ראש השנה- אימה או שמחה ובכלל האם אנחנו מפחדים מהעונש על חטאנו?
בס"ד
נותרו לנו ימים בודדים לראש השנה, יום הדין, יום אשר הקב"ה חותך קצבה לכל חי, ובו הוא קובע 'מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו'.
האם באמת אנו כאנשים פרטיים וכציבור באמת ניגשים ליום זה בחרדה אימה ופחד מיום הדין?
האם באמת אנו חוששים מגזרת הקב"ה ביום זה?
ברצוני להתייחס קצת ליחס הקיים והראוי ליום זה, וכן בכלל ליחס הקיים והראוי ביחס לשאלת הכפרה על העוונות והיראה מעונש שעלול להגזר עלינו מחמת עוונותינו.
ביחס לראש השנה, כבר התעורר פולמוס בתקופת הגאונים ביחס ליום זה, שאלת היחס לראש השנה התעוררה בעקבות מנהג קודם שהיה רווח בקרב חסידים ואנשי מעשה לצום בכל עשרת ימי תשובה כולל ראש השנה. המרדכי (ראש השנה סימן תשח) מביא שרבינו נחשון גאון התנגד לזה, משום שיש חובת אכילה מביום משום שהוא יום שמחה,.
המרדכי הביא מספר ראיות לכך שראש השנה הוא יום שמחה:
- מבואר בתורה שהוא קרוי מקראי קודש, ולמדו מהספרי שיש לקדשו במאכל ובמשתה (וביאר רש"י שזאת למעט מיום כיפור שמקדשים בכסות נקיה ובתפלה).
- כתוב בתהילים: "בכסה ליום חגנו" ודרשו חז"ל שזהו ראש השנה, וממילא חל עליו חיוב שמחה של 'ושמחת בחגך.
- כתוב בנחמיה (ח) "ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו", ומבואר שם שמדובר בראש השנה.
- נאמר בירושלמי שבראש השנה איננו לבושים שחורים וחרדים מיום הדין, אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים ויודעים בהקב"ה שיעשה לנו נס.
ובאמת להלכה הכריעו הפוסקים שאין להתענות בראש השנה.
ומכול מקום היחס בין האימה לפחד, נותר בלתי פתור, וכפי שיבואר להלן:
כתב ר' חיים ויטאל בשער הכוונות שהאר"י היה נוהג לבכות הרבה בתפלות ראש השנה, והיה אומר כי מי שאין בכייה נופלת עליו בימים אלה, הרי זה מעיד שאין נשמתו שלימה והגונה.
ובשם הגר"א כתוב בספר מעשה רב שאין לבכות בראש השנה וכפי שעולה בספר נחמיה.
הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חלק א או"ח לו, וחלק ט סימן נא) כתב כי לכל הדעות, אין לאדם להביא את עצמו לידי בכיה ועצבות, אך מי שמגיע לזה באופן טבעי אין בזה כלל בעיה, ואדרבה מעלה יש בדבר. הרב עובדיה יוסף דימה זאת לאגדה המופיע בספר שיבולי הלקט (ענין שבת - צג) שתלמידיו של רבי עקיבא ראו שר' עקיבא קורא שיר השירים בשבת ובוכה, ואמר להם, שאף על פי שאסור לבכות בשבת, שנאמר "וקראת לשבת עונג", מכל מקום, כיון שעונג הוא לו בבכייתו, מותר, וביאר הט"ז (רפח, ב) שמרוב דבקותו היה יורד לו דמעותץ
א"כ לפי זה דרישתו של האר"י קשה עוד יותר. הדרישה היא שהבכי יבוא באופן טבעי, כלומר שהחרדה ואימת הדין תביא אותנו עד לבכי.
גם אם לא נקבל את הצורך להגיע לידי בכי בראש השנה, משום שיש מצוות שמחה בראש השנה, יש לשאול את עצמנו איפה אותה יראה ופחד במהלך הימים הנוראים וביום הכיפורים שהייתה נהוגה בדורות הקודמים, נדמה כי בדורנו, לרוב השמחה והניגון גוברים בהרבה על האימה והפחד שהייתה נוהגת בימים עברו.
נדמה כי שאלה זו נוגעת לשאלה כללית יותר על התיחסתינו לחטא ולכפרה, ובכדי להמחיש את הפער שנוצר בעניין זה בין דורנו לדורות עברו, ננסה לחזור כמה מאות שנים אחורה, לאחד מהפולמוסים הגדולים שהתנהלו בעולם היהדות, המכונה "פולמוס הסמיכה".
פולמוס זה התעורר בעקבות פניה של אנוסי ספרד ופורטוגל אל המהר"י בירב שהיה מגדולי רבני צפת.
האנוסים היו יהודים שאולצו להמיר את דתם ולקבל על עצמם את דת המדינה השולטת. המושג נפוץ ביותר בשל היקף המרת הדת הכפויה בה חויבו היהודים לקבל עליהם את הדת הנוצרית בתקופת ימי הביניים, בעיקר בספרד ובפורטוגל, אך גם בארצות אחרות. בעקבות המרת דת זו, נאלצו האנוסים לעבור עבירות חמורות כגון ע"ז ועוד כהנה וכהנה.
בתחילת המאה ה-16, 'אנוסים' רבים נמלטו מספרד ומפורטוגל, ועלו לארץ ישראל. רבים מהם חששו שבגין מעשים שעשו בעקבות אילוצם לחיות כנוצרים, הם התחייבו בעונש כרת. 'אנוסים' אלו פחדו מאוד מן העונש הנ"ל ותוצאותיו, וחפצו בכפרה אשר תנקה אותם מכול עוונותיהם. אנוסים אלו פנו אל חכמי הצפת, והעומד בראשם רבי יעקב בירב (ידוע גם כמהר"י בירב) אשר היה מגדולי חכמי ארץ ישראל באותה התקופה. ההצעה הייתה, לא פחות ולא יותר מלהקים סנהדרין, אשר יוכל להענישם במלקות על עוונותיהם ובכך לכפר על עוונם.
נדמה כי כיום שאלה כזאת על כפרה הייתה מסתכמת בטפיחה על השכם, ובהרצאה קצרה על כוחה של התשובה, ועל כך שהקב"ה מקבל את השבים בכל עת.
דפוס התנהלות זו ביחס לכפרה, אינה ייחודית לסיפורם של אנוסי ספרד. כבר ראשונים קדומים יותר הציעו דרכי כפרה חמורים ביותר על עבירות שונות.
בספר חסידים סימן (קסז) כתוב שאדם החייב כרת, צריך להביא על עצמו עונשים שהם כמו מלקות. ולכן אם הייתה התשובה בימות החורף, ויש קרח בנהר ישבור הקרח וישב במים עד פיו או חוטמו, ובימות הקיץ ישב בחפירה שנמלים שם בשביל שיתייסר.
בספר הרוקח (הלכות תשובה) כתב שהעובר על איסור כרת ישכב בקושי על הארץ או על דף וילבש שחורים וילקה ויתענה לא פחות ממ' יום ויתוודה בכל יום שלוש פעמים בבכיית הלב ובדמע.
בקרב פוסקי זמננו הקריאות לכפרה נשמעות עדינות יותר, וכך כתב ר' משה פיינשטיין:
עיקר דיני התשובה שהוא להצטער על זה שאירע להם חטא זה ולהתוודות בפה בצנעא ולקבל להיזהר ביותר שלא יארע עוד זה החטא. אבל שאר עניני תשובה שאינו חיוב גמור אין ראוי להחמיר בדורנו שהם תשושי כח.
ומכול מקום אף לאחר קולא זו, דרישתו של ר' משה פיינשטיין לכפרה על איסור שאינו אפילו כרת הוא שיתענה יום אחד וירבה בצדקה.
הרב משה שטרנבוך (דרך התשובה על הרמב"ם) כתב ש'לא קבלנו מחז"ל שיעור ייסורים שצריך בכל חטא כדי להתכפר, שרק מלכו של עולם הוא שקובע דבר זה' ו'בזמן הזה שהשגחת השי"ת בהסתר מאד סמוך לביאת משיח צדקינו, שכר יותר למצוה, וקל יותר לתקן חטאים, ואין להחמיר בזמן הזה מדאי בסיגופים ותעניות או ייסורים.
הייתי רוצה טיפה להעמיק ולבאר מסברתי את דבריו של הרב שטרנבוך, ולקחת אותו קצת למקום אחר, היה מקום לומר שאכן דורנו שונה מדורות עברו, אך לא מפני שקשה לנו פיזית יותר להתענות, אלא שההתייחסות לחטא ולעונש השתנה. כיום אנשים רבים השבים לאביהם שבשמים, לא עושים כן מהפחד שיקבלו בשמים על עונשם, כפי שמצאנו אצל אנוסי ספרד, ככלל קיום אנשים פחות מאוימים מהעונש, ויותר שבים מהסיבה שהם מאמינים שזה הדבר הנכון לעשות, ומאהבתם להקב"ה.
אם נקבל שהתשובה כיום, עונה על ההגדרה של 'תשובה מאהבה' יהיה קל יותר להבין שגם אופן הכפרה הוא שונה.
שהרי כבר כתב החיד"א (נחל אשכול, שיר השירים (ה,ח) בשם המהרש"א שהשב מאהבה - תיכף מתכפר לו על הכל, ואין צריך יסורים ומיתה.
ועניין זה כבר נאמר בספר חסידים שהשב מאהבה זדונות נעשה לו כזכויות וממילא הוא אינו זקוק ליסורים ושאר דרכי כפרה .
אמנם כלל לא פשוט להגדיר כי התשובה הטיפוסית היום הינה 'תשובה מאהבה'.
ההגדרה הקלאסית לתשובה מאהבה המשויכת לבית מדרשו של הרב קוק היא שתשובה מאהבה, היא תשובה שיודעת ללמוד מהנפילה ולתעל אותה למקום גבוה יותר, וממילא עצם התיעול והשימוש ב"חטא" למטרת התרוממות היא הכפרה הגבוהה ביותר אשר אינה דורשת עוד כפרה וזה לשון הרב קוק (שמונה קבצים א, רמ):
כשעוסקים בתשובה, צריכים להגדיר ביותר את מהותם של הטוב והרע, כדי שהחרטה וזעזוע הרצון מחיוב לשלילה יפלו רק על הרע ולא על הטוב. ועוד יותר, שצריך לברר את הטוב הנמצא בעומק הרע ולחזק אותו – באותו הכח עצמו שבורחים מן הרע, כדי שתהיה התשובה כח פועל לטובה, המהפכת ממש את כל הזדונות לזכויות.
לפי הסבר זה נראה שלא כל תשובה בימינו עונה על הגדרה זו.
אך עדיין נדמה כי ניתן לתת מקום להבנה הפשוטה שתשובה מאהבה זו תשובה שנובעת מרצון אמיתי להדבק בד' ולא רק מאימת הדין. רצון כזה מזכך ברמה כזאת שלא צורכת כפרה אחרת, ועל פי זה בימינו היה ניתן יותר להקל.
באמירה זו יש נחמה גדולה, אך יש בה כבר סכנות גדולות. לא בכדי בדורות עברו העצימו את חומר עונשת החטא ואת הצורך בכפרה. האימה מהחטא ומעונשו הוא כלי משמעותי ביותר בכדי להעמיד את האדם בדרך הישר, לא בכדי, כל מערכת משפט אזרחית עוסקת בעיקר בחוק ועונשו וכמעט ולא נותנת ציוויים 'נורמטיבים' ללא תגמול, וזאת מתוך הנחה פשוטה כי אף במקום שהאדם מבין את הסיבה לאיסור, לא תמיד הוא יתגבר עליו, ואימת העונש היא זו שתוכל לעמוד לנגד עיניו ולמנעו מן החטא. מאידך האמירה כי הסיבה שהאדם מתרחק מן החטא היא מתוך רצון פנימי ולא מהפחד מן העונש, מגדילה את האדם ומעצימה אותו, וגורמת לעיתים ללקיחת אחריות גדולה יותר, מאשר אדם שרק מנסה להתחמק מן העונש.
על המתח שבין הדברים, עומד הרב קוק בספרו אורות הקודש ג במאמר שבירת הרצון ושכלולו וכך הוא כותב:
הרצון הוא מקור החיים. רצון האדם הוא באמת יסוד שכלולו והוייתו. אמנם הרצון הזה צריך הוא פתוח ועישוי, יותר מכל הכחות כולם.
בילדות האנושיות, הרצון הטבעי של האדם צריך חינוך של כניעה, של שבירה, ושל היפוך.כל זמן שהאדם הולך ומשתכלל, כך רצונו העצמי הולך ונהפך לטובה, ושבירתו של הרצון מאבדת טובה רבה. הדבר קשה מאד בדמדומי חמה, בין פרק לפרק, שבתקופה חשובה של רוח האדם, שאז מעבר מזה מונח הרבה פראות ברצון, ששבירתו היא עליה ופתוח, ולעומת זה מונח ברצון כח אור וטוב, ששכלול העולם תלוי בהשארתו על פי תכונתו. והבינה הישרה מוכרחת היא לפתור בזהירות את שאלת התחומין, באופן שישאר האדם מלא אומץ מצד הטוב שברצון שכבר נשתכלל, מצד אותם חלקי הנשמה שכבר נגאלו ויצאו מתהומות הגיהנם וממעמקי הקליפות, ומלא גם כן דכאות רוח, ותכונה של לב נשבר ונדכא, לעומת אותם חלקי הרצון, שעדיין חית האדם הרעה שרויה בהם, שהם צריכים זיכוך על ידי דכדוך ושבירה"
בפסקא זו אנו רואים את ניתוחו של הרב, על מצב דורו, שמצד אחד דורש שחרור על מנת להופיע את כוח חייו ללא השבירה שהייתה קיימת ב"ילדות האנושית" אך עדיין נצרכים אנו ל"בינה ישרה" שנוכל גם ליצור "דכאות רוח , ותכונת לב נשבר ונדכא" לאותם חלקים אצלינו שעדיין "חיית האדם הרעה שרויה בהם"
פיסקא זו יכולה להסביר את השינויים שעברו גם לאחר תקופת הרב קוק, ואת ההבנה שצריך זהירות רבה בשני הצדדים, בקביעת ההגדרות אשר יוצרות "לב נשבר ונדכא ושפלות רוח"
שנזכה באמת, לדעת להוציא את כל כוחותינו אל החופשיות השלימה והטהורה שלא צריכה שום שבירה, ושנזכה עד אז לדעת מתי אנחנו כן צריכים הגדרות חדות וחותכות שיוציאו את "חית האדם השרויה בתוכינו"
