עקירת גופו כעקירת חפץ דמי

בס"ד

עקירת גופו

 גמרא:

גמ':"בעי מיניה רב מרבי הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ מהו עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ומחייב או דילמא לא א"ל חייב ואינו דומה לידו מאי טעמא גופו נייח ידו לא נייח"

בשביל להבין מדוע כאשר אדם עוקר גופו עם החפץ שעליו, מתקיימת  פעולת הוצאה נצטרך לחקור מהי בדיוק משמעותה של מלאכה זו.

ננסה להביא 3 אפשרויות לחקירה זו ואח"כ  נתאים אותם לדעות השונות  בראשונים:

[*] פעולת ההוצאה היא עקירת חפץ ממקומו והעברתו למקום אחר,  עקירה נחשבת עקירה רק כאשר החפץ עבר רשות שאז נחשב החפץ כעקור ממקומו הראשוני, אך זה לא עיקר העניין אלא הביטוי לעקירתו. לפי זה נצטרך להבין מדוע במקרה שלנו שהחפץ היה על הגוף ונשאר על הגוף נתקיימה פעולת הוצאה, הרי החפץ לא נעקר ממקומו? אלא שאנו רואים את החפץ שמונח על הגוף כמונח ע"ג הקרקע ממש, וממילא נחשב שנעקר מקרקע זו לאחרת.

[**] גדרה של מלאכת ההוצאה היא כפי שהסברנו לעיל עקירת חפץ והעברתו ממקום למקום. אלא שבהסתכלות זו אנו נסביר שהחפץ בטל לגוף, ולכן כאשר הגוף נעקר ממקום זה לאחר ממילא החפץ נעקר עימו ממקום אחד לאחר.

[***] באפשרות זו בניגוד ל2 האפשרויות הראשונות אנו מבינים שמלאכת

ההוצאה אינה עקירת חפץ ממקום אחד והנחתו בשני אלא העברת החפץ  מרשות לרשות בלבד. ולכן לא משנה שהחפץ היה על הגוף ונשאר על הגוף מפני שסוף כל סוף הוא עבר רשות ונתבצעה עקירה והנחה.(לפי הסבר זה יוצא שהעקירה וההנחה הרבה פחות קריטיים אלא הם רק היכי תמצי להעברה).

את שלושת האפשרויות שהוצגו לעיל ניתן לתלות בהבנת פשט הגמ' אצלנו:

לפי ההסתכלות הראשונה: לגמ' ברור שנתבצעה כאן עקירת גוף, ועקירת גוף נחשבת עקירה. ההתלבטות היא האם כאשר אדם עקר את גופו זה נחשב שגם החפץ שעליו נעקר מפני שהחפץ לא נלקח ממקומו, הוא היה על הגוף ונשאר על הגוף? ולשאלה זו עונה הגמ' "חייב מאי טעמא גופו נייח",  הגוף נחשב כעמוד ברה"ר ולכן החפץ שעליו נחשב כמונח על הקרקע ממש, וממילא האדם בהליכתו עקרו מהקרקע ממש ולכן חייב.

לפי ההסתכלות השנייה: כפי שביארנו לעיל ברור לגמ' שעקירת הגוף נחשבת עקירה, השאלה היא האם החפץ שעליו מתבטל לגוף ולכן ממילא הוא נח וגם יכול להיעקר, או שאין הוא בטל לגוף ואין כאן עקירה. על זה עונה הגמ' חייב כלומר החפץ נחשב בטל לגוף, אחרי מה שהסברנו הגמרא מתעוררת לשאלה נסתרת אם כך נחייב גם בידו? לכך עונה הגמ' שידו לא נחה ולכן לא יכולה להיעקר אבל גופו כן. כלומר התשובה 'גופו נייח' לא קשורה לעצם ההתלבטות אלא היא תשובה צדדית ביחס ליד.

לפי ההסתכלות השלישית: השאלה שונה לחלוטין, כלומר ברור לגמ' שאם הגוף נחשב כעקור ממילא החפץ גם נחשב כעקור, כי הדגש הוא העברת רשות וסוף כל סוף נתבצעה כאן העברת רשות. השאלה היא האם הגוף נחשב כמונח וממילא יכול להעקר או שאינו נחשב כמונח מפני ניידותו? על זה עונה הגמרא 'גופו נייח' וממילא נעשתה עקירה וחייב .

לסיכום: בשתי ההסתכלויות הראשונות השאלה היא האם עקירת גופו כעקירת החפץ שעליו.

ובהסתכלות השלישית השאלה האם עקירת כעקירת חפץ בעלמא (כלומר האם נחשבת כעקירה בכלל).

שיטות הראשונים:

שיטת רש"י: רש"י גורס בגמ' "גופו נייח ידו לא נייח" ומבאר הרש"י:

גופו נייח- "ע"ג קרקע והויא עקירה" לכאורה ניתן לדייק מכאן שהיסוד שעל יד אינו חייב מפני שאין אנו רואים את היד כמונחת ע"ג קרקע ולכן אין היא מסוגלת לבצע עקירה כלל.

ולכן הבין התוס' מדבריו שלפי רש"י אין שום מציאות של הנחה ועקירה ביד מפני שאינה נחשבת כמונחת ע"ג קרקע,  והקשה עליו שזה סותר משנה מפורשת שכתוב שכאשר העני פשט ידו לרה"י והניח לתוך ידו של בעה"ב חייב, משמע שיש מציאות של הנחה ביד וכן להפך?

הרשב"א מסביר שפשוט שזו לא כוונת רש"י שהרי סותר משנה מפורשת, אלא כוונתו של רש"י הוא כפי שפירש התוס'(לקמן): שליד אין מציאות של הנחה כאשר היא ברשות אחרת מהגוף, אבל כאשר היא באותה רשות עם הגוף ידו בתר גופו גרירא וכן נחשבת כמונחת ע"ג קרקע.

ובאמת כאשר אנו מסתכלים על פשט דברי רש"י לא נשמע חילוקו של הרשב"א, מפני שרש"י סתם  ולא חילק בין ידו וגופו ברשות אחת ובין ידו באחת וגופו באחרת,אלא תמיד אין ידו נחשבת כמונחת ע"ג קרקע.

אלא החילוק ברש"י נראה פשוט: היד אינה מונחת ע"ג קרקע  אלא באוויר ולכן היא אינה מסוגלת לבצע עקירה, בין אם היא באותה רשות עם הגוף ובין אם היא ברשות אחרת. אך ניתן לבצע עקירה מהיד או הנחה ביד .

אם נבאר כך נצטרך להבין באמת את הסברא לחלק בין עקירת היד לעקירה מהיד:

על כך נוכל להסביר שליד יש דין מיוחד בגלל שהיד היא דבר עצמאי שעובר ממקום למקום ואינו מחויב לגוף, ולכן כאשר היד עוברת רשות, חלים עליה  הגדרים של אותה רשות, מפני שליד יש ממשות קיום חזקה גם ללא אחיזתו בקרקע ולכן אין היד צריכה את הקרקע על מנת לקבל את גדרי הרשות שבה היא נמצאת לעומת חפץ אחר שכאשר הוא לא מחובר לקרקע אין הוא מסוגל לעמוד. ממילא אם אדם יעקור מהיד או יניח בה יתחייב. אבל כאשר היד עצמה תעבור רשות לא תתבצע פעולת הוצאה מפני שהיד אינה מונחת ע"ג קרקע ולכן אין היא מסוגלת לבצע פעולת עקירה, ויוצא שהיד עברה רשות ללא עקירה  והנחה.

(הראש יוסף מבאר שאם נסביר כך מובן מדוע הרש"י כתב דידו בתר גופו יתירא הוא, ולכאורה לפי הסבר התוס' ברש"י אין זה מיותר אלא סותר? אבל לפי הסברנו ניתן לומר שזה מיותר מפני ש'ידו בתר גופו' פירושו- שידו אינה מסוגלת לבצע עקירה ללא גופו .עיין שם).  

שיטת התוס': שיש לגרוס  'ידו בתר גופו גרירא, והכוונה היא שליד אין מציאות של הנחה כאשר היא ברשות אחרת מהגוף, אבל כאשר היא באותה רשות עם הגוף יתחייב מפני שידו בתר גופו גרירא .

לפי מה שביארנו אנו רואים נ"מ גדולה להלכתא בין הסברנו  ברש"י  לבין שיטת התוס' והרשב"א שלתוס' ולרשב"א אין שום מציאות של חיוב ביד כאשר היא ברשות שונה מהגוף, ואילו לרש"י כן.

לדוגמא: אם ראובן ושמעון עומדים ברה"י ופשט שמעון ידו לרה"ר והניח ראובן חפץ בידו של שמעון:

 לרש"י חייב מפני שהיד נחשבת כרשות שבה היא נמצאת ובוצעה כאן הנחה גמורה, ואילו לתוס' ולרשב"א לא יתחייב מפני שאין מציאות של הנחה ביד כאשר היא ברשות שונה מהגוף.

עוד חילוק שבו יש להסתפק בין רש"י לתוס' הוא במקרה שהיד נמצאת באותה רשות עם הגוף,לפי רש"י פשוט שהיד לא מסוגלת לבצע עקירה  ולפי התוס' יש להסתפק בכך .(נרחיב בזה בהמשך בשיטת הקרבן נתנאל).

כתב הרא"ש: "מ"ט ידו לא נייחא ע"ג קרקע הלכך לא חשיב עקירתו כעקירת חפץ. ולא דמי להטעינו חבירו על כתפו או על ידו ועקר רגליו ויצא שחייב דהתם גופו נייח ע"ג קרקע וחשיב עקירת גופו כעקירת חפץ אף החפץ שנתון בידו כיוון דעקר גופו אבל אם לא עקר גופו ועמד במקומו והושיט ידו לחוץ (לכאורה כוונתו אע"פ שהניח] פטור דלא חשיב עקירת היד כעקירת חפץ".

לכאורה נראה שדברי הרא"ש מקבילים לרש"י גם מצד הגרסא וגם מצד  שלא חילק בין מציאות שהיד נמצאת באותה רשות עם הגוף או ברשות אחרת, אלא  בין מציאות שהיד היא זאת שביצעה את העקירה וממילא לא נחשב עקירה למציאות שהגוף ביצע ונחשב עקירה.

אמנם הקרבן נתנאל הבין שהרא"ש סובר כתוס' (עיין שם) וממנו משמע שגם לתוס' אין היד מסוגלת לבצע עקירה אלא תלויה בעקירתו של הגוף, ונראה שדייק הקרבן נתנאל את דבריו בתוס' ממה שכתב:

 " וכיון דהויא הנחה    (ביד) , כשעוקר גופו  עם זה שבידו הרי עוקרו ממקום הנחה" כלומר שגם התוס' לא די לו בעקירת היד אלא מצריך עקירה חיצונית כגון עקירת הגוף.

אעפ"י שאין זה מוכרח בתוס' מפני שניתן לומר שהוא אמר זאת ביחס לרש"י , שלפי הסבר התוס' ברש"י גם כאשר עקר כל גופו, אם החפץ מונח ביד  אין זה עקירה וכנגדו כתב התוס': 'כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עוקרו ממקום הנחה', אך שיטת התוס' היא שגם אם עקר את ידו בלבד יתחייב. (כך הבין ה'ראש יוסף').

והחזו"א רוצה לומר אף ברא"ש עצמו שעקירת היד נחשבת עקירה אך הוא מתנה זאת בכך שבוצעה אח"כ הנחה, וכשהרא"ש כתב "אם לא עקר גופו... פטור דלא חשיב עקירת היד כעקירת חפץ" כוונתו כאשר לא הניח, אבל כאשר הניח תחשב עקירת היד למפרע כעקירה.   

עקירת גופו [לבירור סברות הראשונים]:

לאחר בירור השיטות השונות בראשונים ובאחרונים ננסה לעמוד על סברתם של כל אחד מהדעות ע"פ מה שהקדמנו בעמוד הראשון:

לתוס' נראה לומר שעניין ההוצאה היא עקירת החפץ ממקומו. אלא שהחפץ בטל לגוף וממילא נעקר יחד עם הגוף מהקרקע, ( כפי ההסתכלות השנייה שהבאנו).

לכן גרס התוס' "ידו בתר גופו גרירא" ואז נחשב החפץ בטל לגוף ונעקר יחד איתו, ומכאן מובן מדוע הבין התוס' ברש"י כפי שהבין, מפני שלתוס' העניין הוא ביטול החפץ לגבי הגוף ולכן אין צורך שהיד עצמה תהיה מונחת ע"ג קרקע ולכן לא שייך לכתוב כפי שכתב רש"י שידו לא נייח ע"ג קרקע , ומזה שכתב הרש"י כך מבין התוס' שלרש"י אין את משמעות הביטול לגוף ויש צורך שהיד תהיה מונחת ממש ע"ג קרקע ומציאות זאת לא קיימת לעולם ביד וממילא הבין התוס' שלרש"י אין מציאות של הנחה ביד כלל.

לעומתו הרשב"א מבין שהעניין הוא שהחפץ נחשב כמונח בקרקע ולכן נחשב שנעקר. לכן לשיטת הרשב"א כאשר ידו נמצאת באותו רשות עם הגוף, נחשב החפץ כמונח ע"ג קרקע, ואילו כאשר היד ברשות שונה מהגוף אין היא נחשבת כמחוברת לקרקע. לכן הבין הרשב"א שרש"י סובר כמותו ולכן הדגיש רש"י את העניין ' ע"ג קרקע'  .(וזה כפי ההסתכלות הראשונה שהבאנו)

ולפי הסברנו ברש"י  נראה שיש צורך גדול בעקירה מהמקום, לכן עקירה ביד תחשב עקירה כאשר נעקר מהיד או שהיא עקרה ממקום אחר, ובגוף אנו רואים שהחפץ שעליו נחשב כשנעקר יש כאן עקירה גמורה. לכן נראה שבעניין הזה הבין רש"י כרשב"א שיש צורך בעקירה, וכשהגוף מונח ע"ג הקרקע גם החפץ נחשב כמונח על הקרקע. רק שחולק עליו ביחס ליד שגם אם ידו נמצאת באותה רשות אם הגוף אין אנו רואים את החפץ כמונח ע"ג הקרקע,ועוד שליד יש דין מיוחד שאע"פ שלא נמצאת ע"ג קרקע מקבלת את גדרי הרשות שבה היא נמצאת, ואם אדם עוקר מהיד יתחייב מפני שנתבצעה כאן עקירת חפץ ממקומו.

ובחזו"א נראה שעניין ההוצאה הוא העברת רשות, והעקירה היא רק היכי תמצי לחייב . לכן דחק ברא"ש שאם הוציא ידו מרשות זו לאחרת יתחייב שסוף כל סוף החפץ עבר רשות. וזה נראה כפי ההסתכלות השלשית שהבאנו שעניין ההוצאה היא העברה מרשות לרשות, ולא עקירת החפץ ממקומו.