גדר רשות היחיד ובדין דעולה עד הרקיע

גדר רה"י ובדין ד'עולה עד הרקיע'

איתא בגמ' בשבת (ז.) רה"י עולה עד לרקיע.

ופרש"י: כל אויר שכנגד רשות היחיד, בין אויר חצר בין אויר עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה, כנגדו עד לרקיע - שם רשות היחיד עליו.

ויש לדון במה נשתנה רה"י מרשות הרבים שרשותו עולה עד לרקיע.

ובפשטות, היה ניתן לבאר שזאת משום דמקום שהוא גבוה מרה"ר לא הוי כלל רה"ר שאין הרבים משתמשים בו, ואילו ברה"י יש שימושים גם באווויר גבוה, וסמך לזה הוא ממה שרה"ר דאורייתא לא הוי מג' טפחים עד ט' טפחים כדאיתא בשבת (ח ע"א) והוא משום דמשלשה ועד תשעה - לא מדרס דרסי ליה ולא כתופי מכתפי,  ומוכח שכל שאין דרך הרבים להשתמש בו אינו רה"ר, ולכן לא שייך לומר ברה"ר שיעלה עד הרקיע, דשם אין הרבים משתמשים בו, אלא דיש לדחות שאף ברה"י יש מקומות גבוהים בהם אף ליחיד אין שימוש בהם וא"כ כיצד יחשב כרשות היחיד.

אך יש ליישב דאה"נ דאם היה מקום כזה גבוה שלא ניתן לבנות בו מחמת גובהו, הוא לא היה נחשב כרה"י, אך אין לזה נ"מ דממילא כל שאינו מונח שם, לא הוי עקירה והנחה, וכל שניתן להניח שם, משמע שיש בו שימוש.

אך עדיין מהלשון "ע\ולה עד לרקיע" משמע דאין זה תלוי ביכולת השימוש, וא"כ לכאורה אכתי יש לבאר אמאי ברה"י אמרינן דעולה עד הרקיע" מה שלא אמרינן ברה"ר [ואמנם היה ניתן לבאר בדוחק שכל אוויר רה"י חשיב כראוי לשימוש ולא פלוג בין מקום גבוה קצת לגבוה הרבה, אך עדיין אין ביאור זה מיישב מספיק]

ואיכא למימר דהסיבה שרה"י עולה עד לרקיע היא משום שרה"י הוי מקום מגודר וגידורו עולה עד לרקיע, ואילו רה"ר אינו נחשב כמקום מגודר וממילא לא ניתן להגדיר שמקומו עולה עד לרקיע (ולקמן יבואר גדר זה יותר).

ואכן הגר"ח (חידושי הגר"ח הלוי סוכה ד, יא) ביאר בדעת הרשב"א בשם הרמב"ן דמה דאמרינן דרה"י עולה עד לרקיע הוא משום דאמרינן גוד אסיק מחיצתא, ובאמת במקום דלא ניתן לומר כן, רה"י לא עולה עד לרקיע.

ולמד כן מדברי הרשב"א בשם הרמב"ן בביאור לגמ' בשבת צט: דשם נאמר: "בעי מיניה רב מרדכי מרבא עמוד בר"ה גבוה י' ורחב ד' וזרק ונח על גביו מהו מי אמרינן הרי עקירה באיסור הרי הנחה באיסור או דילמא כיון דממקום פטור קאתיא לא".

והקשו הראשונים דתיפשוט מהא דתניא לעיל בדף ה' [ע"ב] דהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, ומכוח דלא איכפת לנו מה דממקום פטור קאתיא, ותירץ הרמב"ן דכל היכא דנח באויר של מקום חיוב ממש לא מיבעיא לן דחייב, כי קמיבעיא לן בשנח בעמוד העומד בר"ה שאוירו הוא אויר של רה"ר והוי מקום פטור דכי אמרינן דרה"י עולה עד לרקיע ה"מ רה"י גמורה במחיצות כגגון חצר אבל עמוד לא.

והקשה הגר"ח דלכאורה יש מחיצות אף בנדון זה משום דניתן לומר גוד אסיק מחיצתא וכפי שסבר אביי  בגמ' בסוכה (ד ע"ב) למימר בעניין סוכה, אלא דאמרינן שם דבעינן מחיצות הניכרות, וסבר הגר"ח דדין  מחיצות הניכרות הוי דין בסוכה ולא בגוד אסיק.

והסיק הגר"ח דהוי דין בהילכתא  בגוד אסיק דלא אמרינן גוד אסיק מחציתא כשאין מחיצות הניכרות.

אך נראה דביאור הגר"ח אינו מוכרח בדעת הרשב"א ואדרבה קצת משמע מלשונו של הרשב"א דהסיבה שאויר רה"י עולה עד לרקיע אינו משום דהמחיצות עולות עד הרקיע, אלא דדין זה שרה"י עולה עד הרקיע נאמר דווקא ברה"י גמורה, וזו דווקא רה"י דאית ביה מחיצות, וכך יש לדקדק בלשון הרשב"א דכתב:  "דכי אמרינן דרשות היחיד עולה עד לרקיע הני מילי רשות היחיד גמורה במחיצות כגון חצר אבל עמוד לא", ומשמע דהסיבה דלא אמרינן דעולה הרקיע, הוא משום שאין זו 'רה"י גמורה' ולא משום דין ד'גוד אסיק' דהא לא הזכיר ענין זה כלל, וברמב"ן סתם יותר וכתב: "דכי אמרינן רה"י עולה עד לרקיע דילמא באויר חצר אבל בעמוד לא".

ואמנם הגר"ח עצמו הסיק בדעת הרמב"ם דהטעם דאמרינן דאוויר רה"י עולה עד הרקיע אינו מדין גוד אסיק, דהרי הרמב"ם בפי"ד מה' שבת כתב בסתמא דתל הוי רה"י וכללו שם עם כל רה"י, ומשמע דתל שוה בדינו לרה"י לכל מילי אף לענין זה דעולה עד לרקיע, ועוד דהרמב"ם סיים שם אח"כ הך דינא דרה"י עולה עד לרקיע, ומשמע דעל כל רה"י קאי אף על דין רה"י דתל.

אך גם בדעת הרמב"ם סבר הגר"ח דדין זה הוא משום דהמחיצות התחתונות שיש בהן עשרה גודרות את המקום עד לרקיע ומשוו ליה לכוליה רה"י, אלא חידש בדבריו דאין זה מדין 'גוד אסיק', אלא די בכך דהוי שיעור עשרה של מחיצה והוא גודר עד הרקיע.

ונראה דאף שסבר הגר"ח דהרמב"ם פליג ארמב"ן וסבר דאין זה מדין 'גוד אסיק', מכול מקום נראה דסבר דכו"ע לא פליגי דהסיבה דדווקא ברה"י אמרינן דעולה עד הרקיע הוא משום דלרה"י יש מחיצות, מה שא"כ ברשות הרבים.

אלא דלדעת הרמב"ן הוא משום דהמחיצות עצמם עולים עד לרקיע, ולדעת הרמב"ם אין זה משום דעולה עד הרקיע, אלא דזה רשות מוקפת במחיצה, וכל דמוקף במחיצה אין לחלק בין מקום נמוך לגבוה מה שאין כן ברה"ר דמה דהוי רשות אינו משום המחיצות שבה, אלא משום דרבים מהלכים בה, וכל שאין הרבים מהלכים בה, אין לה כלל שם רשות הרבים, וברה"י אינה רה"י משום דהיחיד משתמש בה, אלא משום דהוא רשות מוקפת מחיצה.

וראיה לכך דהרי מדאורייתא כל רשות המוקפת בחומה הוי רה"י אף שרבים מהלכים בה, אלא דמדרבנן הוי כרמלית, כמבואר בעירובין (קא ע"א) דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ירושלים, אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה - חייבין עליה משום רשות הרבים.

ופרש"י חייבין עליה- דעיר של רבים היא, שאוכלוסין הרבה באין לה, אבל עכשיו דדלתותיה ננעלות - לאו רשות הרבים, שאינה כדגלי מדבר שהוא דרך פתוח כל שעה.

ולכאורה דבר זה צ"ע דמה בכך דהמקום מוקף חומה, הרי סוף כל סוף הרבים מהלכים בו?

ולפי דברינו מיושב דהוא משום שהוא מגודר, וכל מקום מגודר הוי רשות היחיד, וכפי שכתב רש"י דרה"ר הוא דווקא דרך פתוח כל שעה, וכל שהוא מגודר הוי רה"י ואין זה משנה כלל אם יש בו רבים או יחיד, וגדר רה"ר הוא כל מקום שאינו מגודר, היינו דאינו רה"י ורבים מהלכים בו.

אמנם היה מקום לדחות ולומר דבאמת מה דרה"י הוי רשות היחיד, אינו משום דהוא מקום מגודר, אלא דזהו משום דהוי מקום המיועד לשימושו של יחיד, ומה שהיקף חומה הופך עיר גדולה להיות כרה"ר, הוא משום דכשכל האנשים מגודרים יחד, הרי הם כיחידים ביחס לאינשי דעלמא, והיה ניתן לבאר כן גם ברש"י דמה שכתב 'דהוא דרך פתוח כל שעה' הוא משום דכל שהוא פתוח הוא אינו מגדר משאר אינשי דעלמא, ודוק.

ובאמת בעניין זה יש לחקור מה יהיה הדין במציאות דכל העולם יתכנס למקום אחד ויהיה מוקף חומה, דלכאורה הדבר תלוי בב' הצדדים דהעלינו: דאם החומה מועילה משום דהוי מקום מגודר אין הבדל בזה בין עיר אחת לכל העולם כולו, ואכן יש להחשיב זאת כרה"ר, ואם זאת משום דכל העיר הוי יחידים ביחס לעלמא, בנדון דכל העולם נמצאים בעיר אין הדבר שייך.

והנה במשנה בעירובין (פט ע"א) איתא: "כל גגות העיר רשות אחת, ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה או נמוך עשרה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל אחד ואחד רשות בפני עצמו. רבי שמעון אומר: אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות - רשות אחת הן לכלים ששבתו לתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית.

ומבואר בגמ' דרבנן סברי דכשם שדיורין חלוקין למטה כך דיורין חלוקין למעלה.

ונחלקו האמוראים בדעת חכמים אי שרי לטלטל בכל גג בפני עצמו, רב אמר דאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, ושמואל אמר דמותר לטלטל בכולו. ומבואר בגמ' דבמחיצות הניכרות - כולי עלמא לא פליגי. כי פליגי - במחיצות שאינן ניכרות. רב אמר: אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות דלא אמרינן גוד אסיק מחיצתא, ושמואל אמר: מותר לטלטל בכולו, דאמרינן  גוד אסיק מחיצתא.

ולהלכה קי"ל כרבי שמעון דגגות רשות אחת הן לכלים ששבתו לתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית.

וכתב הריטב"א דמכול מקום יש נ"מ למחלוקת רב ושמואל לענין כלים ששבתו בתוך הבית דאף לר' שמעון הוי רשות בפני עצמה, וכתב דהילכתא כרב דאין מטלטלים בו אלא בד' אמות וכן כתבו תוס' (ד"ה רב אמר בלשון א"נ).

וביאר רש"י (צב ע"א) דגג לא הוי רה"י משום דאין לו שום מחיצה וכל שאין לו מחיצות אינו רשות היחיד.

ואף בעניין גדר דהוי רה"י כתב רש"י בדף ו: דהוא משום דאמרינן מארבעה צדדין גוד אסיק פני המחיצה על ראשו, ונמצא ראשו מוקף מארבעה צדדין וחללו ארבעה,

וכן משמע מדברי הרשב"א בעירובין (מד ע"ב ד"ה ולא שאני לך) שכתב: "דהיכא דלא מסיימי מחיצתא ואפילו גגין הרי ככרמלית ולא אמרינן גוד אסיק מחיצתא", ועולה מדבריו לכאורה דרה"י לא הוי רה"י כשלא מסיימי במחיצתא.

אך לכאורה דברי הרשב"א הנ"ל נסתרים ממה שהביא בשם הרמב"ן בשבת צט ע"א שהובא לעיל בהא דעמוד בר"ה גבוה י' ורחב ד' וזרק ונח על גביו, שכתב שם דלא הוי רה"י גמורה ולכן לא אמרינן דעולה עד הרקיע, ומכול מקום משמע דעדיין שם רשות היחיד עליה, וזאת על אף דלא מסיימי במחיצתא, ושמא כתב כן בשם רבו וליה לא סבירא ליה.

איברא בדף צ ע"א כתב הרשב"א בשם הראב"ד דלא בעינן מחיצות הניכרות, ואף אם מחיצת הגג בולטת הוי רה"י מן התורה, ומשמע דסבר שאף בלא מחיצות הוי רה"י, וצ"ע בדברי הרשב"א.

וכן כתב האבני נזר (או"ח רעב) דהרמב"ן הנ"ל סבירא ליה כמהרש"א: "דגג בעצמותו אף בלא גוד אסיק הוה רשות היחיד", ובמקום אחר (או"ח רסג) כתב על דברי מהרש"א דסבירא ליה: "דעמוד הוה רשות היחיד אף בלא גוד אסיק רק משום שהוא מובדל מרשות הרבים עשרה".

ובדברי המאירי שיטה זו חדה ביותר שכתב בזה הלשון: "ויש שואלים בשמועה זו ממה שאמרו במסכת שבת בפרק הזורק שאם זרק אבן על תל גבוה עשרה בשבת חייב מפני שהוא רשות היחיד אלמא לא בעינן מחיצות ניכרות ואין זו שאלה שבזו אי אתה צריך בה לגוד אסיק עד שתצטרך בה למחיצות ניכרות שאין הטעם אלא מפני שכל שגבוה עשרה ורחב ארבעה אינו תשמיש של בני רשות הרבים ודינו כרשות היחיד אף בלא מחיצות אבל בסוכה למחיצות אנו צריכים.."

א"כ מצאנו שנחלקו בזה הראשונים אם רה"י הוי רה"י רק משום דיש לו מחיצות, או דכל מקום שהוא מובדל מרה"ר עשרה הוי רה"י.

ובשיטה שרה"י אינה צריכה מחיצות נקטו גם תוס' (פט ע"א ד"ה רב אמר) וביארו דהא דרב אסר לטלטל בתוך הגג הוא משום דהוי כפרוץ למקום האסור, או כשהגגין יחד יתרים מבית סאתיים, ולכן יש לאסור, עי"ש.

אלא דקשה לשיטות דרה"י הוי רה"י אף ללא מחיצות ממה דאיתא בשבת (קא ע"א): " רבי יוסי ברבי יהודה אומר: נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל, וזרק ונח על גביו - חייב. אלמא: אמרינן גוד אחית מחיצתא, הכא נמי נימא גוד אחית מחיצתא! מתקיף לה רב יוסף: ולא שמיעא להו להא דאמר רב יהודה אמר רב, ומטו בה משום רבי חייא, ותני עלה: וחכמים פוטרין! - אמר ליה אביי: ואת לא תסברא? והתניא: עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה ואין בעיקרו ארבעה ויש בקצר שלו שלושה, וזרק ונח על גביו - חייב. אלמא, אמרינן: גוד אחית מחיצתא הכא נמי: גוד אחית מחיצתא! - מידי איריא? התם - הויא ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה, הכא - הויא לה מחיצה שאין הגדיים בוקעין בה". ומגמרא זו מוכח דלא די בכך דהמקום גבוה עשרה ורחב ארבעה ואילולא גוד אחית, לא הוי רה"י, ואי גדיים בוקעים בו, לא אמרינן גוד אחית ולא הוי רה"י, ומוכח לכאורה דרה"י ללא מחיצות לא הוי רה"י.

ומכח זה נראה לבאר דנראה דכ"ע לא פליגי דאף הסוברים דרה"י הוי רה"י גם ללא מחיצות, מודו דצריך שיהיו מחיצות המחברות את רה"י לקרקע, אף דאין זה משום דצריך דהמחיצות יגדרו ויתחמו את רה"י אלא בכדי שרה"י תחשב כמונחת, וכיציבא בארעא, וכפי שכתב המאירי בשבת (ה ע"א) דהחסרון הוא בכך  'שעומדת על הקנה ואינה רשות קבוע'.

א"כ נראה דדעת רש"י דהגדרת רה"י הוא מקום מגודר ואין זה  שייך כלל לכך דאינו שייך לרבים.

וכן עולה מדברי רש"י בביאורו לכרמלית דאינה לא רה"י ולא רה"ר וזה לשונו: " אינן לא כרשות היחיד - משום דדמיא לרשות הרבים, דאין להם מחיצות.

ולא כרשות הרבים - דאינן דומין לדגלי מדבר, דלאו להילוכא דרבים עבידי.

ולעומתו דעת הרמב"ן והמאירי דהגדרת רה"י הוא מה דגבוה ומרוחק מתשמיש הרבים ומיועד לתשמיש של יחיד, ואין זה שיייך למה שהוא מגודר וכפי שהבאנו לעיל בשם המאירי דכתב: "שכל שגבוה עשרה ורחב ארבעה אינו תשמיש של בני רשות הרבים אף בלא מחיצות" דמשמע שזהו הגדר שאינו תשמיש של רבים

ובפשטות נראה דלדעת רש"י אף אם כל אינשי דעלמא יהיו במקום אחד כל שהוא מוקף הוי רה"י, ונראה דלדעת הרמב"ן והמאירי במקרה זה, לא יועיל המחיצות משום דעדיין הוי מקום רבים.

אלא דמכול מקום יוצא כי לדעת הרמב"ן כל דאינו מגודר במחיצות, לא שייך בו הדין דעולה עד הרקיע, ונראה דזה משום מה דהקשנו בתחילה דלא שייך לומר דמה דברה"ר אינו עולה עד הרקיע הוא משום שלאחר ג' טפחים הוא אינו מקום רבים, דא"כ אף לגבי רה"י היה נראה לומר דבגובה דאין בו כלל שימוש לא הוי רה"י אלא מקום פטור, ולכן סבירא ליה לרמב"ן דמה דעולה עד הרקיע הוא משום דהוא מקום מגודר, וכל שהוא מקום מגודר אין סברא לחלק בין מקום נמוך לגבוה וכפי שכתבנו לעיל (ודלא כגר"ח דהבין ברמב"ן שהוא משום גוד אסיק, אלא כפי שביאר הגר"ח עצמו בדעת הרמב"ם ודוק), אך מכול מקום סבירא ליה לרמב"ן דלא מסתבר לומר דהגדרת רה"י הוא מה דהוי מגודר וכפי שביאר רש"י דא"כ לא היה לו להקרא רה"י, ולשיטתו מה שעיר מוקפת חומה הוי רה"י היא משום דבאמת הוי יחידים ביחס לאינשי דעלמא וכפי שביארנו.