2 דקות קריאה
19 Sep

אמירה לגוי

א. הקדמה

בכדי לדון בדיני אמירה לגוי, נקדים ראשית בדברי הגמרא בשבת בדף קנ.

גמרא בשבת קנ.

משנה. לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו. כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו - רשאי אני להחשיך עליו.

גמרא. (פשיטא) מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו? - אמר רב פפא: חבר נכרי. מתקיף לה רב אשי: אמירה לנכרי שבות! - אלא אמר רב אשי: אפילו תימא חבירו ישראל, הא קא משמע לן: לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים, אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב? ומתניתין מני - כרבי יהושע בן קרחה. דתניא: לא יאמר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב? רבי יהושע בן קרחה אומר: אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהושע בן קרחה. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי יהושע בן קרחה - דכתיב +ישעיהו נח+ ממצוא חפצך ודבר דבר; דיבור - אסור, הרהור - מותר.

כפי ששמתם לב הדגשתי לכם 2 נקודות עיקריות בגמרא שברצוני לתת עליהם את הדעת,

אחת בענין איסור אמירה לגוי, והשניה ביחס לאיסור דיבורי חול בשבת והיתר הרהור, הסיבה היא שברצוני לבחון את היחס בין שני האיסורים הללו.

בגמרא מבואר שאיסור האמירה הינו איסור מדרבנן משום שבות, ויש להבין מדוע זו קושיא על כך שהמשנה דיברה על האיסור הזה, וכי המשנה לא עוסקת באיסורי שבות?

לשם כך יש לעיין ברש"י:

רש"י שבת קנ ע"א ד"ה אמירה

אמירה לנכרי שבות - וכבר סתמה רבי למתניתין: נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה

שימו לב שדברי רש"י קצת דחוקים בגמרא, שממנה נשמע שעיקר הקושיא היא מכך שאמירה היא שבות, ולא הוזכרה הבעיה שהאיסור הנ"ל כבר הוזכר לעיל.

ואולי היה מקום לומר שקושית הגמרא היא מכך שהמשנה עוסקת כאן באיסור 'ודבר ודבר' ואילו איסור אמירהאסור משום שבות, כלומר יש פה איסור עצמאי מלבד האיסור שקיים בדיבור החול שנעשה כאן..

וזה מוביל אותנו באמת לדיון מה טעם איסור אמירה לגוי בשבת, והאם הוא קשור לאיסור של 'ודבר ודבר?

ב. טעם איסור אמירה לגוי והשלכות הלכתיות

מרש"י בע"ז עולה שטעמו של איסור אמירה לגוי הוא מפני שאסור לדבר דיבור חול בשבת וז"ל רש"י:

רש"י ע"ז טו. ד"ה 'כיון'

ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) דבור אסור.

אך לעומת זאת ברש"י בשבת קנג. א משמע שטעם איסור אמירה לגוי הוא אחר:

הגמרא בשבת קנג א. שואלת כיצד התירו ליהודי שהחשיך עליו הדרך לתת לעכו"ם את כיסו בע"ש, וביאר שם רש"י את הקושיא בזה הלשון:

"הרי הוא שלוחו לישאנה בשבת"

 ומדבריו עולה שהאיסור הוא מפני שנעשה כשלוחו.

[ישנו טעם נוסף המובא ברמב"ם והוא גזירה שמא תהיה שבת תהיה קלה בעיניו ויבא לעשות את המלאכה בעצמו בשבת, אך מפאת קוצר הזמן לא נתעסק בהשלכותיו של טעם זה]

מדוע רש"י הביא בכל מקום טעם אחר? לשם כך יש לעיין בגמרא בב"מ:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף צ עמוד א

איבעיא להו: מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה, מי אמרינן: כי אמרינן אמירה לנכרי שבות - הני מילי לענין שבת, דאיסור סקילה, אבל חסימה דאיסור לאו - לא. או דלמא לא שנא?

בגמרא לא נפשט הספק, אך מכל מקום מהגמרא עולה שהטעם של איסור אמירה שייך אף בשאר איסורים, וכל סיבת ההסתפקות היא רק מצד חומרת העבירה, לכן פשוט שאיסור אמירה בשבת אינו נובע אך ורק מדין של 'ודבר ודבר'.

וכן כתב הקהילות יעקב:

קהילות יעקב שבת נה

וכן נשאלתי מחכם אחד בקצרה דב"מ דף צ הא מוכח דאיסור אמירה לנכרי שייך בכל איסורין ואי סלקא דעתך שיסודו מדין ממצא חפציך ודבר ודבר מה זה שייך לשאר איסורין?

ומתרץ הקהילות יעקב:

והנראה דצ"ל לכאורה לדעת רש"י ז"ל דבאמת איכא תרי טעמי לאסור אמירה לנכרי הא' מדין אמירה לנכרי שבות והב' מדין ממצא חפציך ודבר דבר ותרויי צריכי..

1. הנ"מ הראשונה שמביא הקהילות יעקב- האם מותר לומר לנכרי מע"ש?

דאי משום ממצא חפציך לא היה אסור אלא בשבת..אבל לומר לנכרי מערב שבת שיעשה בשבת אין כאן כלל מצד ממצא חפציך..אבל אסור מדין אמירה לנכרי שבות משום דה"ל מדרבנן כשלוחו.

ואכן כך נפסק להלכה בשו"ע שאף בע"ש אסור לומר  לגוי לעשות לו מלאכה, וזה לשון השו"ע:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שז

ואפילו לומר לו קודם חשכה לעשותו בשבת, אסור:

הנימוקי יוסף מביא ב' ראיות מהגמרא לדין זה:

נימוקי יוסף מסכת בבא מציעא דף נג עמוד א

ושמעינן נמי מהכא דאפי' לומר לעובד כוכבים [בחול] שיעשה מלאכה בשבת אסור משום אמירה לעובד כוכבים דומיא דחסום פרתי ודוש בה שאומר לו כן קודם דישה כ"כ הרשב"א ז"ל

אך בהמשך דבריו הוא מביא דחיה לראיה זו (וגם הרא"ש דחה כך את הראיה הנ"ל:

דאילו מהכא אין נראה לו כל כך ראיה משום שאומר לו כן בזמן שהוא אסור לדוש בחסימה משא"כ כשאומר לו בחול לעשות מלאכה בשבת

לכן הוא מביא ראיה נוספת לדין זה:

 והרנב"ר ז"ל הביא ראיה אחרת מדאיצטריך היתירא למי שהחשיך לו בדרך ליתן כיסו לעובד כוכבים לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו כדאיתא בירושלמי בריש מי שהחשיך:

[זו דעת רוב הראשונים, אמנם יש לציין שהמהר"ם מרוטנבורג בסימן רב הביא דיעה הסוברת שמותר לומר לגוי בע"ש לעשות לו מלאכה בשבת,  ומשיטה זו באמת נראה שכל איסיר אמירה הוא מדין 'ודבר ודבר' [אך יתכן שסבר כטעמו של הרמב"ם שגזרו בכדי של יעשה בשבת וסבר שהחשש שייך רק בשבת עצמה), אך המהר"ם דחה באריכות את השיטה הנ"ל, ולא הוזכרה השיטה הזאת בפוסקים מלבד בא"ר סעיף ח.]

2. הנ"מ השניה שמביא הקהילות יעקב- האם מותר לומר לנכרי בשבת לעשות מלאכה ביום חול?

ממשיך הקהילות יעקב:

והנה כשהוא איפכא שהישראל אומר לנכרי בשבת שיעשה בחול, התם אדרבה מדין אמירה לנכרי שעיננו שהוא כשלוחו ליכא כלל דהא בחול קעביד ליה בזמן שהישראל עצמו מותר במלאכה, אלא שאסור לומר בשבת משום ודבר ודבר..

ואכן כך פסק להלכה החיי אדם:

חיי אדם כלל סב סעיף א

ונראה לי דאפילו לומר לו בשבת שישכור פועלים לאחר השבת אסור

ובנשמת אדם הביא ראיה לדין זה:

דהא אסור לומר לישראל היה נכון עמי לערב וכל שכן דאסור לומר לשכור פועלים לערב.

וכחיי אדם פסק המ"ב (ס"ק ט) כדבר פשוט.

3. עוד נ"מ- האם מותר לרמוז לגוי מע"ש? ומה הדין בשבת עצמה?

בעניין  הזה מצאנו מחלוקת בין הטור לסמ"ג האם מותר לרמוז לגוי בע"ש לעשות מלאכה בשבת?

טור אורח חיים הלכות שבת סימן שז

ובספר המצות התיר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה ואף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה וכ"כ בעל התרומות ומסתברא קצת לאיסור.

ולהלכה פסק השו"ע כסמ"ג:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שז

 אבל מותר לומר לו אחר השבת: למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר,  אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנה בשבת הבאה.

 מהשו"ע עולה שמותר לרמוז לפני השבת, אך אסור לרמוז בשבת עצמה, ההסבר הכי מסתבר לחילוק הוא לומר שאין ברמז משום איסור של שליחות ולכן מותר לרמוז מע"ש , אך מכל מקום  יש ברמז איסור  משום ודבר דבר, ולכן בשבת עצמה אסור לרמוז.

אך מהגמרא בשבת קנ.  עולה לכאורה שאין ברמיזה משום איסור 'ודבר דבר' וזה לשון הגמרא:.

רבי יהושע בן קרחה אומר: אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהושע בן קרחה. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי יהושע בן קרחה - דכתיב +ישעיהו נח+ ממצוא חפצך ודבר דבר; דיבור - אסור, הרהור - מותר.

א"כ נשאלת השאלה מדוע נאסר לרמוז לגוי בשבת?

היה מקום לומר שכל מה שהותר לרמוז בשבת, זה דווקא רמז אשר אינו מזכיר את הפעולה האסורה, אבל כשמזכיר את הפעולה האסורה יש בזה משום איסור 'ודבר ודבר'.

ואכן כך סבר ערוך השולחן:

ערוך השולחן אורח חיים הלכות שבת סימן שז

ואפילו לומר לו קודם השבת לעשותו בשבת אסור מטעם הראשון דכל מה שאסור לעשות בעצמו אסור לומר לאינו יהודי אף קודם השבת שיעשנה בשבת [ובזה יש ליישב הצ"ע ודו"ק] אבל מטעם ודבר דבר אין כאן שהרי אינו אומר זה בשבת עצמה..

וכן מותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית כן בשבת שעבר ואף על פי שמתוך זה יבין האינו יהודי שרצונו שיעשה לו זה בשבת הבאה מ"מ כיון שאינו אומר לו בפירוש מותר...

וכן נראה עיקר לדינא דלרמז לו בימי החול על מה שלא עשה בשבת שעבר כדי שידע על להבא מותר אף ברמז ברור כמו שאומר לו למה לא עשית כך וכך בשבת שעברה אבל בשבת עצמו אסור ונלע"ד שזהו ברמז ברור כלומר למה לא עשית כך וכך אבל ברמיזה בעלמא כמו בפתיחת מכתב שיאמר לו למה לא פתחת המכתב וודאי אסור אבל כשאומר לא אוכל לקרא המכתב כי סגור הוא למה יאסור והרי אינו אומר ענין של מלאכה וכמו שמצינו בקדמונים שאמרו תקנח חוטמך ובזה הבינו שצריכים להסיר הפחם מעל הנר או שיאמר קר לי מאד וע"י זה יסיק את התנור נראה דמותר שהרי אין כאן ודבר דבר ומה שהאינו יהודי מבין מה איכפת לנו..

[יש לציין שהמ"א בס"ק לא, לא מקבל את החילוק שאמרנו שמותר לרמוז כאשר אינו מזכיר את הפעולה האסורה, ולכן הוא אוסר לומר לגוי תקנח חוטמך  וע"י זה הגוי מבין  להסיר את הפחם.]

אך לפי ההסבר הזה שברמיזה אין איסור שליחות, והאיסור לרמוז בשבת הוא רק מדין 'ודבר ודבר', הואיל ומזכיר את פעולת האיסור, היה צריך לומר שברמיזה שמזכיר בה את פעולת האיסור יש לאסור בשבת אף אם רומז לגוי שיעשה את המלאכה לאחר השבת, וברמיזה שלא מזכיר בה את האיסור, צריך להיות מותר לאומרה אף שיעשנה בשבת עצמה וכפי שכתב הערוך השולחן.

אז איך תסבירו את דברי הרמ"א האלה?

רמ"א אורח חיים הלכות שבת סימן שז

כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת, אסור לרמוז לו לעשותו; אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה אחר שבת

לפי הרמ"א יוצא לכאורה בדיוק להיפך, שברמז יש רק איסור שליחות ולכן אסור לרמוז שיעשה  בשבת, אבל אין בזה משום 'ודבר ודבר' ולכן מותר לרמוז שיעשה אחר השבת.

יש לציין שבאמת מקורו של הרמ"א הוא האור זרוע שבאמת סובר כדעת הטור שאסור לרמוז מע"ש ולכאורה זה מפני שאף ברמיזה יש איסור שליחות, וניתן לומר שהוא סובר שברמיזה באמת אין איסור של 'ודבר דבר'.

ולפי זה הרמ"א חולק על דברי השו"ע שהבאנו לעיל בסעיף ב, והפמ"ג העלה אפשרות זו שהרמ"א חולק על השו"ע[1] וסובר שאסור לרמוז לגוי אף מע"ש:

  

פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן שז ס"ק ב

 

כי אף על פי שדיבור אסור מדברי קבלה או דבר תורה ודבר דבר, כמו שכתבתי באות א' [ד"ה דע], התורה התירה הרהור מותר,[ולכן מותר לרמוז לאחר השבת] מה שאין כן אמירה לעכו"ם שבות מדרבנן חמיר בזה דאף הרהור אסור, שיבין שיעשה בשבת, וכמו שכתב הר"ב בסוף הסימן סעיף כ"ב...והר"ב דשתיק כאן אפשר דסמך אמה שכתב בסוף הסימן.

 

אך הפרי מגדים מעלה אפשרות שניה:

 

ואפשר דאודוי אודי ליה כאן כסמ"ג לומר בחול רמז שיעשנו בשבת הבאה קיל מרמז בשבת גופא, ועם שאיני יודע לחלק ביניהם לכאורה.

 

כלומר אף הפרי מגדים חש בקושי שהעלינו, שאם האיסור לרמוז אינו משום ודבר דבר, לא מובנת הסיבה לחלק בין דיבור לפני השבת לדיבור בשבת .

 

המ"ב אימץ את תירוצו השני של הפרי מגדים שיש חילוק בין רמז לפני שבת, לרמז שלאחר השבת.

 

א"כ נשארנו בשאלה לדעת המ"ב מדוע אסור לרמוז בשבת שיעשה בשבת, אבל מותר לרמוז בשבת שיעשה לאחר השבת, וכן מותר לרמוז לפני השבת שיעשה בשבת שאם האיסור הוא 'ודבר ודבר' היה צריך להיות אסור אף לאחר השבת, ואם האיסור הוא משום ציוי, היה צריך להיות אסור לרמוז אף מע"ש.

 

 [תחשבו על פתרון כי אין לי משהו טוב, אשמח לתשובות, אם לא תהינה לכם תשובות אני אשתף אתכם ברעיון שלי].

  




4. רמז שלא בלשון ציווי

נסגור עוד פינה קטנה, בעניין רמיזה בשבת, כתב המ"ב:

משנה ברורה סימן שז ס"ק עו

וה"ה שאסור לומר לו בשבת איזה דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה וע"כ אסור לומר לא"י שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר .

[יש להעיר שהערוך השולחן חולק וסובר שזה מותר הואיל והוא אינו מזכיר את המלאכה האסורה, והמ"ב פסק כמ"א שהבאנו למעלה]  ממשיך המ"ב:

 אך כשאומר הרמיזה לא"י שלא בלשון צווי כגון שאומר הנר אינו מאיר יפה או איני יכול לקרות לאור הנר הזה שיש בו פחם ושומע הא"י ומתקנו שרי דאין זה בכלל אמירה ואין לאסור מטעם שנהנה ממלאכה שעשה הא"י בשבילו דאין זה הנאה כ"כ דגם מקודם היה יכול ע"פ הדחק לקרות לאורו [פמ"ג]:

המ"ב חידש בעקבות המ"א שמותר לרמוז לגוי בשבת עצמה, כאשר הוא אינו מצווה עליו לעשות שום פעולה, אלא מצין לו את המצב הקיים, נראה שהטעם הוא שהואיל והוא אינו מצווהו, אין הגוי נחשב כשלוחו. [בשיעור אולי נאמר ביאור אחר לדין זה]

ממשיך המ"ב שלמרות שיש היתר לרמוז שלא בלשון ציווי, מכל מקום עדיין יש לאסור את ההנאה מהמעשה הנ"ל כמבואר בסימן שכה שכל מלאכה שעשה אינו יהודי בשביל ישראל בשבת אסורה בהנאה? ותירץ שמדובר שכבר יש לו אור, וזו הנאה מועטת ובהנאה מועטת אין איסור.

סיכום ההלכות שיצאו לנו:

א. אסור לומר לגוי שיעשה מלאכה בשביל יהודי בשבת, בין אם אומר לו בשבת שבזה עובר על איסור אמירה לגוי ואיסור 'ודבר ודבר' ובין אם אומר לו לפני השבת, שעובר רק על איסור אמירה לגוי. (שו"ע שז, ב)

ב. לפי השו"ע מותר לרמוז לגוי לפני השבת שיעשה לו מלאכה בשבת (שם) [משום שאין בזה משום איסור אמירה, שברמז הוא אינו נחשב כשלוחו], והיו אחרונים שסברו שהרמ"א (בסעיף כב) חולק על השו"ע וסובר שאף לפני השבת אסור לרמוז [פמ"ג ועוד] אך המ"ב (ס"ק ב) הסיק שגם לפי הרמ"א מותר לרמוז לפני השבת.

ג. אסור לרמוז לגוי בשבת שיעשה לו מלאכה בשבת (רמ"א סעיף כב וכן מדויק מהשו"ע בסעיף ב),[2].

 

ד. לפי הרמ"א מותר לרמוז לגוי בשבת שיעשה לו מלאכה לאחר השבת (סעיף כב), והיה מקום לומר שהשו"ע יחלוק ויסבור שאסור הואיל ויש בזה איסור משום 'ודבר דבר', אך המ"ב הסיק שאף לפי השו"ע מותר לרמוז לגוי שיעשה לו מלאכה לאחר השבת.

 

ה. לפי הערוך השולחן מותר לרמוז לגוי שיעשה לו מלאכה בשבת אף בלשון ציווי אם הוא אינו מזכיר את הפעולה האסורה, אך לפי המ"א אף זה אסור.

 

ו. מותר לרמוז לגוי בשבת שלא בלשון ציווי שיעשה לו מלאכה בשבת, אך אסור לו ליהנות ממנה בשבת, אלא אם כן יש לו מהמלאכה הזאת הנאת מועטת בלבד.

  
 

דף להרחבה:

  




אם נכבה האור בשבת, ונשאר בבית אור קטן האם מותר לרמוז לגוי בשבת שלא בלשון ציווי שידליק את האור?

לכאורה ע"פ מה שלמדנו פשוט שברמז שלא בלשון ציוי אין איסר אמירה, ובהנאה מועטת, אין איסור הנאה.

ואכן כך פסקו הילקוט יוסף (שז,ב|) והשמירת שבת כהלכתה (סימן ל הלכה ז).

אך השיגו על דבריהם שלושה מגדולי דורינו: הגרש"ז אויערבך(שולחן שלמה ס' שז ס"ק לב) הרב אלישיב (הובא במלכים אמניך פ"ב הערה ד),, והרב בנימין זילבר (אז נדברו ח"ט ס' שמ) וטעמם שלא הותר דין זה אלא רק בחפצי הגוי ובביתו של הגוי, אבל ללא זה פשוט שאסור לרמוז לו, הואיל ואף אם יבא הגוי בעצמו לעשות מלאכה בבית יהודי ובכליו של יהודי, על היהודי למחות בידו.

ונביא מדבריו של  הרב שלמה זלמן אויערבך:

מנחת שלמה סימן שז ס"ק לב

הדבר פשוט כדבריו דבאיסור תורה גמור, אסור לרמוז לעכו"ם גם ברמז שאינו של ציווי. ואתפלא מאוד על מה שכתב בשמירת שבת כהלכתה פרק ל' סעיף זה שכאשר אין האור שבחדר מאפשר קריאה קלה ונוחה מותר לומר לעכו"ם ברמז שאינו של ציווי כגון אינני יכול לקרוא כי אין מספיק אור, או יאמר לו הבית אינו מספיק מואר יפה מפני שדולק רק נר אחד והוא יבין מאליו להדליק נר נוסף, ומותר ליהנות מאור זה הנאה כזו שהיה יכול ליהנות ע"י הדחק במקום הזה גם בלי הנר הנוסף..ודבריו אינם מובנים דהן אמת שצורת ההיתר נבנה על פי ההלכות דלהלן:

דאין איסורה אמירה כיון דהוי רמז שאינו של ציווי.

דאין איסור הנאה כיון שהיה הנר דולק מקודם,

מכל מקום איך אפשר להתיר דבר זה והרי עכו"ם העושה מלאכה בבית ישראל צריך למחות בידו וכמו שהקשה, וזה פשוט בשו"ע?!

והרב נויברט השיב לדברי הגרש"ז במהדורה החדשה פרק ל סעיף ז הערה יח, שבמקום שההנאה ממעשה הגוי היא מועטת, אין חובת מחאה וגם בספר אורחות שבת פרק כג הערה כד כתבו ליישב את מנהג העולם, והתיר לרמוז בדרך הזאת בשבת, וכתבו שכן הודה להם הרב ניסים קרליץ.



   


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.
אתר זה נבנה באמצעות