחמת הלחלוחית שבו ומתקשה כדאמר פ' כלל גדול (לקמן דף עד א) האי דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל.
מדברי ההגהות מרדכי עולה שפירוש המרדכי אינו שונה מפירוש רש"י ובאמת החיוב הוא על הריכוך שיוצר אח"כ הקשיה, וסבר במרדכי שאף בבגד יש לחייב על הריכוך שיוצר אח"כ הקשיה לבגד.
והמנחת יצחק הביא שנחלקו בדברי המרדכי הגר"א ורע"א וז"ל:
שו"ת מנחת יצחק חלק ט סימן לא
ובביאור הגר"א כתב וז"ל וע' במרדכי פכ"ב דשבת שכתב דאסור משום ליבון ומשום מבשל, והן ב' פירושים על אונין של פשתן בהגמ"ר פ"ק דשבת דרישא רצה לפרש משום בישול כמ"ש בפ' כלל גדול האי מאן דשרי סיכתא לאתונא כו', וכתב שם אבל בפ' במה מדליקין אמרינן דאונין של פשתן משיתלבנו משמע (משום) ליבון.. לפי"ז יש נפ"מ בין איסור בישול לאיסור ליבון לענין היכא דיבש דאין משום בישול אבל יש משום ליבון,
והגהות רעק"א שם כתב דנפ"מ דאין (נראה דצ"ל דהן) שרוים במים חמין שהיס"ב, דמשום בישול ליכא דאין בישול אחר בישול, וכן אם המים עתה צוננין אלא שכבר נתבשלו פ"א ונצטננו להסוברין דגם בלח אין בישול אחר בישול, אבל משום מלבן איכא כיון דהוי ע"י חימום אש, דיש בישול בעלמא, אלא דבהנך מים אין בישול אחר בישול, וממילא שייך בזה ליבון, וכ"כ במ"ז סס"י ש"כ עכ"ל,
והטעם מה שהגר"א לא הביא נפ"מ של הרעק"א, והרעק"א נפ"מ של הגר"א, יראה להמעיין בהגמ"ר שם שהביא הגר"א, דקאי על הא דאונין של פשתן, וכתב בזה"ל וריב"א רצה לפרש פשתן שהעלה מן המשרה ונתנו באור ליבשו ויש בו איסור בישול דכל דבר המתיבש בתחילה נתרכך מחמת הלחלוחית שבו ומקשה כדאמר בפרק כלל גדול האי דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל וכו' עכ"ל, משמע מזה דהבישול הוי משום דמתרכך תחילה, ונראה דכן ס"ל להגר"א, ולכן לא כתב הנפ"מ של הגרע"א, אבל מדברי הרעק"א מוכח דהבישול הוי משום המים, ולכן מחלק בין מים למים כנ"ל, והנה כי כן פירשו במרדכי (סו"פ תולין) ובספר יראים והלבוש, והובאו בספר אגלי טל ובס' שביתת השבת שם (באר רחובות אות ל"ד ל"ה).
כלומר המנחת יצחק טוען שהגר"א סבר שהחיוב בבגד הוא משום ריכוכו, ולפי הרע"א החיוב הוא משום בישול המים.
ולכאורה יש לעיין כיצד שייך לחייב על בישול מים שאינו רוצה בהם כלל?
והביא המנחת יצחק שכן הקשה בשביתת שבת וז"ל:
שו"ת מנחת יצחק חלק ט סימן לא
והנה שם בספר שביתת השבת (אות ל"ד) הביא מה שהקשה על הטעם של בישול הנ"ל, דמי סיכתא אם נתבשלו למאי חזי כדי לחייבו משום מבשל, ועוד מאן דשדי סיכתא לאתונא אינו מתכוון כלל שיתבשלו המים דהא לא חזי כלל וכל כוונתו ליבש הלח שיתקשה, וא"כ מאי חיובא איכא בזה כיון שאין כוונתו לכך, ואפשר כיון שכוונתו להשליך היתד הלח לאתונא ליבשו כדי שיתקשה ולא סגי דלא איתעביד מלאכת הבישול שיתבשלו המים כדי שיתקשה היתד הלח, והרי הוא כאלו נתכוון לבישול המים שאם אין בישול המים לא מתקשה אמטי להכי חייב משום מבשל עכ"ל,
ושם (אות ל"ה) כתב נפ"מ בין אם הטעם משום שמתרכך, ובין אם משום בישול המים, אם רוצה לנגב כלי חרס או מתכת, דלא שייך משום שמתרכך אבל שייך משום בישול המים, וסיים דמ"מ נראה דאיסורא איכא לד"ה דהא קיי"ל דפס"ר דלא ניחא לי' אסור, ובפרט דהרא"ם (בודאי כוונתו לספר יראים) וכו' כנ"ל.
כלומר השביתת שבת סובר שהואיל והיה צורך בבישול המים בשביל להקשות את העץ, אין זה נחשב שאינו רוצה בבישול המים, ולכן במקום שבאמת אינו צריך את תהליך ההקשיה כגון חימום מים שבכוס, אין בזה איסור תורה, אך הסיק שמכל מקום אסור מצד פסיק רישיה דלא ניחא לי שאסור.
לפי מה שהביא המנחת יצחק בשם השביתת שבת עולה שיש איסור בשאילה שהצבנו למעלה.
אך נביא כעת אפשרות להקל בדבר זה ע"פ יסודו המחודש של החת"ס בהגדרת מלאכת הבישול וז"ל:
שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן צב
..בודאי המדליק נר בשבת אין בו משום בישול רק משום הבערה ולא לשתמיט מקום דהנותן שמן בנר חייב משום מבשל ולא משמע דתליא זה בפלוגתא מלאכה שאצ"ל =שאינה צריכה לגופה= אלא לכולי עלמא לית ביה משום מבשל אף על גב דלגבי בשר בחלב סבירא ליה לגדולי אחרונים דהוה מבשל מכל מקום מלאכת שבת בעינן שיהיה כיוצא בהן במשכן ושם היה בישול הסממני' שדבר המבושל היה בעולם והיה צריכי' לו וכל בישול שכיוצא בזה חייב עליו
ומ"מ ענין בישול בשבת הוא שצריך להדבר המתבשל ועכ"פ נשאר בעולם מה שאין כן כשכלה והולך ואחר הבישול לא נשאר בידו מאומה אף על פי שמכל מקום בישל הדבר ההוא... מכל מקום בשבת פטור דלא הוה כעין בישול סממני'.
כלומר לפי החת"ס אין חיוב לבשל דבר שאינו חפץ בו ושיעלם בתהליך הבישול.
והעטרת פז בחלק א כרך א - אורח חיים סימן י. סמך על החם סופר הנ"ל והתיר לשים חלה עם גלדי קרח על הפלטה ע"פ היסוד שפסיק רישה דלא ניחא מותר באיסור דרבנן לדעת הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"ד אור"ח, סי' לד) והוסיף שם לצרף את השיטות שאיסור בישול מים הינו מדרבנן, ונתייחס לדיעה זו בע"ה בשיעורים הבאים.
והמנחת יצחק אסר לחמם חלה קפואה כשיכולה להגיע לחום שהיד סולדת בו מהטעם הנ"ל. [ובע"ה נדבר על סוגית פסיק רישיה במקומות אחרים].
סיכום ההלכות העולות מהשיעור:
[2] למעט הבנת הלבוש שם, ואף לזה נתייחס בע"ה בשיעור אחר.