-שיטת היראים- יש בישול אחר אפיה.
-שיטת הראבי"ה-אין בישול אחר אפיה
-האם יש צליה לאחר בישול.
-האם חימום בסיר ללא מים נחשב כצליה או כבישול?
-הלכה למעשה- האם מותר לחמם דבר יבש בסיר ע"ג הפלטה?
-האם יש איסור לבשל דבר שנתבשל ואח"כ נצלה, ומה הדין להיפך?
-האם צליה ואפיה זה דבר אחד או שני דברים?
נושא שיתכן שקשור לדיונים שהבאנו בשיעורים הקודמים, ויתכן שלא, הוא האם יש איסור בבישול אחרי אפיה:
בהשקפה ראשונה הדיון שעולה פה, זה האם שייך לחייב שוב על בישול לאחר שכבר הדבר התבשל והגיע להכשר אכילה גמור, אך מכל מקום כעת נעשית בו פעולת השבחה משמעותית חדשה, וזה יתקשר למה שדנו בשיעורים הקודמים, האם החיוב הוא על מהפך או על כל שיבוח, אך יתכן שכאשר אדם משנה את סוג הבישול הוא לא רק משביח את הדבר אלא מבטל את הפעולה הקודמת ויוצר דבר חדש לגמרי...
כעת נכנס לעיסוק במקורות, הגמ' בפסחים מא. עוסקת באיסור לאכול את קרבן הפסח כשהוא מבושל, ודנה מתי מתחייב על איסור זה, וז"ל הגמ':
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מא עמוד א
אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות. תנו רבנן: במים - אין לי אלא במים, שאר משקין מניין? אמרת: קל וחומר, ומה מים שאין מפיגין טעמן - אסורין, שאר משקין שמפיגין טעמן - לא כל שכן? רבי אומר: במים - אין לי אלא מים, שאר משקין מניין - תלמוד לומר ובשל מבושל - מכל מקום.
מאי בינייהו? - איכא בינייהו: צלי קדר. - ורבנן האי בשל מבושל מאי עבדי להו? - מבעי ליה לכדתניא: בשלו ואחר כך צלאו, או שצלאו ואחר כך בשלו - חייב. בשלמא בשלו ואחר כך צלאו חייב - דהא בשליה, אלא צלאו ואחר כך בשלו הא צלי אש הוא, אמאי? - אמר רב כהנא: הא מני - רבי יוסי היא, דתניא: יוצאין ברקיק השרוי, ובמבושל שלא נימוח, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: יוצאין ברקיק השרוי, אבל לא במבושל, אף על פי שלא נימוח. עולא אמר: אפילו תימא רבי מאיר, שאני הכא דאמר קרא ובשל מבושל - מכל מקום.
ופירש רש"י:
רש"י מסכת פסחים דף מא עמוד א
במים - ובשל מבושל במים.
שמפיגין טעמן - שנותנין בו טעם שלהן.
ובשל מבושל - רבויא הוא, דהוה ליה למיכתב נא ומבושל.
צלי קדר - שמבשלין אותו בקדירה בלא מים ובלא שום משקה, אלא מים הנפלטין משמנו, למאן דיליף לה מקל וחומר - הכא שרי, לרבי דיליף מרבויא - האי נמי בשל מבושל הוא.
חייב - מלקות על אכילתו.
ר' יוסי היא - דאמר בישול לאחר אפיה - בישול הוא.
יוצאין - ידי חובת מצה ברקיק השרוי בתבשיל לאחר אפייתו, ואף על פי שמתמסמס - לחם הוא, כל זמן שהוא קיים, שלא נימוח לגמרי, וכן במבושל.
אבל לא במבושל - דלאו לחם קרינא ביה, ואף על פי שכבר נאפה בתנור - הואיל וחזר ובישלו - ביטלו מתורת לחם.
שאני הכא דרבייה קרא - ובשל מבושל, דהוי ליה למכתב ומבושל, וגזירת הכתוב הוא בפסח.
יש לעיין טוב בגמרא זו, שהגמ' אמרה שתי ממרות:
האחת שהמבשל את קרבן הפסח ואחר כך צלאו ואכלו, חייב על אכילת קרבן פסח מבושל.
והשניה שהצולאו ואח"כ מבשלו ואכלו, גם חייב על אכילת קרבן פסח מבושל.
מהמימרא הראשונה עולה שאם הדבר בושל, בישולו אינו מתבטל אפילו לאחר הצליה, אך מהמימרא השניה (ע"פ פירוש הגמ' שדין זה נובע מדברי ר' יוסי שמצה שבושלה בטל ממנה שם מצה), עולה שבישול שלאחר הצליה מבטל את שם הצליה לגמרי, (תחשבו על זה נדון בזה בהמשך).
בעניין מצה אנו פוסקים כר' יוסי שמצה שבושלה אינה נחשבת כמצה, ועפ"ז הכריע היראים שמפסיקה זו עולה שיש משמעות לשלב בישול אחד ע"ג אחר גם לענין בישול אחר בישול בשבת, וז"ל:
ספר יראים סימן רעד [דפוס ישן - קב]
אבל יש בישול אחר צלי ויש צלי אחר בישול דתניא בפסחים פ' כל שעה בסופו [מ"א א'] צלאו ואח"כ בשלו חייב ומתמה תלמודא אמאי הא צלי אש הוא אמר רב כהנא הא מני ר' יוסי היא דתניא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי ר"מ ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אף על פי שלא נימוח פי' גבי מצה לחם כתיב ואינו נקרא לחם אלא אפוי ולא מבושל וכשבשלו אחר אפייתו נקרא מבושל דיש בישול אחר אפייה הוא הדין נמי צלאו ואחר כן בשלו דיש בישול אחר צלי ור"מ ור' יוסי אמרי' בעירובין [מ"ו ב'] הלכה כר' יוסי ועוד דברייתא תנא להא דר' יוסי בלשון רבים.
וכשם שיש בישול אחר צלי ואפוי כך יש צלי אחר בישול דסברא אחת היא ואמרינן נמי ביבמות פ' החולץ [מ' א'] דאע"ג דחלטיה כיון דהדר אפייה בתנור לחם איקרי ואדם יוצא י"ח בפסח ואחרי דסוגיא דתלמוד כר"י כוותיה עבדינן הלכך אחרי שפירשתי שיש דבר המתבשל בכלי שני ויש בישול אחר אפוי וצלי ויש צלי אחר בישול יזהר אדם שלא יתן פת אפוי בשבת אלא בכלי שני[1] במקום שהיד סולדת בו וגם מצלי יזהר כמו כן וגם המבושל לא יתן אצל האש בחום גדול שהיד סולדת בו ואם עשה חילל שבת וחושש אני לו מסקילה וחטאת.
היראים סובר שאין הבדל בין בישול לאחר צליה לבין צליה לאחר בישול, על אף שאנו הראינו שלכאורה בגמ' יוצא שצליה לאחר בישול אינה מבטלת את הבישול הראשון, והיראים מביא ראיה לדבריו ממסכת יבמות, שם מבואר שמצה שנחלטה נחשבת כמצה הואיל ואפאה אח"כ, משמע שהאפיה מבטלת אף בישול.
עד כאן דנו בשיטת היראים שסובר שיש בישול לאחר אפיה, כעת נדון בשיטה החולקת וסוברת שאין בישול לאחר אפיה:
היראים הביא ראיה לשיטתו מן הגמרא בפסחים ששם מבואר שר"י סובר מצה שנתבשלה איננה נחשבת כמצה הואיל והבישול ביטל ממנה את שם המצה, וכתב הראבי"ה לדחות ראיה זו וז"ל:
הראבי"ה חלק מסכת שבת סי' קצז
"ולאו מילתא היא, דהא מייתי ליה בפרק כיצד מברכין ומסקינן 'עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא לגבי מצה דבעינן טעם מצה בפיו וליכא' .
ונביא את דברי הגמ' בברכות בכדי להבין את דחייתו:
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לח עמוד ב
דרש רב נחמן משום רבינו, ומנו - שמואל: שלקות מברכין עליהם בורא פרי האדמה; וחברינו היורדים מארץ ישראל, ומנו - עולא, משמיה דרבי יוחנן אמר: שלקות מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו; ואני אומר: במחלוקת שנויה. דתניא: יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח, דברי רבי מאיר, ורבי יוסי אומר: יוצאים ברקיק השרוי, אבל לא במבושל, אף על פי שלא נמוח. ולא היא, דכולי עלמא - שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה, ועד כאן לא קאמר רבי יוסי התם - אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא, אבל הכא - אפילו רבי יוסי מודה.
כלומר מהגמ' עולה שהטעם שר"י סובר שמצה המבושלת אינה נחשבת מצה אינו מפני הבישול ביטל ממנה את שם המצה, אלא מפני שאין לה טעם מצה.
והב"ח (שיח, ג) כתב ליישב לדעת היראים, שהגמ' כתבה כן לדחויא בעלמא, אבל באמת יכלה גם לחלק שהבישול אינו מבטל את שם הדבר, ולא גורם לירק לא להקרא ירק, אבל מכל מקום הוא מבטל ממנו את האפיה/צליה שקדמה לו, ומכך שהגמ' בפסחים לא חילקה בין צלי למצה שבמצה צריך טעם מצה, משמע שלא תפסה יישוב זה לעיקר.
והאגלי טל (האופה יד, ב) כתב ליישב דברי היראים יותר בשופי ע"פ ביאור התוס' ברא"ש בברכות:
תוספות הרא"ש מסכת ברכות דף לח עמוד ב
עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא. פי' דהויא כמו מצה עשירה אבל לחם מקרי שפיר ובמילתיה קאי.
כלומר בתוס' רא"ש יוצא שהגמ' לא אמרה שצריך טעם מצה, אלא שאינו נחשב כלחם אפוי אלא כמו מצה עשירה, וא"כ יוצא שבהו"א חשבה הגמ' שר' יוסי סובר שהבישול מבטל שם מצה, ולמסקנה תירצה שאינו מבטל את שם המצה, אך מכל מקום היא אינה נחשבת כאפויה, ונחשבת כמצה עשירה בלבד, ויוצא שגמ' בברכות תואמת לגמרא בפסחים.
לשון השו"ע והרמ"א בסעיף ה:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח סעיף ה
יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אח"כ במשקה יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין. הגה: בכלי שני; ויש מקילין אפילו בכלי ראשון; ונהגו ליזהר לכתחלה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו.
השו"ע הביא את ב' הדיעות ובדיעה השניה כתב שאין בישול לאחר אפיה, אך הרמ"א לכאורה פירש את דבריו שדווקא לעניין כלי שני לא חוששים, אבל לכלי ראשון חוששים.
הכף החיים (פג) הבין שאף השו"ע מחמיר בבישול אחר אפיה ולא הקל אלא בכלי שני, אך לעומתו הרב עובדיה(יחווה דעת ח"ב סימן מד) סבר שהשו"ע מקל בכל בישול אחר אפיה, וכן פסק להלכה, וכן פסק המנוחת אהבה פרק י סעיף כו.
אך האור לציון (ח"ב פרק ל שאלה ו ) סבר שלמרות שפשט דברי השו"ע ב'יש מתירין' היא להקל בזה, מכל מקום באיסור תורה אני הולכים אחרי הדיעה המחמירה.
[בסעיף הבא נביא עוד סיבה שהביאו לומר שהשו"ע סובר כדעת הראבי"ה]
כעת נחזור לשיטת היראים:
מובן כיצד למד היראים שיש בישול אחר צליה, אך כיצד למד היראים שיש צליה לאחר בישול, והרי מפשט הגמ' עולה שדבר שבושל, על אף שנצלה אח"כ עדיין נחשב מבושל, ומשמע שהצליה איננה מבטלת את הבישול?
ובאמת מצינו שיש שקיבלו את היראים רק באופן חלקי, כתב הטור:
טור אורח חיים הלכות שבת סימן שיח
וכתב ה"ר אליעזר ממיץ אף על גב שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, בדבר שנאפה או נצלה יש בו משום בישול אם בישלו אחר כך במשקים ואסור ליתן פת אפילו לתוך כלי שני שהיד סולדת בו.
הטור הזכיר את דינו של היראים, רק לעניין בישול לאחר אפיה, ולא להיפך, האם זה בדווקא?
כתב השלטי גיבורים:
שלטי גיבורים שבת סא. בדפי הרי"ף אות ג
והטור באו"ח סימן שי"ח ס"ל דיש בישול אחר אפיה וצליה ודווקא בכלי ראשון ולא בכלי שני, וכתב די"א שיש אפיה אחר אפיה וצליה אחר צליה...וגם נראה דס"ל דליכא צליה אחר בישול מדלא הזכיר דין זה כלל.
גם המנחת כהן למד כן בדעת הטור והשו"ע מטעמו של הש"ג שלא הזכירו את הדין של צליה לאחר בישול, ועוד הוסיף המנחת כהן סיבה נוספת מדוע מוכרחים להבין כן בדעת השו"ע וז"ל:
מנחת כהן משמרת הבית שער ב פרק רביעי
והנה אני רואה דלית דחש להא מילתא כלל וגם הטור לא הביא זה הדין בשם הרא"ם שיש צליה אחר בישול, והבית יוסף התירו בבירור שכתב בסוף סימן שיח שלדברי הכל דבר שנתבשל כל צרכו שהוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו, וכן פסק השו"ע סעיף טו[2]. ולדעת הרא"ם כל זה אסור מן התורה מפני שהצליה מבטל הבישול וכמו שאסר בישול אחר צליה מהאי טעמא, והרב בחדא מחתא מחתינהו.. והנה בחלק הראשון הטור ומהרי"ק (ר' יוסף קארו) סוברים כדעת הרב, אבל בחלק השני לא השגיחו כלל לדבריו ואדרבה התירהו בבירור וכמו שכתבתי, ולא ידעתי למה, שאם רצו לחוש לדברי הרא"ם בענין נתינת פת..משום שהוא ספק של תורה היה להם להחמיר גם כן בנתינת דבר מבושל אצל האש כיון שלדעת הרב חייבים עליו חטאת..וצ"ע.. ומ"מ כיון שהטור ורוב הפוסקים לא אסרו ליתן מבושל אצל האש, והבית יוסף התירו בבירור אין להחמיר בזה.
כלומר המנחת כהן סבר שהפוסקים לא קיבלו את דינו של הרא"ם לעניין צלייה אחר בישול, אך לא מצא טעם לחלק בדבר, ולפי מה שהבאנו היה מקום לומר שטעמם לחלק הוא מפני שמפשט הגמ' בפסחים נראה שיש חילוק בין צליה אחר בישול לבישול אחר צליה.
וכדי לבאר את דברי היראים נביא את דבריו של האגלי טל:
אגלי טל מלאכת האופה סעיף ט ס"'ק טו אות ח
ונראה דהנה צריך להבין דכיון דצלאו ואח"כ בישלו חייב דבשול מבטל הצליה, א"כ כמו כן להיפוך דאם בישלו ואח"כ צלאו יהיה מותר כיון דצליה מבטל הבישול, אך הנה בברייתא שם מפורש דבישלו ואח"כ צלאו דחייב, ולא עוד אלא דהש"ס פשיטא ליה יותר דבשלו ואח"כ צלאו דחייב מצלאו ואח"כ בישלו... וצ"ל דכיון דחל פעם אחת איסורא דבשל מבושל שוב לא פקע איסורא מיניה בצליה שאח"כ.
כלומר שהאגלי טל מפרש שהיה פשוט לגמרא שדבר שבושל, אף אם אח"כ יתבטל בישולו, איסורו לא יפקע, והיה מקום להציע שזה בדיוק מה שרבנן למדו מהפסוק בשל מבושל, שאם כבר היה שלב של בישול, אז התבשיל נאסר, רק שנתקשתה הגמ', מדוע על דבר שנתבשל לאחר צלייתו יתחייב, והרי אין זה נחשב שבושל כלל, הואיל ובתחילה סברה הגמ' שאין לבישול אחר צלייה שם בישול כלל, ולפי רב כהנא תירצה הגמ' שהגמ' סברה שאדרבה הבישול שלאחר הצלייה הוא המשמעותי, ומכל מקום מתחייב גם על בישל ואח"כ צלה, הואיל וכבר בושל, ולפי עולא יוצא בדיוק הפוך שההנחה היא שהבישול הראשוני הוא העיקר, אך מכל מקום אנו מחייבים גם על בישול לאחר צלייה, מן הפסוק 'בשל מבושל' מכל מקום.[3]
פירוש זה שהצענו הינו כנגד דברי תוס' שהקשו שלפי רב כהנא לא מובן מה למדו חכמים מן הפסוק 'בשל מבושל וז"ל:
תוספות מסכת פסחים דף מא עמוד א
תימה דרב כהנא דמוקי לה כרבי יוסי לרבנן האי בשל מבושל מאי עבדי להו דצלאו ואחר כך בישלו לא צריך קרא דמסברא ידעינן דבישול מבטל הצליה כדאמר רבי יוסי גבי מצה ויש לומר דרב כהנא סבר דרבי יוסי יליף מבשל מבושל דבישול מבטל אפייה.
כלומר לפי תוס' רב כהנא סובר שהפסוק 'בשל מבושל' לימד אותנו שבישול מבטל צלייה, ולפי פירוש זה לכאורה חוזרת הקושיא שהבאנו לעיל, מדוע בבישל ואח"כ צלאו היה פשוט לגמרא שחייב, אם דין זה לא נלמד מן הפסוק, וניתן לומר שמי שלמד את הגמ' כתוס' באמת סבר שיש לחלק בין בישול לאחר צלייה לצליה לאחר בישול, וכפי שהבאנו בשם השלטי גיבורים והמנחת כהן.
מה באמת יוצא להלכה האם יש צליה לאחר בישול?
א"כ יש לשאול להלכה האם לדעת הרמ"א וחלק מפוסקי ספרד שסוברים שיש בישול לאחר האפיה, יהיה הדין כך גם בצליה אחר בישול?
הבאנו לעיל שהמנחת כהן הביא ראיה לכך שהשו"ע והטור סברו שאין צליה לאחר בישול, מכך שהתירו לשים דבר מבושל כל צרכו סמוך למדורה או על מיחם, האגלי טל השיג על המנחת כהן וכתב לחלק באופן אחר:
אגלי טל מלאכת האופה סעיף ט ס"ק יח אות א
..וכבר הקשה זה בספר מנחת כהן..ולא תירץ כלום, ולהלכה כתב דיש בישול אחר צלי ואין צלי אחר בישול..ולדידי אין לחלק בזה כלל, אך טעם המחבר נראה לי על פי מה דאמרינן בש"ס גיטין (י"ט.) במעביר דיו על גבי סיקרא חייב שתיים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק, סקרא ע"ג דיו אמרי לה חייב, מוחק הוא. פי' רש"י, אבל לא כותב דמתחילה היה כתב הגון מעתה ע"ש. הרי דאף שעכשיו אינו ניכר הדיו רק הסקרא, וכתב העליון ביטל את הכתב התחתון, מ"מ כיון דמתחילה היה כתיבה הגונה ממנה [והוא הדין בשוה לוה] לא חשוב שעשה מלאכה, ה"נ כיון שמתחילה היה מבושל ועשהו צלי דחשוב נמי בישול לא חשוב שעשה מלאכה אם לא שיהיה בישול שני טוב מאשר היה בתחילה, אך לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכשהיה צלי רצה לעשותו מבושל כיון דלפי מחשבתו הבישול טוב לו מצלי חייב, כמו המעביר דיו על גבי סקרא. ובסקרא על גבי דיו אף אם רצה בסקרא, כיון שדיו הוא כתב הגון מעיקרה בטלה דעתו, אבל בשוים מהני מחשבתו כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ועל כן השורה את האפוי ברותחין כיון דניחא ליה בריכוכו חשיב ניחא ליה בבישול וחייב, אבלהמעמיד מבושל נגד המדורה לחממו לא לייבשו הוא צריך, רק לחממו לא חשוב שעשה מלאכת בישול כמו סקרא על גבי דיו דלא חשיב כותב.
כלומר לפי האגלי טל המחמם דבר מבושל על האש, אינו נחשב כמבשל הואיל ולבישול הנ"ל אין משמעות, ומעין זה כתב החזו"א:
חזו"א שבת לז סוף ס"ק יד
וע"כ צ"ל דכל שלא יבא לטעם צלי ממש אלא שיתייבש קצת אין בזה בישול אחר בישול.
והוסיף החזו"א חילוק אחר:
ואפשר דצלי קדר כדין בישול לעניין זה, ודוקא צלי על גחלים או על שפוד יש בצליה זו אחר בישול.
וכחילוקו השני כתב גם בערוך השולחן שצלי הינו דווקא ע"ג האש ממש.
ולכאורה עניין זה נדון במפורש בגמ' שהבאנו לעיל, שם כתבה הגמ' שלפי רבנן שלמדו שהמבשל בשאר משקים חייב מק"ו שמפיגים טעם הצלי, ייצא שצלי קידר לא יחשב כמבושל ע"י המים ויהיה מותר, אבל לפי רבי שלמד בשל מבושל מכל מקום, משמע שהואיל וזה נתבשל, יש לחייבו אע"פ שלא נתבשל ע"י מים, וזה כפי שכתבו החזו"א והערוך השולחן שצלי קידר אינו נחשב כצלי אלא כבישול, אך נראה שהפרי מגדים הבין את דברי הגמ' בדיוק להיפך:
פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן שיח ס"ק ז
וצלי קדר מבשל מבושל מכל מקום [פסחים מא, א], ואי לאו קרא צלי קדר צלי גמור הוא, א"כ בשר צלי אח"כ בשומן נמי כצלי קדר דמי, והבן זה
כלומר הפרי מגדים הבין שרבי למד שלמרות שבד"כ צלי קידר מוגדר כצלי, מכל מקום לעניין קרבן פסח יש להחשיבו כבישול מן הפסוק 'בשל מבושל', אך יש לדחות כפי שכתבנו שהדיון בין רבי לחכמים לא היה בשאילה האם צלי קידר נחשב כבישול, אלא האם שייך לחייב על בישול ללא מים ודוק.
א"כ מצינו ג' ישובים מרכזיים, מדוע מותר לשים תבשיל מבושל כל צרכו על פלטה ואין בזה צליה אחר בישול:
אין איסור צליה לאחר הבישול (שלטי גיבורים, מנחת כהן)
שאין החימום משמעותי בכדי להחשיבו כצלייה שיש להתחייב עליה (אגלי טל תירוץ ראשון בחזו"א).
שבישול בתוך סיר מוגדר כבישול ולא כצלייה (חזו"א, ערוך השולחן).
ונראה לי שיש נ"מ בין ב' הטעמים האחרונים שלכאורה יש לסייג את היתרם של החזו"א והערוך השולחן שבתוך סיר אין זה נחשב כצלייה רק לתבשיל שמוציא נוזל, שרק בזה שייך להחשיבו כמבושל כפי שביאר רש"י שם שמתבשל בנוזליו, אבל ללא זה יחשב כצלייה, אבל לפי היישוב של האגלי טל ותירוצו הראשון של החזו"א יש להקל אפילו כשאינו מוציא נוזל.
אמנם בכף החיים ס"ק עח הביא בשם האורח לצדיק ס' ו שחימום בתוך סיר אינו נחשב כצלייה אף ללא רוטב כלל, והמעיין בדבריו יראה שהביא ראיה יפה, שכתב שאם לא נאמר כן לא יהיה מובן באיזה מציאות כתב היראים שמותר בישול אחר בישול, והרי על כרחך מדובר בדבר שאין בו רוטב, שאל"כ הרי יש בישול אחר בישול בלח, [אף שהיה מקום לדחות שמדובר שהנוזל עדיין חם, מכל מקום זו ראיה יפה].[4]
אך המ"ב כבר טרח ליישב קושיא זו וז"ל:
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח ס"ק מ
ר"ל שנתנו בקדרה כשמתבשלת עם רוטב דאם נותנו במשקים צוננים תיפוק ליה דיש בו משום בישול עבור המשקים:
והמ"ב סבר להלכה שחימום בסיר ללא רוטב נחשב כצלי וז"ל:
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח ס"ק מא
ולאו דוקא אצל האש דה"ה בכל מקום שיוכל להצלות מחום התנור ולכן צריך ליזהר שלא להחזיר בשר מבושל בלי רוטב לתוך התנור במקום החום שהיד סולדת בו ואפילו אם יעמידנו ע"ג קדרה המפסקת.
ובאמת בביאור הלכה נשאר בצ"ע על דין השו"ע בסעיף טו.
ר' שלמה זלמן אויערבך מביא היתר אף לסוברים שיש בישול בסיר ללא רוטב, להחזיר תבשיל עם קצת נוזל בשבת על אף שמן הסתם יתביישו הנוזלים, וז"ל:
שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן י
מ"מ נראה כיון דבההיא שעתא אין האדם עושה שום מעשה ואינו גורם שום מלאכה זולת המשכת העבודה לא אכפת לנו כלל במה שגורם להקדים אח"כ את הפעלת המנוע אחר שישבות...
ולדוגמא אציין: א) מעולם לא שמענו שיהא אסור להחזיר קדירה בשבת אף באופן שיש לחוש שהמים שבתוך הקדירה יתאדו מחמת האש והבשר יטוגן אז בצלי קדר, להסוברים שגם זה חשיב כצלי אחר בישול שאסור מה"ת, והיינו משום דהקדירה כמו שהיא עכשו לא שייך בה צלי אלא בישול.
כתב הפרי מגדים:
פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן שיח ס"ק יז
ובשלו ואח"כ צלאו חייב בפסח, אף על גב דמבטל ליה, לאו לגמרי, והוספה הוא ומחייב בתרווייהו, עיין פסחים מ"א א' לרב כהנא ובר"מ פרק ח' מהלכות קרבן פסח [הלכה ח], יע"ש. ומותר לשרות אפילו בכלי ראשון:
הפרי מגדים למד מהגמרא מפסחים שכתבה שהמבשל את קרבן הפסח ואח"כ צלאו חייב, שיוצא שעל אף שצלאו אח"כ אין שם הבישול נעלם ממנו (וזה לא כפי שביארנו לעיל שזה לימוד מיוחד לעניין קרבן פסח), ועל כן הסיק שמותר לבשל דבר שבושל ואח"כ נצלה, הואיל ונשאר ממנו רושם הבישול הראשון.
הביאור הלכה הבין שהפרי מגדים סבר כן אף בדבר שנצלה ואח"כ בושל שמותר לצלותו והשיג עליו וז"ל:
ביאור הלכה סימן שיח ד"ה יש מי שאומר
ועיין בפמ"ג שהביא מפסחים מ"א דלא נתבטל שם בישול הראשון והוליד מזה דמותר לשרותו בחמין בשבת [ר"ל אם עשה צלי אחר בישול בע"ש] כשאר דבר מבושל ונראה דה"ה לדידיה בבישול אחר צלי דמותר בשבת להניחו בלי רוטב בתנור אף שיצלה דלא נתבטל שם צלי ראשון ממנו דהא רבינו אליעזר ממיץ משוה אותם להדדי אך לענ"ד אין דין הפמ"ג מוכרח דנהי דמוכח שם דלא נתבטל שם הראשון הרי שם השני בודאי קיים ושפיר יש לומר דמקרי עתה בשול אחר צלי. אך זה נלענ"ד בבשלו ואח"כ צלאו בע"ש דמותר להניחו בתנור בשבת דפעולה אחרונה נקבע בו יותר ומקרי צלי אחר צלי:
יש להעיר שלא מוכרח שהפמ"ג יסבור שהצולה ואח"כ בישל, יכול לצלותו בשבת, שבגמ' מוכח רק שצליה לא מבטלת בישול ולא להיפך.
עוד יש להעיר שאנו כבר תירצנו את הסיבה מדוע שם עדיין חייב משום בישול, ואף האגלי טל תירץ באופן דומה, ולפי זה אין הכרח שהצלייה איננה מבטלת את הבישול, אך האגלי טל (האופה ט, טו, יז-כ) רצה להכריח כן מסוגיות אחרות, וסבר שהיראים אמנם לא סבר כן וסבר שהצלייה מבטלת לגמרי את הבישול ושכן מדוקדק מלשון הסמ"ק שכתב: 'צלאו ואח"כ בשלו דחייב לפי שהבישול מבטל את הצלייה' . ואגלי טל כתב שיש נ"מ בין פירושו לפירוש היראים לעניין דבר שבושל ונצלה אם מותר לבשלו, וכפי שכתב הפמ"ג.
כתב המגן אברהם:
מגן אברהם אורח חיים הלכות שבת ס"ק יז
אבל לכ"ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפי' נצטנן וה"ה האפוי
וביאר במחצית השקל שכוונתו שאפיה וצליה הינם דבר אחד ומותר לצלות דבר האפוי.
ואכן כך מצינו במפורש בשלטי גיבורים, וז"ל:
שלטי גיבורים שבת סא. בדפי הרי"ף אות ג
והטור באו"ח סימן שי"ח ס"ל דיש בישול אחר אפיה וצליה ודווקא בכלי ראשון ולא בכלי שני, וכתב די"א שיש אפיה אחר אפיה וצליה אחר צליה ודעתי נראה דס"ל דליכא אפיה אחר אפיה ולא צליה אחר צליה וגם נראה דס"ל דליכא צליה אחר בישול מדלא הזכיר דין זה כלל. וכן נראה דס"ל דליכא אפיה אחר צליה ולא צליה אחר אפיה דכיון דליכא אפיה אחר אפיה, הוא הדין דליכא אפיה בתר צליה ולפי זה יהיה מותר לתת פת אפוי אצל האש במקום שהיד סולדת..
אמנם בפרי מגדים עולה שזה דברים שונים:
פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן שיח ס"ק ז
דמכל מקום צליה אחר אפיה נמי מבטל.
ויש בזה השלכה לגבי עשיית צנימים בשבת, ועיינו בשיעור הראשון של הלכות בישול שם דנו בזה באריכות.
[1] מגירסא זו ביראים, עולה שכל האיסור הוא דווקא בכלי ראשון אבל מותר לשרות לחם בכלי שני, וכך כנראה גרס הסמ"ק ס' רפב, אך הסמ"ג (לאוין סה יד:)כתב בשם היראים שאסור לתן פת אף בכלי שני , וכנראה שגרס ביראים ללא תיבת 'אלא' ובאמת נראית גירסת הסמ"ג יותר, הואיל והיראים הקדים וכתב: " הלכך אחרי שפירשתי שיש דבר המתבשל בכלי שני",משמע שבא לומר שיש להחמיר אף בזה, ועיין בתועפות רא"ם.
[2] יש אחרונים שרצו ללמוד מכאן שמוכח שהשו"ע סובר כדעת הראבי"ה.
[3] [הדוחק בביאור זה הוא שלפי רב כהנא החידוש של רבנן מן הפסוק 'בשל מבושל' הינו שאף שבוטל הבישול, מכל מקום חייב הואיל והיה מבושל וחידוש זה הינו רק אחרי שאנו יודעים שקי"ל כרב יוסף שהבישול מתבטל, אבל לפני שידענו זאת עדיין לא היה שום חידוש בדין שנתבשל ואח"כ נצלה, הואיל וסברנו שהבישול בעינו עומד, ואינו דוחק כ"כ מפני שלפי הבנה הזו החידוש הינו בדין השני של צלאו ואח"כ בישולו וכפי שסבר עולא.
[4] יש להעיר שהאורח לצדיק הקשה כן על המנחת כהן, ולדידה לא קשיא כלל, מפני שהוא סובר שמותר לחמם דבר כשרובו רוטב, וממילא יתכן שהיראים התיר דווקא במציאות שיש בה רוטב ודוק.