מאמר זה אין בכוונתו, לפסוק או להכריע במחלוקת אשר התעסקו בו גדולי בדור, אלא מטרתו של מאמר זה, הוא להציג לצרכן המצוי בשפה בהירה, במה נחלקו הפוסקים, ולמה יש לחשוש בעוגיות הנמכרות היום על בסיס ההיתר של "מצה עשירה".
בראשית דברינו יש להקדים, שהנידון של מצה עשירה בפוסקים אינו דומה כלל, לאותם עוגיות אשר מוכרים היום הנקראות "מצה עשירה", ואל ידמה אדם בנפשו שהשו"ע המתיר מצה עשירה (כפי שנבאר במאמרינו), בהכרח יתיר את העוגיות הנמכרות היום, ונבאר שלהרבה מפוסקי זמננו אף לשיטת השו"ע עוגיות הללו הינם חמץ גמור, והאוכל אותם עובר בכרת.
הקדמנו את ההקדמה הנ"ל מפני שהרבה אנשים חושבים שהאוסרים מצה עשירה, הינם מחמירים חומרות אשר לא החמיר בהם השולחן ערוך ואין זה כך.
ונציג בקצרה את הדיון במצה עשירה בפוסקים, ונבאר מה השתנה בזמננו אנו:
מצה עשירה הינו מאפה העשוי מבצק שלא נגע בו טיפת מים כלל, אלא נילוש ע"י מי פירות.
הלכה פסוקה בפסחים לה ב ובמנחות נז ב שמי פירות אין מחמיצין. אמנם בפסחים לו. נראה שמי פירות אכן מחמיצין.
שיטת תוס' (פסחים לה: ד"ה ומי פירות) ושאר ראשונים בישוב 2 הגמרות הנ"ל הוא: שבצק הנילוש במי פירות בלבד אינו מחמיץ, אך אם מוסיפים גם מים, הבצק מחמיץ, ולא די בכך שמחמיץ אלא ממהר להחמיץ יותר מסתם עיסה ואף בפחות מ18 דקות בצקו מחמיץ, אך אין עוברים על אכילת הבצק הנילוש במים ויין בכרת, אלא על לאו בלבד.
אמנם הרש"י (לו. ד"ה אין לשין) והראב"ד (הל' חמץ ומצה ה, ב) סברו שבצק מחמיץ גם במי פירות בלבד, אך אין חייבים עליו כרת, אלא עוברים בלאו בלבד.
השו"ע בסימן תסב סעיף אפסק שמי פירות אינם מחמיצים, והרמ"א החמיר בזה, אך גם הוא לא החמיר מעיקר הדין שכן התיר בשעת הדחק לתת לזקנים ולחולים.
בכף החיים שם בס"ק א כתב שאף לספרדים שנהגו היתר, יש לחוש לדברי האוסרים ולא להתפיח את הבצק הנילוש במי פירות ביותר מ18 דקות כדין בצק הנילוש במים "דמהיות טוב אל תיקרי רע".
א"כ במה נשתנו העוגיות הנמכרות היום, מהדין המובא בשו"ע ש"מי פירות אין מחמיצין"?
מספר טענות עלו כיום לגבי עוגיות "מצה עשירה" הנמכרות לפני הפסח:
א. קשה לוודא שאף טיפת מים לא תיגע בבצק
הרבה טענו שבמפעל גדול כמעט בלתי אפשרי לוודא, שלא תתערב טיפת מים אחת בבצק וביין, ולכן יש לחשוש שהתערבב מים בתוכו, ואז הבצק מחמיץ אף מהר יותר מבצק רגיל.
אמנם על הטענה הנ"ל השיב הרב אברהם יוסף [שהוא נותן כשרות לעוגיות הללו], שהוא בעצמו דואג שבצינורות ששם מעבירים את היין לעוגיות, מעבירים לפני, כמות עצומה של יין ע"מ לנקות מכל טיפת מים שיתכן שנמצאת בצינורות, ורק אח"כ מכניסים את היין שאיתו עושים את העוגיות. והרב טוען שהוא בעצמו מוודא שמסירים כל חשש שתיפול טיפת מים בתהליך היצור.
ולכן לדעתי בעניין הנ"ל יכולים אנו להסתמך על רב עיר בישראל שנותן כשרות, ולא לפקפק באמינות דבריו.
ב. הוספת אבקות אפיה הגורמים להתפחה של הבצק.
אך מעבר לחשש הנ"ל קיים חשש הלכתי כבד הרבה יותר, והוא שנותנים בתוך הבצק חומר התפחה הנקרא"אמוניום ביקרבונט" , ויש סוברים שהחומר הזה יוצר החמצה בבצק, וממילא הבצק הינו חמץ גמור.
הטוענים כך הם הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל וכן הראשל"צ הרב בקשי דורון.(בניין אב ח"ד סימנים כד, כה).
נימוק האוסרים הוא שיתכן החמצה בבצק אף ללא עירוב מים, כמבואר בגמרא בפסחים כח: שאף דבר שנתחמץ מאליו קרוי חמץ וחייבים על אכילתו כרת.
וביאר שם התוס' (ד"ה מחמת דבר אחר) כגון ששמים שמרי יין בבצק, והם גורמים להחמצתו.
הראשל"צ הרב עובדיה יוסף (יב"א ט-מב) וכן הראשל"צ הרב שלמה עמר (שמע שלמה ח"ד יג, טו חלק ו ס' ה) טוענים שלא יתכן החמצה ללא עירוב מים, והתוס' דיברו רק במצב שהיה גם מים בבצק, ושמרי היין רק גרמו לזירוז ההחמצה.
המחלוקת הנ"ל רחבה ומתפרסת בהבנת דברי האחרונים עד למ"ב.
ג. מים היוצאים מן החומר הנ"ל
עוד חשש שקיים בחומר הנ"ל שכאשר הוא מתחמם, יוצאים ממנו מים ויש לדון שהמים הללו יחמיצו את הבצק,
הרב בקשי דורון[1] דחה את הטענה הזאת מ2 טעמים:
א) שהמים יוצאים בכמות קטנה והכמות הזאת מתבטלת במי הפירות,
ב) כאשר העוגיות כבר בתנור, רק אז יוצאים המים,והחום בתנור לא מאפשר למים להחמיץ את הבצק.
ג) הוסיף הרב שלמה עמר עוד טעם והוא שאין המים האלה נידונים כמים, אלא כמי פירות הואיל ומקורם מן החומר הנ"ל.
לטענות הנ"ל השיב הרב אהרון בוארון אחת לאחת:
א) אין אנו בקיאים בחומציותם של המים הללו, ולכן יש לחוש שהמים הללו אינם מתבטלים אף בכמות קטנה.
ב) מאותה הסיבה, יש לחוש שהם ממהרים להחמיץ את הבצק אף בתוך התנור.
ג) תמוה לומר שכאשר אנו מוציאים מים מתוך חומר לא נחשיבם כמים, אלא כמי פירות אף אם נאבחן שיש להם מרכיבים רגילים של מים, ועוד שיש לחוש שמא הם מחמיצים אף יותר ממים רגילים, וכשם שמצינו ששמרי יין מחמיצים אף שמקורם מן המי פירות, נראה שגם כאן נאמר שאף אם אותו החומר אינו מחמיץ, יתכן ומימיו מחמיצים.
מבחינה מדעית האם החומר הזה יוצר תהליך דומה להחמצה של מים וקמח?
גם בהבחנה המדעית נחלקו הפוסקים:
הרב בקשי דורון הוכיח מן המומחים שתהליך ההחמצה בחומר הנ"ל זהה לתהליך ההחמצה של מים וקמח, שבשניהם החימום משחרר גזים אשר גורמים להתפחת הבצק.
אך הרב שלמה עמר טען שיש לחלק שכאשר הבצק הוא זה שיצר את הגזים זה מעיד על החמצתו, אך אם החומר הנ"ל הוא זה ששיחרר את הגזים, הרי זה דומה לכך שנחבר משאבה לתוך הבצק וננפחה ואין זה מעיד על החמצתה.
חידושו זה של הרב שלמה עמר יפה בסברא, אך עדיין נראה שקשה על פיו להכריע את הדין. ועוד כתב הרב בוארון שעדיין יש לחוש שהחומר הנ"ל משפיע על המי פירות כשם שמים משפיעים על מי פירות, וכך גם נשמע הדבר ממספר מומחים.[2]
להלכה למעשה:
נחלקו בזה גדולי הפוסקים בדורינו האם החומר הנ"ל גורם לבצק להחמיץ והאוכל אותו עובר על כרת או לא.
והנושא סבוך הן בהבנת דברי רבותינו הראשונים והאחרונים, האם יש החמצה בלי מים. והן בניתוח מציאותי האם המים היוצאים מן החומר הנ"ל מחמיץ או לא, וכן האם החומר בעצמו יוצר פעולת החמצה הדומה לפעולה הנוצרת ממים וקמח.
ונראה שבמחלוקת הקשורה בענייני כרת, ראוי להחמיר מאוד, וכמה החמרות אנו עושים בפסח, ולמה שנקל באיסור חמור זה, אך עדין המקל יש לו על מי שיסמוך.
[1] אף שהחמיר, אמר שמהעניין הזה אין לחשוש.
[2] לא הוספתי עוד מספר טיעונים של הרב אליהו:
א. שמוסיפים אלכוהול לאחר תסיסת היין, ויש סוברים שדינו כמים(הרב אליהו). לא ביררתי זאת לא מציאותית ולא מבחינת הדין, רק אציין שהרב אלבה טוען שמציאותית אלכוהול לא מחמיץ, והרב בוארון טען לו, שאין אנו בודקים בעיניים שלנו, והואיל וחכמים התירו רק מי פירות, אין לנו לחדש מסברא מעבר לכך, והרב אלבה חלק עליו בזה
ב.דיון לגבי חומר הבוספלט שמוסיפים לייין, שגם הוא מפיק נוזלים ויש דנים אותו כמים, אך מוסיפים אותו לפני תסיסת היין ולכן לשיטת השו"ע זה מותר, ואף בזה יש שמחמירים, ועוד יש שטענו שזה חמור ממים רגילים שמוסיפים לפני התסיסה, שחומר זה אינו מתבטל ליין והשפעתו נשארת גם אחרי(הרב אלבה בספרו מצה עשירה, טיעון דומה כותב הרב שמואל בשם אבי שהואיל ואין אנו יודעים מה השפעתו של החומר הנ"ל, יתכן והוא משנה את הגדרת היין מדין מי פירות רגילים)