הסדר מתחיל בקידוש, שהאמת אנו עושים בכל שבת וחג, אבל התוכן של הקידוש, מקבל משמעות מיוחדת דווקא בפסח, שהרי בו אנו מכריזים על כך שהשם בחר דווקא בנו מכל העמים, למה דווקא בנו? התורה נותנת 2 סיבות: "1. כִּי מֵאַהֲבַת יְקֹוָק אֶתְכֶם. 2. וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם. יש מחלוקת במפרשים האם זה 2 סיבות או סיבה אחת, אבל באמת 2 הסיבות לא מובנות, מדוע השם אוהב דווקא אותנו? וגם למה בגלל אבות של לפני אלפי שנים, השם שומר על הקשר דווקא אתנו? נראה שיש 2 תשובות, אחת מיוחסת לריה"ל והיא מדגישה את העניין רוחני המיוחד שהגיע אלינו מן האבות, ובזה יחודנו השניה מיוחסת לרמב"ם, שיטה זו מדגישה את עניין הבחירה, שאברהם בחר להופיע את השם בעולם, והעביר את השליחות הזאת לנו, וכך גם אנו בחרנו בקב"ה כשאמרנו נעשה ונשמע ועוד, כלומר האהבה נובע מבחירת האבות להפיץ את שם השם בעולם, ואנו ממשיכים בדרך זו הויכוח מגיע גם לשאלת מעמד הגר, לדעת הרמב"ם כאשר הגר בוחר לקיים מצוות, הוא יכול להתרומם למדרגת היהודי. בעיניי חשוב לזכור את 2 הדגשים הללו, מחד- הקב"ה בחר דווקא בנו, וזה יעוד שלא ניתן לחמוק ממנו, מאידך צריך תמיד לזכור שמה שהופך אותנו ליהודים, היא אותה השליחות הגדולה שאברהם התחיל בבחירה מלאה, ואנו ממשיכי דרכו, שצריכים לבחור בכל יום מחדש להאיר את אור השם בעולם.
ורחץ
הסיבה שאנו נוטלים ידיים לכרפס, הוא בגלל שזה דבר שטיבולו במשקה. מדוע איננו מברכים? משום שיש דעות שדין הנטילה נכון רק בזמן שהיו אוכלים בטהרה, ולכן אין זה שייך היום. למעשה הרבה מהפוסקים כתבו להחמיר ליטול בלי ברכה, אבל בפועל אנו רואים שהמנהג בקרב הרבה יהודים יראי שמיים שלא ליטול על דבר שטבולו במשקה כמו ביסקוויט בתה, או פרי רטוב אז מה נשתנה הלילה הזה מכול הלילות? הנצי"ב מסביר, שהלילה הזה, אנו רוצים לדמות כמה שיותר את הסדר כפי שהיה בבית המקדש, לכן אנחנו נוהגים במנהגי טהרה, למרות שכל השנה, אין אנו עושים כן.
כרפס
למה אנחנו אוכלים כרפס? נאמר במשנה בפסחים (קיד.) שהטעם לאכול את ירק- כרפס הוא, בשביל שיכירו התינוקות וישאלו, וכך באמת שואלים ב"מה נשתנה" מדוע מטבילים 2 פעמים. נו- ומה התשובה? שימו לב אנחנו במלכוד-אם אין באמת תשובה, אז מדוע לגרום להם לשאול, ואם יש תשובה- אז זו הסיבה ולא בשביל שישאלו. ויש בזה מספר גישות:
הרב קוק מרחיב טעם זה ומסביר שהיכולת לעורר גם את כוח התאווה לאכילה, באופן שלא יגיע למקום נמוך, אלא לעניין רוחני, זה המימד המיוחד של החרות שקיים דווקא בליל הסדר, שאנו שמורים מן מזיקי היצר.
את המצה אנו חוצים משום שמצה נקראת לחם עוני (פסחים קטו.) ועני אוכל פרוסה ולא לחם שלם. הפשטות היא, שבתוך כל החירות הזו, חשוב מאוד שנזכור גם את המצב שהיה, והדוחק הגדול, כי בתוך השפע, אנו לפעמים שוכחים. הרב קוק ב"עולת ראיה" מוסיף מימד נוסף, שלאחר שאכלנו כרפס, כביטוי ליכולת שלנו לשחרר את כל הכוחות שקיימים בנו לדברים טובים, צריך לדעת שלעיתים צריכים אנו "לשבור" את תאוותנו ולזכור שאיננו מושלמים עדיין.
מגיד
שואל בעל ה"מנחת חינוך" מדוע יש מצווה מיוחדת לספר ביציאת מצרים בליל הסדר? והלוא זו חובה שאדם מחוייב בכל יום ומקיימים אותה בפרשת ציצית? המנחת חינוך מציע שהמיוחד הוא שכאן יש חובה לספר לבן.. אלא שיש קושי בפירוש זה שיוצא שאם הוא נמצא לבד אין חיוב מיוחד בליל הסדר, ולא כך משמע ברמב"ם בספר המצוות (מצוה קנז) מעבר לכך ברמב"ם נראה שיש 2 מצוות, ללמד את הבנים, וגם לספר לעצמך. בשו"ת להורות נתן כתב שיש 2 מטרות שונות בהגדה:
רחצה
למה פעם אחת אנו אומרים רחץ ופעם רחצה?
יש שיאמרו בגלל החרוז: קדש ורחץ- כרפס יחץ. אבל דווקא מעיון בפיוט נראה שזה הורס את החרוז שכך הוא אמור להיות בנוי: קדש ורחץ, כרפס יחץ, מגיד רחץ - מוציא מצה. מרור כורך, שלחן עורך, צפון ברך - הלל נרצה.
לכן, יש שבאמת משנים גרסה, יש שאומרים שזה היה אמור להיות רחת- המוציא, וה' עברה למילה רחצה..
מכל מקום הרב קוק בעולת ראיה מסביר שלאחר שהסברנו שהרחיצה היא הרצון לטהר עצמנו כשאנו עוסקים בחיי החומר, לכן כשהגענו לכרפס, שזה עיסוק בחיי החומר באופן עראי, אז נדרשת פעולה סובייקטיבית אישית של רחצה, אך כשמגיעים לסעודה, שזה התעסקות בצורה קבועה יותר- צריכים גם כן טהרה גדולה יותר.
מוציא מצה
ידוע שאומרים שחמץ מסמל את הגאווה, ולכן איסורו בפסח חמור, אך קשה? למה דווקא בפסח? אז האמת שזה לא רק בפסח, בכל השנה בבית המקדש נזהרים מלהביא חמץ ומביאים מנחות של מצה בלבד.. מה הסיבה? שאמנם הקב"ה נתן לנו הרבה כוחות ליצור, לנפח ולייצר, אבל מול הקב"ה אנחנו צריכים לזכור שלא אנחנו עושים זאת, אלא הכול מהקב"ה. לכן בפסח, שזה הזמן שבו נוצרנו, אנחנו חוזרים להזכיר לעצמנו שהכול ממנו (מבוסס על רעיון של הרב אליעזר מלמד)
מרור
פה נזכר בסיפורו של ר' נחמן, על היהודי שאמר לגרמני ללכת ליהודים בליל הסדר שיתנו לו לאכול, והוא חיכה וחיכה, עד שהגיע המרור, ואז ברח. שם מסביר ר' נחמן שיהודי צריך לדעת שלפני דברים טובים מגיעים הקשיים, ואנחנו כיהודים לא בורחים מהקושי, אלא יודעים לצפות לשלב שיבוא ויצמח מן הקושי.
כורך
אנחנו נמצאים בסימן האחרון לפני הסעודה, הרב קוק מסביר בעולת ראיה, שכאן השלב, שצריך לחבר בין הכוח המגביל של העבדות ששם לנו גבולות היכן שצריך, לבין הכוח של החרות, לכן אנו מחברים בין המצה למרור.
שולחן עורך
היה ניתן להסתכל על הסימן הזה, כאיזה הפסקה והפוגה מכל המהלך של ההגדה, אבל מכמה פרטים ניתן לשים לב שהאכילה בסעודה היא מרכז הסעודה, כן מבחינה שהכוסות של ליל הסדר מחולקות 2 לפני ו2 אחרי, כמו כן ההלל מחולק כחלק לפני וחלק אחרי, ועוד. האמת שניתן לשים לב, גם לשם של סימן זה, לא מדובר על האוכל בלבד, אלא על עריכת השולחן, השולחן ערוך ומסודר, הכול יפה ואסטתי, וגם אנחנו מגיעים מוכנים וערוכים מבחינה נפשית לחוות סעודה שתבטא את החירות הפשוטה בצורה שיותר עמוקה, לכן אנחנו כבר לפני כן מנסים להבין את משמעותה של המצה, של המרור, של קרבן הפסח, וכעת אנו ניגשים לסעודה, מוכנים כמה שיותר לחוות את חירותו של היהודי שיצא ממצרים.
צפון
כאן רק נצטט את דבריו הנפלאים של הרמח"ל שמסביר מדוע אוכלים את המצה הזו, בסוף ואין לאכול אחריה כלום:
והנה מעיקר התיקון של הלילה הזה, הוא להראות החרות של הנצחון שנצח הטוב את הרע, ועל ידי זה נשבר כוח הסטרא אחרא והיא נכנעת הכנעה גדולה.והנה כזית המצה שאוכלים, הוא להמשיך המזון המקודש המחזק היצר הטוב שזכרנו, אמנם כדי שישאר התקון לכל השנה, צריך שיאכל האפיקומן אחר כך, ושלא לאכול אחר כך שום דבר, שכמו שאין הטעם סר מן הפה, כך אין האור סר מן הנשמה.
את הברך נרצה, אני משאיר לכם..