מדוע כלי שני לא מבשל- והאם זה כלל גורף?
א. הקדמה-האם כלי שני לעולם איננו מבשל?
ב. סוגית 'אמבטי' ובאיזה אופן מותר לערות מים חמים לקרים ולהיפך
ג. שיטת תוס'
ד. שיטת הר"ן
ה. שיטת הרשב"א
ו. הבנת הב"י בדעת הרמב"ם
ז. הלכה למעשה- באיזה עניין מותר לערות מים חמים לקרים וכן להיפך?
ח. שיטת החיי אדם- כלי ראשון ביד סולדת דרבנן, כלי שני יד נכוית דאורייתא
ט. שיטת האור שמח- כלי ראשון לעולם דאורייתא, כלי שני דרבנן
י. סיכום ההלכות היוצאות משיעור זה.
א. הקדמה-האם כלי שני לעולם איננו מבשל?
בשיעורים הקודמים עסקנו בשאלה במה צריך לבשל כדי להתחייב בבישול דאורייתא, ועד כמה פרמטר האש משמעותי בהגדרת מלאכת מבשל. בשיעור הקודם הראינו שיש שהבינו בדעת הירושלמי שרק על הבישול באש ממש יש חיוב דאורייתא, ואפילו בתולדות האש החיוב הינו מדרבנן בלבד, אך הראינו שכמעט ובלתי אפשרי לומר כך בשיטת הבבלי, אך עדיין יש שיטות שסברו שכלי ראשון הינו מדרבנן בלבד (רמב"ן, ערוך השולחן) והגענו למסקנה שאף לשיטתם קשה לומר שזו הגדרה מהותית, אלא שצריך לומר שהכל תלוי ברגילות הבישול.
עוד הבאנו ב' פירושים נוספים בהבנת הירושלמי שמבארים שאף הירושלמי מודה שהבישול בכלי ראשון הינו מדאורייתא, וכל דבריו לעניין גזירה בכלי ראשון הייתה או במקרה שאינו חם בשיעור שהיד סולדת (מהרש"ל, מ"א) או כשרוצה רק להפשיר ולא לבשל (גר"א).
בשיעור זה נביא פירוש נוסף בדברי הירושלמי ונתמקד יותר במהות ההבדל בין כלי ראשון לכלי שני.
ראשית יש לעיין בדברי הגמ' על המשנה שהבאנו בשיעור הקודם ששם התבאר שיש חילוק בין כלי ראשון לכלי שני:
נחזור על לשון המשנה (תלמוד בבלי מסכת שבת דף מב עמוד ב)
האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי.
רבי יהודה אומר: לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר.
ובגמרא (תלמוד בבלי מסכת שבת דף מב עמוד ב)
סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, ובכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה. ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא. ואיכא דאמרי, סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, בכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי ראשון נמי לא בשלה. והיינו דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא.
מהגמרא זו עולות מספר נקודות שיש לתת עליהם את הדעת:
א. רואים בגמרא שהביטוי 'כלי שני אינו מבשל', אינו מוחלט, הגמרא הביאה לפחות אפשרות שמלח מתבשל אף בכלי שני, ונראה שאף החולקים וסוברים שמלח אינו מתבשל בכלי שני, אינם חלוקים על האפשרות שכלי שני יבשל, אלא שסוברים שמלח אינו מתבשל בכלי שני.
ב. יש להבין במה נחלקו האמוראים, ומה גרם להם להגיע לעמדות כה קיצוניות? האם זו מחלוקת מציאותית בלבד?
בשיעור זה נתייחס לשאילה הראשונה, וננסה להביא עוד מקורות שינסו לברר האם הכלל 'שכלי שני אינו מבשל' הינו מוחלט.
הזכרנו בשיעורים הקודמים את המשנה הכותבת שאין להדיח מליח הישן וקולייס האיספנין מפני שהדחתן זוהי גמר מלאכתן, ונחלקו הראשונים, אם הכוונה שעירה מכלי ראשון או מכלי שני.
כמובן שלסוברים שהכוונה שעירה מכלי שני ואסור מפני שעירוי כלי שני ככלי שני, לכאורה מוכרח שיש בישול אף בכלי שני בדברים שקלים להתבשל.
אב וראש לשיטה הזו הסוברת שהכלל שכלי שני אינו מבשל אינו מוחלט הינו היראים וז"ל: (ספר יראים סימן רעד [דפוס ישן - קב]):
ואין בישול תלוי לא בכ"ר ולא בכלי שני אך לפי שהוא דבר המתבשל פעמים שהוא דבר רך ומתבשל אף בכלי שני ויש דבר קשה שאפילו בכלי ראשון אינו מתבשל ויש דבר המתבשל בכלי ראשון ולא בכלי שני כדאמרי' בפ' כירה [מ"ב ב'] סבר רב יוסף למימר מלח כתבלין דכ"ר בשלה דכלי שני לא בשלה א"ל אביי תני ר' חייא מלח אינו כתבלין דבכלי שני נמי בשלה ופליגי דרב נחמן דאמר רב נחמן צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא ואיכא דאמרי סבר רב יוסף מלח הרי הוא כתבלין כו' דבכלי ראשון נמי לא בשלה והיינו דאמר רב נחמן צריכה מילחא בישולא כבשרא דתורא שלא כל הדברים שווין למלח איכא דאמרי ובשרא דתורא בכ"ר לאו בישול לפי שראשון בישולו הלכך יזהר אדם שלא להכניס בשבת שום דבר בכלי שני ואף בכלי שלישי שהיד סולדת בו שאין אנו בקיאים בדברים רכים וקשים מי הוא מתבשל בכלי שני ומי הוא שאינו מתבשל ואמרי' בחולין פ' כל הבשר [ק"ח ב'] איזהו בישול כל שאחרים אוכלים אותו מחמת בישולו.
כלומר לפי היראים אין שום הבדל מהותי בין כלי ראשון לכלי שני, אלא הכל תלוי בדבר המתבשל. ולשיטתו הואיל ואיננו בקיאים יש לחוש בכל דבר שמא הוא מבשל.
הרמ"א הביאו להלכה בעניין פת בסעיף ה וז"ל (רמ"א אורח חיים הלכות שבת סימן שיח):
ונהגו ליזהר לכתחלה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו. וכתב המ"ב: משנה ברורה סימן שיח ס"ק מב וה"ה דלדעה זו יש להחמיר נמי בשאר דברים שלא ליתנם בכלי שני.
וכתב החזו"א על דבריו (חזו"א שבת סימו נב ס"ק יח-יט):
וכתב במ"ב סקמ"ב בשם המ"א דיש להחמיר בכל דבר שאין היתרו מבואר בגמ', ומיהו י"ל כיון דמים ושמן מבואר בגמ' שאין מתבשלין בכלי שני..אין להחמיר רק בפת המבואר בסמ"ג ומשום שהוא אפוי ונוח להתבשל אבל לא בשאר דבר..ואמנם לבשל ביצה בכלי שני שהיד סולדת ודאי אסור דכיון שחזינן שהיא מתבשלת בכלי שני כמו בכלי ראשון..והדבר מבואר בהדיא בגמ'..דאמר גלגל מאי..ופשיט ליה.. והרב עובדיה כתב: חזון עובדיה הלכות מבשל סעיף ב עמ' שעו יש אומרים שאף על פי שאמרו חז"ל 'כלי שני אינו מבשל' מכל מקום יש דברים רכים שמתבשלים בכלי שני שהיד סולדת בו, ואין אנו בקיאים בין רכים לקשים.. ויש חולקים ואומרים שאין הבדל בזה בין קשים לרכים, שכולם אינם מתבשלים בכלי שני, והלכה כלשון אחרון, ומיהו האשכנזים נוהגים להחמיר כדעה הראשונה.
ב. סוגית 'אמבטי' ובאיזה אופן מותר לערות מים חמים לקרים ולהיפך
אחד הסוגיות החשובות שדרכה ניתן לברר האם הגדרת כלי שני הינה מהותית או לא, זאת סוגיית 'אמבטי'
וזה לשון הגמרא (תלמוד בבלי מסכת שבת דף מב עמוד א):
תנו רבנן: נותן אדם חמין לתוך הצונן, ולא הצונן לתוך החמין, דברי בית שמאי.
ובית הלל אומרים: בין חמין לתוך הצונן, ובין צונן לתוך החמין מותר.
במה דברים אמורים - בכוס, אבל באמבטי - חמין לתוך הצונן. ולא צונן לתוך החמין.
ורבי שמעון בן מנסיא אוסר.
אמר רב נחמן: הלכה כרבי שמעון בן מנסיא.
סבר רב יוסף למימר: ספל הרי הוא כאמבטי.
אמר ליה אביי, תני רבי חייא: ספל אינו כאמבטי. ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא דספל הרי הוא כאמבטי,
ואמר רב נחמן: הלכה כרבי שמעון בן מנסיא.
אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא? -
מי סברת רבי שמעון אסיפא קאי? ארישא קאי: ובית הלל מתירין בין חמין לתוך צונן, ובין צונן לתוך החמין, ורבי שמעון בן מנסיא אוסר צונן לתוך חמין. -
לימא רבי שמעון בן מנסיא דאמר כבית שמאי! - הכי קאמר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינא ליה לרבא דלא קפיד אמנא, מדתני רבי חייא: נותן אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין. -
אמר ליה רב הונא לרב אשי: דילמא שאני התם דמיפסק כלי? - אמר ליה: מערה איתמר, מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן, בין צונן לתוך חמין.
מהו אותו אמבטי עליו דיברה הגמ'?
כתוב בגמרא בדף מ:
אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת, שמע מינה: שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה: כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה: הפשרו זהו בשולו.
וביאר רש"י:
טול - מן המים. בכלי שני - שיצטננו מעט, דכלי שני אינו מבשל, ואחר כך תן הפך לתוך אותו כלי שני, דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעיין חשיב לה ככלי ראשון שנרתחו בו, שאף על פי שהעבירו מעל האור - מבשל, כדתנן לקמן /שבת/ (מב, א) האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין.
כלומר מבואר ברש"י שאמבטי הינו כלי ראשון
האם האמבטי שלנו בגמרא שהבאנו לעיל הינו גם כלי ראשון?
ג. שיטת תוס'
כתבו תוס' (שבת מב.)
נראה דהאי אמבטי איירי כגון שהוא כלי שני ולא הוי כההוא אמבטי דלעיל דקאמר בקשתי להניח פך באמבטי מדקאמר ספל אינו כאמבטי והאי ספל ע"כ כלי שני דאי כלי ראשון אמאי אינו כאמבטי ודכוותיה אמבטי הוי כלי שני ועוד דאי באמבטי שהוא כלי ראשון איירי לא הוה ליה למינקט אמבטי אלא מיחם שהוא לשתיה דומיא דכוס ומדנקט אמבטי משמע דבכלי שני איירי ואתא לפלוגי בכלי שני בין כוס שהוא לשתיה לאמבטי לפי שחמין הרבה ואיכא למיגזר דהרואה אותן חמין כל כך סבור דכלי ראשון הוא ובמתני' דנקט במיחם שהוא ראשון לא יתן לתוכו מים הוה מצי למימר באמבטי שהוא שני לא יתן לתוכו מים אלא דמתני' מיירי בשתיה ומפליג בין מיחם לכוס.
מתוס' אנו רואים ב' ענינים חשובים:
א. המדובר בגמרא הוא בכלי שני, ואעפ"כ אסור ליתן בהם מים קרים.
ב. לבל נטעה ונחשוב שמכאן נוכל להגיע למסקנה שהמושג 'כלי שני אינו מבשל' אינו מוחלט, מבארים תוס' שהטעם שאסור ליתן בכלי שני, הינו מחמת הגזירה, ולא שכלי שני מבשל מן התורה.
עוד נביא את דברי תוס' שמבאר את הטעם שמותר ליתן מים חמים בכלי ראשון לתוך כלי שני ואיננו חוששים לעירוי וז"ל:
ולא משום דסברה הך ברייתא דתתאה גבר כדפירש בקונטרס דאם כן יקשה מהכא למ"ד עילאה גבר ולמאן דאמר תתאה גבר נמי הא מבשל כדי קליפה כמו שאפרש לקמן בע"ה אלא נראה כמו שאומר ר"ת דחמין לתוך צונן משמע שהצוננין של מטה מרובים שדרך ליתן המועט במרובה ולכך אין מבשלים החמין המועטים כלל לפי שמתערבין בצוננין המרובין ומתבטל חמימותן ולא צונן לתוך חמין שהחמין של מטה מרובין ומתערבין בהן הצוננין המועטין ומתבשלין.
כלומר לפי תוס' כל ההיתר לערות מים חמים מכלי ראשון לשני, הוא רק באופן שהחמין שמערה הם המועטים.
תוס' סוברים שלמסקנה אנו מסיקים שר"ש בן מנסיא חלק על הסיפא של הברייתא וסובר שבאמבטי יש איסור בין ליתן חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין, והלכה כמותו, וז"ל:
מי סברת ר"ש בן מנסיא אסיפא קאי ארישא קאי היינו דוקא למאי דס"ד לרב יוסף מעיקרא אבל למאי דמסקי' דספל אינו כאמבטי קאי אסיפא בכוס וסבר שפיר ר"ש בן מנסיא כב"ה דאפילו צונן לתוך חמין מותר ואתיא מתני' דשריא לתוך הכוס אליבא דהלכתא דהלכה כר"ש בן מנסיא
התוס' לשיטתם פוסקים כר"ש בן מנסיא, הואיל והוא סובר שכל החילוק בין לשרות לתוך צונן או הפוך, היא בכמות המים, ולכן באמבטי שמימיו מרובים, אסור בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין.
יש לציין כאן לדברי התוס' שמבארים מדוע יש חילוק כה ברור בין כלי ראשון לכלי שני וז"ל (דף מ עמוד ב ):
תימה מאי שנא כלי שני מכלי ראשון דאי יד סולדת אפי' כלי שני נמי ואי אין יד סולדת אפילו כלי ראשון נמי אינו מבשל ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר.
ובהבנת דברי תוס' כתב הרב גיגי בספרו טללי שבת( בישול בכלי שני עמ' 310).
נראה שאפשר לפרש בכוונת התוספות שאין כוונתם לשיקול עובדתי גרידא, אלא לשיקול הלכתי. לדעתם, בישול זקוק למקור חום, וכלי שני שבדרך כלל מאבד את חומו מהר אינו מוגדר אצל מרבית האנשים ככלי לבישול. ממילא גם ההלכה אינה מכירה בו כ"אש" לעניין בישול, מלבד אותם חריגים שדרך העולם להשתמש בהם לכתחילה לצורך זה, כגון קולייס האיספנין שהזכרנוהו פעמים רבות.
ד. שיטת הר"ן
לעומת התוס' כתב הר"ן (ר"ן על הרי"ף מסכת שבת דף כ עמוד א):
אבל באמבטי. שהוא כלי ראשון: חמין לתוך צונן. כלומר שמותר לערות מאמבטי חמין שבו לתוך המים צוננין שבכלי אחר דעירוי דכלי ראשון לא חשיב לן ככלי ראשון כל שהוא נשפך לתוך הצונן: ולא צונן לתוך חמין. כלומר אפי' ליתן לתוכו מים צוננין הרבה שאינו אלא להפשירו דאע"ג דבמיחם תנן במתני' [דף מא א] שנותן לתוכו כדי להפשירן ה"מ מיחם שאינו חם ביותר אבל באמבטי מתוך שמקפידין הרבה על חומו אסרו בו אפי' הפשר כנ"ל ומקצתו מחידושי הרשב"א ז"ל ולא כדבריו: ומסקנא דשמעתא דהלכת' כב"ה וכו' וכמ"ש בהלכות: לתוך ספל של מים. שהוא כלי שני ומצינו למדין לפי פסק הרב אלפסי ז"ל דבאמבטי צונן לתוך חמין אסור ואפילו להפשיר דמדלא מפלגינן באמבטי כלל כדמפלגינן במיחם לעיל בכל ענין אסור וכדכתיבנא דדוקא בכלי ראשון אחר הוא דאיכא לאפלוגי דבכדי שיחמו אסור ובכדי להפשירן שרי אבל באמבטי בכל ענין אסור ומיהו לערות מחמין שבאמבטי לתוך צונן שרי כדכתיבנא לעיל: ובכלי שני בכולהו גווני שרי ואפי' טפי מהפשר דכיון דכלי שני אינו מבשל למאי ניחוש ליה דאע"ג דתנן אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן לא תידוק מינה דטפי מהפשר אפילו בכלי שני אסור דליתא אלא משום דכלי שני אינו מבשל חמין שלו הפשר קרי ליה א"נ משום מיחם נקט הכי אבל בכלי שני בכל ענין שרי: והוי יודע שזה שפסק הריא"ף ז"ל כב"ה דבאמבטי חמין לתוך צונן שרי נחלקו עליו מן הפוסקים שהם אומרים דבאמבטי אפי' חמין לתוך צונן אסור ומחלוקתם תלויה בסוגיין דאמרי' בגמרא מי סברת ר"ש בן מנסיא אסיפא קאי ואין לי להאריך:
כלומר הר"ן מפרש שאמבטי הינו כלי ראשון, ואסור לתת בתוכו הרבה מים קרים אפילו בכדי להפשיר, ומכל מקום מותר לערות ממנו לכלי אחר (שסובר שאין עירוי במים ואין לחוש בהם בכדי קליפה). ובכלי ראשון שאינו אמבטי, מותר ליתן תוכו המון צונן בכדי שיפשיר.
חשוב לציין שהר"ן כתב שהדבר פשוט שאין שום איסור ליתן מים קרים בתוך כלי שני, אפילו אם מימיו חמים הרבה שהרי כלי שני אינו מבשל, ואין למה לחוש, כלומר אצל הר"ן נראה שהכלל 'כלי שני אינו מבשל' מוחלט (לפחות לדברים שאינם קלי בישול).
להזכירכם גם בתוס' ראינו שכל הטעם לאסור בכלי שני הינו מחמת גזירה.
ה. שיטת הרשב"א
שימו לב לדברי הרשב"א (חידושי הרשב"א מסכת שבת דף מב עמוד א)
אבל באמבטי שעומדין לרחיצת אדם מחממן הרבה והלכך צונן לתוך חמין אסור לעולם שאי אפשר לבא לידי הפשר אלא לידי בישול ואפילו נתן באמבטי כדי מלואו, ואף על פי שהוא כלי שני ובעלמא אינו מבשל הכא שאני לפי שדרכן לחממן יותר מדאי, וספל כיוצא בו למאי דהוה סבירא ליה לרב יוסף מעיקרא, אבל במסקנא לא מדתני ר' חייא ספל אינו כאמבטי, דמים שבספל אינן חמין כל כך ואינו אלא ככוס והואיל וכלי שני הוא לעולם מותר שאינו בא אלא לידי הפשר, ואפילו היו מים שהיד סולדת בהן לאחר שנתערבו צונן לתוכן, אינו מחמת הצונן שיש בו להיות יד סולדת אלא מחמת הראשונים שלא נצטננו.
ברשב"א אנו רואים במפורש שהוא סובר שהכלל 'כלי שני אינו מבשל' איננו מוחלט, ובדברי הרשב"א נראה שהנותן מים צוננים בתוך אמבטי עובר על איסור דאורייתא.
אך הרשב"א מתקשה א"כ אף בכלי שני רגיל (שאינו אמבטי) אנו רואים הרבה פעמים שהמים שנותנים בתוכו מתחממים, על כך עונה הרשב"א שהמים שהתחממו אינם מחמת הצונן שבהם, אלא מחמת הראשונים שלא הצטננו.
וכתב על דבריו הגרש"ז (שמירת שבת כהלכתה פרק א הערה קנד)
ושמעתי מהגרש"ז אויערבך שליט"א (זצ"ל) דיש לעיין דהא אם מכניסים שקית ניילון דקה עם מעט מים לתוך כלי שני הם מתחממים הרבה יותר משיעור של יד סולדת בו, ולמה לא יהא בו משום איסור בישול בתולדות אור, דהא כתב הרשב"א..דטעמא דמותר אף אם היס"ב הוא מפני שהחום אינו מחמת הצונן רק שמעורב עם המים הראשונים שלא נצטננו, ובזה עיננו רואות שהצונן עצמו מתחמם. עכ"ד.
כלומר יש קושי לתפוס את החבל מב' קצותיו, לומר ש'כלי שני אינו מבשל' הינו עניין מציאותי, ומאידך לקבל כלל זה אף במקום שלאחר שפיכת הצונן, המים נשארים בדרגת חום שהיד סולדת בו. וצ"ע.
יש לציין שדברי הרשב"א מתבארים ביתר חידוד במקום אחר וז"ל (חידושי הרשב"א מסכת שבת דף מ עמוד ב):
מה לי ראשון מה לי שני כל מקום שהוא מתבשל אסור, דלא אמרו כלי ראשון וכלי שני אלא מפני שזה מבשל וזה אינו מבשל, ותנינן (לקמן קמ"ה ב') כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן זהו גמר מלאכתן, אלמא כל שהוא מתבשל בין בכלי ראשון בין בכלי שני ואפילו בהדחה בעלמא חייב.
דברים אלו מתחברים לשיטתו של היראים שהבאנו לעיל שהכל תלוי בתבשיל, רק שדברי הרשב"א קשים בעניין מים בכלי שני, ואף על היראים יש לשאול מדוע הותר ליתן מים בכלי שני על אף שמתחממים הרבה?
גם מלשון הטור משמע שהבישול באמבטי הינו מדאורייתא אף בכלי שני וז"ל: ( אורח חיים הלכות שבת סימן שיח):
אבל ספל שיש בו מים חמין לרחיצה אפילו הוא כלי שני אסור ליתן בהן צוננין דכיון שהם לרחיצה סתמא חמין הן הרבה ומתבשלין הצוננין שמערבים בהן.
וכ"כ במפורש בלבושי שרד לבושי שרד (סימן שיח ס"ק נט):
הטור לא משום גזירה אסר כדברי התוספות.. אלא שסבירא ליה שלרבותן מתבשלים בכלי שני.
ומעניינים דברי הראש יוסף (ראש יוסף שבת מב.)
קשיא לי כאן בא״ר שי״ח סי״א אמבטי הגיה הרב כ״ש אלמא כ״ש מבשל כשהוא מרותח הרבה ומסתמא לבישול כשמעלה רתיחותומיד מערין לכ״ש הוי כאמבטי ואמאי בי״ד ק״ה ובשא׳ דוכתי סתם הרב כהמחב׳ כ״ש אין מבשל אף אין מפליט ולא מבליע ולולי דברי המג״א בשי״ח אות ל״ד החרשתי דהייתי ומשנראה כמבשל כמ״ש התוס׳ בסוגיא דאמבטי משא״כ המ״א שם העתיק דברי הטור שמתבשלים המים הצוננים עם החמין כ״ש בשאר איסורין אם לא שנאמר מים קלים להתבשל שיס״ב זהו בישולן משא״כ בשאר איסורין ומ״מ המורה צריך ליזה׳ בזה כי כפי הנראה אין להקל בכ״ש שרותח הרבה וכדכתיבנ׳!
עוד אבאר לך דיש נ״מ לדינא בין תוספות שנראה כמבשל י״ל דעבד שרי המים .. אבל לטור שמתבשלין אפילו דיעבד אסור.. ודברי שבט הלוי: שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן ע הנה חונה אני פה כמעט בלי ספרים הנצרכים, אבל כן עבדכם נוטה דדין אמבטי הוא דין מיוחד לשבת בלבד, וכסתימת הפוסקים ביו"ד דלא חלקו בדין כלי שני, וגם סתימת הסוגיא דשבת מ"ב ע"א יראה כן, והיינו טעמא דגם בשבת כתבו הפוסקים דמעיקר הדין אינו מבשל דהרי כלי שני הוא, אלא משום דחומו הרבה מיחזי ככלי ראשון ואסרו מסרך מלאכת מבשל, והנה אין ללמוד מזה אשאר איסורים דאם גזרו כן לכתחלה מחומר איסור שבת ובזה הלא אין דנים על איסור דיעבד אלא מעשה לכתחלה עדין אין ללמוד מזה לענין בליעת שאר איסורים לעשות אותו מבשל ומבליע גם דיעבד לאסור את המותר היותו באמת כלי שני כן נלענ"ד ועוד נתבונן.
ו. הבנת הב"י בדעת הרמב"ם
כעת נביא לפניכם את לשון הרמב"ם (רמב"ם הלכות שבת פרק כב):
אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמים אין נותנין לה מים צונן שהרי מחממן הרבה, וכן לא יתן לתוכה פך של שמן מפני שהוא כמבשלו, אבל נותן הוא מים חמין לתוך אמבטי של צונן.
הרמב"ם השווה בין אמבטי של סוגייתינו לאמבטי המובא בדף מ. והכסף משנה הבין שלשיטתו אמבטי הינו כלי ראשון, ומה שכתב אבל נותן לתוך אבטי של צונן, הכוונה מאמבטי חמה לאמבטי צוננת, ושם האריך שאין שום חילוק בין אמבטי לשאר כלי ראשון, ותמיד אסור לתת לתוכה ומותר לתת ממנה, ואפילו מועטים לתוך רבים.
לכאורה ביאור זה סותר את הגמרא לעיל וז"ל: (שבת דף מא עמודים א ו-ב משנה).
המיחם שפינהו - לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו, אבל נותן הוא לתוכו, או לתוך הכוס כדי להפשירן. גמרא. מאי קאמר? - אמר רב אדא בר מתנא, הכי קאמר: המיחם שפינה ממנו מים חמין - לא יתן לתוכו מים מועטים כדי שיחמו, אבל נותן לתוכו מים מרובים - כדי להפשירן. והלא מצרף! - רבי שמעון היא, דאמר: דבר שאין מתכוין - מותר. מתקיף לה אביי: מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני? מיחם שפינהו קתני! אלא אמר אביי, הכי קאמר: המיחם שפינהו ויש בו מים חמין - לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחומו, אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן. ומיחם שפינה ממנו מים - לא יתן לתוכו מים כל עיקר, מפני שמצרף. ורבי יהודה היא, דאמר: דבר שאין מתכוין - אסור.
וכתב על כך הב"י: (אורח חיים סימן שיח)
ויש לתמוה היאך סתם וכתב והוא שלא יהיו בכלי ראשון דהא במיחם שרי אפילו צונן לתוך חמין והוא שיהו הצונן מרובין כדאוקי אביי מתניתין דהכי קאמר מיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן. ולפיכך נ"ל דהרמב"ם סבר דלא נקטינן כאביי אלא כאוקימתא קמייתא דרב אדא דאוקי מתניתין דהכי קאמר מיחם שפינה ממנו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטין כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן ואף על גב דמצרף לית לן בה דמתניתין מני רבי שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר דכיון דמוקי מתניתין אליבא דהלכתא עדיף טפי מאוקימתא דאביי דאוקמה כרבי יהודה דלא קיימא לן כוותיה
אך יש לציין שזהו דוחק בגמרא וברמב"ם לבאר שאמבטי אינו בדווקא, ולכן נביא בהמשך אפשרות נוספת בהבנת דבריו שתשליך ישירות על שאילתנו אם הכלל 'כלי שני אינו מבשל' הינו מוחלט.
ז. הלכה למעשה- באיזה עניין מותר לערות מים חמים לקרים וכן להיפך?
הבאנו שלפי הב"י בדעת הרמב"ם הדין פשוט שתמיד אסור ליתן מים צוננים לתוך כלי ראשון ואפילו הם מרובים, וכן לעולם מותר ליתן חמין לתוך צונן ואפילו הם מרובים.
אך בהמשך הביא הב"י אפשרות שמותר ליתן הרבה צוננים אפילו לכלי ראשון וז"ל: ( אורח חיים סימן שיח)
ומיהו אפשר שסמך על מה שכתב והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה דמשמע דבצונן מועטים מיירי שהן מתחממין הרבה אבל בצונן מרובים שרי.
פסק השו"ע( שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח סעיף יא)
אמבטי (פי' כלי שרוחץ בו) של מרחץ שהיא מלאה מים חמין (אף על פי שהיא כלי שני) (תוספות ורא"ש וטור) אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה. אבל נותן הוא ממים חמין שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר של צונן.
כלומר השו"ע העתיק את לשון הרמב"ם וכוונתו שאסור ליתן מים צוננים לתוך כלי ראשון,
אך הרמ"א כתב שאף לכלי שני אסור אם יש בהם הרבה מים חמים.
וכתב המ"ב (סימן שיח ס"ק עז)
עיין באחרונים שכתבו דדוקא מים מועטין שאפשר שיתבשלו שם אבל אם נותן הרבה כ"כ עד שהחמין נעשים פושרים עי"ז שרי וכמו לקמיה בסוף סי"ב ונראה דאם היה האמבטי כלי ראשון יש לחוש לדעת הר"ן ורבינו ירוחם שכתבו דבאמבטי אסור ליתן אפי' צונן מרובים:
כלומר המ"ב כתב להחמיר בכלי שני שאסור לתת כשמימי הצונן מועטים, והיקל כשמימיו מרובים, ובאמבטי כלי ראשון נטה להחמיר אף כשמימי הצונן מרובים כדברי הר"ן וההבנה הפשוטה בב"י בדעת הרמב"ם.
אך בכלי ראשון רגיל פסק הרמ"א: (אורח חיים הלכות שבת סימן שיח סעיף יב)
הגה: ואם המים מרובים כל כך שא"א שיתבשלו, רק שיפיגו צנתן, אפילו בכלי ראשון שרי רק שלא יהיה על האש (טור).
וכתב עליו המ"ב (שיח ס"ק פג):
עין בח"א שכתב דבצונן לחמין דוקא ששופך בשפיכה גדולה הכל בפעם אחת אבל מעט מעט אסור לערות שהרי מבשל תיכף ומה יועיל מה שמצטנן אח"כ:
ובילקוט יוסף הסתפק בדעת השו"ע אם פסק כפשט הבנתו ברמב"ם שלעולם אסור לערות בכלי ראשון (אף שאינו אמבטי), או כאפשרות השניה שבהרבה צונן מותר (אף באמבטי), ולהלכה הסיק שדי להחמיר כחיי אדם שבשפיכה אחת מותר, וכן הוא בבבן איש חי (שנה ב פרשת בא אות יא).
ולעניין עירוי מים חמים לתוך צונן הביא הביאור הלכה את דעת הבית מאיר: (שיח סעיף יב) וז"ל:
לכן נלענ"ד לדינא כמו המורגל האידנא שעושין משקה שקורין פאנ"ש דהיינו שסוחטין מבע"י לימוני"ס הרבה למימהן ומערבין לתוכו צוק"ר ומשקה [שקורין ארא"ק] וביום שבת או בליל שבת מערין על תערובות זה מים חמין הרבה שנתבשלו בשבת בהיתר בעניותנו בודאי צריכים לחוש לדעת התוספות ולאסור מכלי ראשון אא"כ אין היד סולדת בם כי הוא נוגע באיסור דאורייתא דמבשל בשבת אך בדיעבד נראה לענ"ד דיש לסמוך על הרשב"א והר"ן שמתירין להדיא ועל משמעות פשטות לשון הרמב"ם וטור שחמין לתוך צונן שרי אפילו בחמין מרובין אף שסברת טעמם קשה עלינו להשיג. ומה שנוהגין נמי הכי במשקה קאפ"ע או טיי"א שמבשלין קודם שבת מעט מים עם קאפ"ע וטיי"א באופן שהוא חזק מאד בטעמו וביום השבת מערין עליהם מים חמין הרבה שנתבשלו בהיתר בזה יש עוד סעד להתיר מטעם היש מקילין המבואר בסט"ו והוא דעת הרשב"א ודעמיה דס"ל דאף בלח שנצטנן אין בישול אחר בישול וכו' עי"ש לכן אין למחות ביד אחרים העושים אבל לעצמו כל בעל נפש יחוש אף בזה שלא לערות מכלי ראשון כ"ז שהיד סולדת בו עכ"ל וכן דעת הגר"א ג"כ משמע שחושש לדעת התוספות הנ"ל:
ובילקוט יוסף שבת ג' עמ' קצא סעיף מד כתב שנכון להחמיר כדבריו בעניין מים.
וכ"כ במנוחת אהבה (ח"ב פרק י הלכה טז ושם כתב בהערה 52 שיש להחמיר כך לכתחילה בפרט שכך נהגו ואין זה טורח ליתן קודם את המים החמים ואח"כ את הצונן. (יש לציין שבבן איש חי לא הוזכרה חומרה זו).
ח. שיטת החיי אדם- כלי ראשון ביד סולדת דרבנן, כלי שני יד נכוית דאורייתא
כתב הרמב"ם בהלכות מעשרות: רמב"ם הלכות מעשר פרק ג הלכה טו השמן משירד לעוקה אע"פ שירד נוטל מן העקל ומן הממל ומבין הפסין ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אעפ"י שהוא חם מפני שאינו מתבשל בכלי שני ואם היה חם ביותר כדי שיכוה את היד לא יתן לתוכו מפני שהוא מתבשל מדברי הרמב"ם משמע שאף כלי שני מבשל כאשר היד נכוית בו, כיצד דבריו מסתדרים עם דבריו בהלכות שבת שאין כלי שני מבשל? כתב החיי אדם: ספר שערי צדק – שער מצות הארץ בינת אדם פרק ב וצ"ע גדול על כל הגאונים ראשונים ואחרונים שלא הביאו דברי רמב"ם פ"ג מהלכות מעשרות הלכה ט"ו שכתב בהדיא דכלי שני אם היד נכוית בו מבשל וכ"כ בטור או"ח סי' שי"ח (סי"א) בהדיא באמבטי (עיין שם לגבי ספל) שהוא כ"ש כיון שחם הרבה מבשל. ובאמת נראה לומר שהרמב"ם הוציא דין זה דכלי שני מבשל כשהיד נכוית בו מהירושלמי פ"א דמעשרות (הלכה ד') על מתני' ונותן לחמטה ולתוך התמחוי אבל לא יתן ללפס ולקדירה כשהן מרותחים רבי יהודה אומר לכל הוא נותן וכו' ואיתא שם בגמ' הנ"ל עד היכן ר' יהודא בר פזי בשם וכו' עד כדי שיהיה נותן ידו לתוכו והוא נכוית הכל מודים בכ"ש שהוא מותר מה בין כלי ראשון לכלי שני אמר ר' יוסי וכו' כאן היד שולטת בו וכאן אין היד שולטת בו אמר ר' יונה כאן וכאן אין היד שולטת בו אלא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכ"ש א"ר מנא הדין וכו' ע"כ והנה לכאורה היה נראה דהא דקאמר עד היכין ומשיב רבי יהודא (בר פזי) עד שיהא נותן ידו לתוכו והיא נכוית קאי על כלי ראשון דאמר במתני' אבל לא יתן ללפס ולקדרה כשהם מרותחים ולפ"ז יהיה סובר רבי יהודא (בר פזי) דכ"ר אינו מבשל עד שיהא רותח שנותן ידו לתוכו והיא נכוית ובכ"ש נצרך לומר דכ"ש אינו מבשל אף כשהוא רותח: אבל אי אפשר לומר כן כי לפי פירוש זה יהיה רבי יהודא (בר פזי) דלא כר' יוסי ודלא כר' יונה דלתרווייהו הבישול דכ"ר כשהוא חם כל כך כשאין היד שולטת בו ולרבי יהודא (בר פזי) יהיה הבישול דכ"ר דווקא כשיהיה חם כל כך כשנותן ידו לתוכו ונכוית בו שהוא יותר חם משאין היד שולטת כי פירוש אין היד שולטת בו נראה כשפושט ידו לתוכו אינו יכול להחזיק שם ומוציא תיכף אבל אינו נכוית בה ורבי יהודא (בר פזי) אומר דווקא עד שיהא רותח כשיהיה נכוית: ולכן נראה שהרמב"ם ז"ל מיאן לפרש כך ופירש הא דקאמר בגמ' עד היכין קאי אמתני' דקאמר ונותן לחמטה ולתמחוי שהוא כלי שני ופריך עד היכן יכול ליתן לכלי שני ומשיב ר"י ואמר עד כדי שיהיה נכוית פירוש כשהוא חם כ"כ אז מבשל אף בכ"ש וקאמר הכל מודים בכ"ש שהוא מותר הוא מילתא באפיה נפשיה וקאי אמתני' ר"י אומר לכל וכו' ומפרש דר"י לקולא וקאי אכלי ראשון אבל בכ"ש אינו מבשל וכמו שמפרש בבלי דר"י קאי לקולא. ופריך מה בין כ"ר לכ"ש וקאי אמתניתין דקאמר אבל נותן לחמטה וכו' אבל לא ללפס כו' כשהן מרותחים ומשיב ר' יוסי כאן היד שולטת בו וכאן אין היד שולטת בו דר"י ס"ל דהבישול מן התורה הוא כשהמים רותחין אף כשאין היד נכוית בו רק שאין היד שולטת בו והא דמחלק במתני' בין כ"ר לכ"ש הוא דסתם כלי ראשון אין היד שולטת וסתם כלי שני היד שולטת ולכן קאמר במתני' דנותן לחמטא מפני שהוא כ"ש וסתם כ"ש היד שולטת. אבל לא יתן ללפס כשהם מרותחים דסתם כ"ר הוא רותח ואין היד שולטת ור"י פליג עליו וסובר דהבישול מן התורה הוא כשיהיה המים רותחים שנותן יד ונכוית אבל כשהוא רק שאין היד שולטת אינו מבשל מה"ת רק שעשו הרחקה לכ"ר ואמרו דמבשל אף כשהוא רק אין היד שולטת ולא עשו הרחקה לכ"ש ואינו מבשל כשהוא רק אין היד שולטת ולכן חלקו במתני' בין כ"ר לכ"ש אבל כשהכ"ש הוא רותח שנותן ונכוית מבשל ג"כ אף שהוא כ"ש מפני שהוא בישול דאורייתא. וסובר כר"י דאמר לעיל עד כדי שיתן לתוכו ונכוית דקאי על כ"ש כמו שפרשנו ור' מנא מסייע ג"כ לר' יונה ולכן פסק הרמב"ם דכ"ש כשהוא רותח כשנותנה לתוכו ונכוית מבשל..
כתב בשביתת השבת( פתיחה למלאכת מבשל ס"ק י)
מדברי הבינת אדם .. למדנו שני חומרות: א) דאם היד נכוית גם בכלי שני אסור. ב) דאם היד סולדת אסור להניח להתחמם שיהיה היד נכוית, דבהיד סולדת בו אינו רק מדברי סופרים ובהיד נכוית הוא מהתורה.
נראה שהחיי אדם הבין ברמב"ם שאמבטי הינה כלי שני, ומבשלת מדאורייתא, וכפי שהבאנו לעיל בשם הרשב"א, אך החידוש בדברי החיי האדם שדין זה אינו דווקא לאמבטי, אלא הכל תלוי בטמפרטורה, ובכלי שני בד"כ אין חשש שיגיע לחום שהיד נכוית ולכן לא גזרו בו, ובכלי ראשון גזרו אף ביד סולדת.
יש לציין שיש דוחק לבאר ברמב"ם שהאיסור ליתן באמבטי הינו מדאורייתא, שהרי כתב בלשון 'אין נותנין' שהוא דרבנן וגם כתבו בפרק כב.
ובאמת הרב רבינוביץ ביד פשוטה (פרק כב הלכה ז) פירש פירוש קרב מאוד לשיטת החיי אדם, אלא שלשיטתו אף ביד נכוית האיסור הינו מדרבנן, ובכלי ראשון גזרו מיד סולדת ובכלי שני הואיל ואין דרך כלי שני להגיע לחום גבוה, לא גזרו בו אלא במקום שהיד נכוית, (ומכל מקום אף הוא כתוב שקלי בישול מתבשלים בדאורייתא אף בכלי שני).
ואולי ניתן לומר שאכן החיוב ביד נכוית הינו מדאורייתא, ובאמבטי גזרו אף בפחות מיד נכוית, הואיל ומתחממים הרבה, וקרוב שיגיעו ליד נכוית.
[ניתן להטעים ולומר שאין דוחק בכך שהרמב"ם לא הזכיר את האיסור לחמם בכלי שני שהיד נכוית בו, הואיל ובפרק כב עסק הרמב"ם בעיקר בחימום לצורך מרחץ, ובזה לרוב אין מציאות שמביאים את המים לחום כ"כ גבוה, אך קצת דוחק מהלכה ז ששם עסק בבישול תבלין וכתב שכלי שני אינו מבשל,וצ"ע]
אך יש דוחק גדול לומר שהאמבטי המדובר כאן הינו כלי שני, וכך הקשה מרכבת המשנה(פרק כב הלכה ה)
אמנם קשה טובא לדרך הרב המגיד הא דנקיט רבנו וכן לא יתן לתוכו פך של שמן דעל כרחך איירי באמבטי כלי ראשון..
האם קיבלנו את חומרת החיי אדם להלכה?
כתב שביתת השבת על דברי החיי אדם:
והנה אמנם אם דבריו נתנו להאמר בסברא אך לא מצינו לו חבר בכל הפוסקים..
והמ"ב הביאו להלכה בזה הלשון: ( סימן שיח ס"ק מח)
עיין בח"א שכתב דהיכא שהיד נכוית בו לכו"ע מבשל אפילו בכלי שני:
החזו"א (או"ח סימן נב אות יט) הסכים עם פירוש הבינת אדם לירושלמי וכתב שהבבלי חולק בזה על הירושלמי אך סיים שם וז"ל:
ומ"מ קשה להקל באיסור שבת ולפי זה נפל בבירא עמיקתא היתר כלי שני דקשה לשער בין יד סולדת לנכוית.. ובלאו הכי נוהגים להחמיר בכלי שני שהיד סולדת בו (הערה שלי- משום קלי בישול).. וגם משום מחזי כמבשל (הערה שלי- נדון בזה בשיעורים הבאים) ומיהו מעיקר הדין נראה דאין איסור בכלי שני אפ' יד נכוית כיון דלא הזכירו זה הפוסקים הרי"ף הר"מ והרא"ש וטוש"ע והסמ"ג לא אסר אלא בפת.
והמנוחת אהבה שם כתב שלספרדים שאין מנהג להחמיר בזה, יש להתיר אפילו כשהיד נכוית כמו עיקר הדין, וכ"פ הרב עובדיה יוסף בהליכות עולם (ח"ד עמ' מט).
ט. שיטת האור שמח- כלי ראשון לעולם דאורייתא, כלי שני דרבנן
עד כאן מצאנו את דברי היראים שפשוט לו שהכלל 'כלי שני אינו מבשל' אינו מוחלט, וכן מצינו ברשב"א אך נדחקנו בזה בהבנת ההיתר לחמם מים בכלי שני על אף שמגיעים ליד סולדת, וכן ראינו שהיה פשוט לר"ן ולתוס שכלי שני אינו מבשל אף כאשר מגיע לחום שהיד סולדת. לעומתם הבאנו את דברי החיי שלשיטתו כל ההיתר ליתן בתוך כלי שני הוא מפני שאנו עסוקים בחימום בטמפרטורה שהיד סולדת, והוא מדרבנן בלבד, ואכן בטמפרטורה של 'יד נכוית' אין בזה חילוק כלל.
כעת נבא ונציע את שיטת האור שמח הסובר שהכלל 'כלי שני אינו מבשל' הינו כלל מוחלט ואלו דבריו (ט,ב):
הנה דע דכמה ענינים מצאנו דכח כחו לא חשיב כגופו, והוא לענין רציחה, במכות, דף ח' ע"א, דמאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי ואזיל תמרי וקטיל כו' דהוי כח כחו ופטור, וכן בשבת מצאנו שחייב בזורק מרשות לרשות, וה"נ בזורק ועושה חבורה דמיחייב ע"י כחו, אבל ע"י כח כחו לא שמענו שיתחייב, ..כיון שכן נראה דאף על גב דתולדה ראשונה הבאה מן האש חייב אם מבשל, מכל מקום על תולדה של התולדה, כמו דבר שנתחמם במים שהוחמו מן האש, כגון ברזל שבא בקדירה חמין ונתחמם, תו אי צלה בו ביצה פטור, דהוי תולדה דתולדה, וכמו שכח כחו לא חשיב כמו גוף הדבר כן תולדת תולדת האש לפי רחוק יחוסה אצל האש נפקע ממנה שם האש, והוי חומה כחום טבעי שאינו מסיבת האש, כמו חמי טבריא, ופוק חזי בפרק כיצד צולין (פסחים) דף ע"ה ע"א שקיל וטרי אם חשיב תולדות אש כאש, ובירושלמי שם (שם ה"ג) דפליגי רבן גמליאל ורבנן יעו"ש, אבל תולדה דתולדת אש לא חשיב אש בשום דוכתא, וז"ב. וכיון שכן נראה לנו לומר בסברת הש"ס דקדירה דהיא עצמה מהני להבישול..א"כ בכלי שני, אף כי איכא דבר המתבשל בכלי שני, וכלישנא קמא גבי מלח (שבת מב, ב), אם יהיב בכלי שני אינו חייב משום מבשל, דהמים של כלי ראשון הוחמו באור, והוי חום שלהן תולדת אש, ואח"ז מתחמם מתוכם הקדירה הכלי שני, וחום הכלי שני הוי תולדת תולדת האש, וחומה כחמי טבריא, וא"כ המלח מתבשל ע"י חום המים שחום שלהן תולדות אש ע"י חום הקדירה, דהוי חומה כחמי טבריא, ופטור משום מבשל. ..והתוס' פירשו (דף ל"ט ע"א) בד"ה כל שבא בחמין, דהא דקתני מדיחין אותו בחמין מיירי בכלי שני ואפילו הכי תני חוץ מן המליח הישן, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן קאי אכלי שני, ואמר שם הדיח חייב חטאת, מדתנא זו היא גמר מלאכתן מוכח דבכלי שני חייב חטאת, דבישול הוי בהדחה בעלמא, ויש לדחות, דמהא דהדחה הוי גמר מלאכה והוי בישול מעליא מוכח דאם הדיח בכלי ראשון חייב חטאת, ודו"ק, ובפרט לפי הך שיטה דמדיחין מכלי ראשון הוא אין סתירה. ובירושלמי (שבת פ"ג ה"ד) מפורש דאינו חייב על בישול בחמין אלא דוקא כי האור מהלך תחתיו, ועיין ר"ן (יט, א בדפי הרי"ף) ולכן אמר דהא דגזרו שלא לבשל בקדירה שהעבירה מרותחת היא הרחקה מדבריהם שלא יבשל ע"ג האור, להכי בכלי שני לא גזרו, ובתלמודין מוכח דחייב בזה, והוי בישול, דאם הדיח חייב חטאת, אף על גב שאין האור מהלך תחתיו, ולכך בקשו בתוס' (שבת מ, ב ד"ה ושמע מינה) טעם אחר לחלק בין כלי ראשון לכלי שני, והשיורי קרבן (ירושלמי שם ד"ה כאן) נדחק בחנם. והנה לפי מ"ש הפטור בכלי שני בדברים המתבשלים טעמא הוא משום דהוי כמבשל בחמי טבריא, משא"כ לשיטת הירושלמי אין בישול ברור כ"ז שאין האור הולך תחתיו, אבל תולדות אש כאש, יעו"ש בירושלמי יומא פ"ג (ה"ה) ודו"ק, לכן לפירוש דילן אתי שפיר, דמדייק הגמרא דמדהדחה הוי גמר מלאכה גבי מליח ישן, אלא דבכלי שני הוי כמבשל בחמי טבריא, אבל בכלי ראשון חייב בהדחה בעלמא, לא כן לפי הירושלמי צ"ל דאין זה גמר מלאכה לגבי חיובא דחטאת, וזה דחיקא ליה לתלמודין, שהיה צ"ל לפ"ז שהדחתן כגמר מלאכה, והארכתי בזה כי ענין חדש הוא ודו"ק.
כלומר לפי האור שמח הכלל 'כלי שני אינו מבשל' הינו כלל מוחלט, ולכן ברור מדוע לעולם לא נתחייב בכלי שני, אף במקום שהוא בפועל מתבשל הואיל והוא מרוחק ממקור אש, והוא בגדר כוח כוחו בלבד.
