הקפאת שוקולד ע"י חנקן בשבת

שאלה: במלון מסויים מכינים קינוח במקום, ע"י עיסה של שוקולד מומס וקצפת, ומקפיאים אותו במקום ע"י חנקן נוזלי, ונשאלתי אם יש איסור להכין קינוח זה בשבת?

תשובה: בכדי לענות על שאילה זו יש להכיר את המציאות המדוברת היטב, ניסיתי לברר בע"פ במה מדובר, ואנסה לתאר כיצד הבנתי את המציאות, בכדי שהתשובה תתייחס למציאות זו בלבד:

לפי הבנתי העיסה של השוקולד והקצפת נעשית מלפני השבת, ומונחת במקרר, ואם הבנתי נכון עיסה זו איננה נוזלית אלא שהיא רכה, ולאחר שעיסה זו תוקפא ע"י החנקן ותוכנס למקרר, לא תשתנה צורתה אף לאחר זמן, אלא רק שתהפך רכה יותר.

אם כך פני הדברים נראה לי פשוט שאין בדבר זה שום חשש איסור, שהרי החנקן אינו משנה את העיסה כלל ממשקה למוצק ולא שייך בזה איסור 'מוליד' ולא 'מכה בפטיש', וכן לא שייך בזה איסור 'מגבן'.

וכעת אברר בקצרה את המקורות ההלכתיים בעניין:

בעניין הקפאת גלידה בשבת דנו הפוסקים באריכות, והדיון נסוב סביב ג' איסורים:

א.מוליד (נולד)

ב.מגבן שהוא תולדת בונה.

ג. מכה בפטיש.

א. נתיחס ראשית לאיסור מוליד, מקור איסור זה נלמד מן הגמרא בשבת (נא:) שם כתוב: "ואין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה, ואינו חושש".

ונחלקו הראשונים בטעם איסור זה:

לדעת רש"י טעם האיסור הוא משום שמוליד מים בשבת, "ודמי למלאכה, שבורא המים האלו".

ולדעת הרמב"ם בהל' שבת פרק כא הלכה יג כל טעם האיסור הינו משום גזירה שמא יסחט פירות העומדים למשקים.

ומדברי התרומה בה' שבת סוף סי' רל"ד מבואר שטעם האיסור הוא מפני שהוא נולד.

בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' פ"ד מבאר שאף התרומה לא התכוון לאיסור מוקצה של נולד,אלא כוונתו לאיסור מוליד וכדעת רש"י וכתב שם שכל המבין בדברי התרומה שכוונתו לאיסור מוקצה של נולד אינו אלא מן המתמיהים.

הרמב"ן בחידושיו ביאר בדעת רש"י שלא נאסר להפשיר מים אלא במעשה בידים אבל להניח קרח בחמה מותר.

אך בדברי התרומה מבואר שאף להניח בכדי שיופשר מאליו אסור, ולכן אסר להניח פשיטדא עם שומן קרוש סמוך למדורה, שאז השומן ינמס, ויעבור על איסור מוליד (נולד).

יש לציין שלדעת הרמב"ם פשוט שאין איסור בהפשרה מאליה, שהרי כל האיסור הוא משום סחיטה, וזה דווקא במעשה בידיים.

השו"ע בסימן שיח סעיף טז הכריע כדעת הרמב"ן והרמב"ם שאין איסור בהפשרה ממילא, והתיר להניח פשטידא עם שומן סמוך לאש, ואילו הרמ"א כתב שנהגו להחמיר כדעת התרומה, מיהו במקום צורך כתב שיש לסמוך על דעת הרמב"ן ודעימיה שמותר להפשיר כאשר אינו עושה מעשה בידים.

עד כאן עסקנו לעניין להפשיר אך מה הדין להיפך כאשר ברצוננו להקפיא נוזל?

בספר דובב מישרים להגאב"ד טשעבין סי' נ"ה כתב שבזה אף הרמב"ן יודה לדעת התרומה שיש איסור בהקפאתו הואיל והופכו מנוזל למוצק, משא"כ בשלג שאף בעודו שלג הוא נחשב כמשקה כאשר חשב עליו למשקה, והנה כל הבנתו נסובה על כך שהאיסור הינו משום מוקצה של נולד, וכבר הבאנו את דברי הפנים מאירות בעניין שאף התרומה לא אסר מטעם נולד, ועיין בציץ אליעזר ח"ו סימן לד ובשש"כ פרק י הערה יד.

א"כ אם לא נסבור את חומרתו של הדובב מישרים נראה פשוט שלדעת השו"ע יש להתיר להקפיא קרח ולעשות גלידה בשבת, אך לדעת הרמ"א היה נראה לאסור כשם שאסר להפשיר קרח.

אך בשו"ת ציץ אליעזר כתב מס' טעמים להקל אף לדעת הרמ"ה וכתב שלפי הבנת הפנים מאירות בתרומה, לא אסר התרומה אלא משום מוליד, ומשום שנראה שמהרגע הראשון מתחיל השומן להנמס ולעומת זאת במים לוקח זמן עד שאנו רואים את תהליך ההקפאה, ולכן אין בזה איסור.

עוד כתב שהואיל וההקפאה איננה ברת קיימא, והקרח מפשיר מאליו ללא הקפאה מלאכותית לא שייך בזה איסור מוליד ולא נולד. [אמנם בסברא זו היה מקום לפקפק, שהרי מקומו של הגלידה הוא במקרר, וא"כ נראה לומר שהקפאתה הינה ברת קיימא במידה ושומרים על תנאי האחסון המתאימים לה, ואין להגדיר זאת כדבר שאיננו בר קיימא, ונתייחס לסברא זו לקמן אף באיסור בונה].

ולעניין עשיית קרח החמיר בשש"כ בפרק י הלכה ד וכתב שטוב להימנע מלעשותו כדעת הדובב מישרים, אך לעניין עשיית גלידה הקל בסעיף ז, מפני שדן את עיסת הגלידה כמוצק ולא כנוזל.

ובנידון דידן נראה פשוט שאין שום צד לאסור שהרי העיסה הינה מוצקה וכפי שכתבתי בתחילה, ובזה נראה שאף הדובב מישרים יודה שלא שייך כאן איסור מוליד, ובפרט שלדעת השש"כ כל עיסת גלידה חשובה כמוצק, [ולעניין הגדרת ההבדל בין מוצק ללח עיין באג"מ עד ד ס"ק ה מה שכתב לעניין בישול אחר בישול, ויתכן אף לעניין זה ההגדרה תהיה זהה.]

ולכן על אף שהיתרו הראשון של הציץ אליעזר שכתב שההקפאה נעשית לאחר זמן לא שייך כאן הואיל והעיסה קופאת מיידית ע"י החנקן, ועל אף שהיה מקום לפקפק על היתרו השני שההקפאה אינה ברת קיימא, מכל מקום אין לחוש לזה בנידון דידן, הואיל ומתחילה העיסה נחשבת כמוצק וכפי שביארנו.

ב. לענין איסור בונה דנו הפוסקים  מכח הגמרא בשבת צה. שם כתוב: "מגבן משום מאי חייב? - אמר להו: משום מגבן... - אמרו ליה:...מגבן חייב משום בונה.

וברמב"ם בפרק ז הלכה ו מבואר טעם האיסור : "ואם גבנו ועשהו גבינה חייב משום בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד הרי זה דומה לבנין".

ובשו"ת לב חיים לרב חיים פלאג'י כתב שמדין זה יש לאסור את עשיית הגלידה, שאף זה דומה למגבן.

ובשו"ת יחווה דעת ח"א סימן ל הביא מס' טעמים מדוע לא שייך איסור זה בהקפאת גלידה, בראשונה כתב שהואיל וההקפאה נעשית מאליה, אין זה נחשב כמקבץ חלקים ולכל היותר נחשב כגרמא, וכתב שם שאף הלב חיים לא אסר אלא כשעושה את הגלידה בידיים.

עוד כתב שאין הבניין בניין של קיימא שהרי בהוצאתו מן המקפיא הוא מפשיר והולך. והאריך להוכיח שהלכה כסוברים שבניין לשעה לא הוי בניין.

ובציץ אליעזר הוסיף שאף הסוברים שבנין לשעה הוי בנין יודו כאן שאינו בניין, שאף הם מודים שלכל הפחות צריך שיוכל להתקיים זמן מה אם שלשה ימים ואם יום אחד, ובנידון דידן כאשר מוציאים אותו מן ההקפאה הוא מפשיר מיד.

והנה היתרו הראשון של היחווה דעת לא שייך בעניינו שהרי כאן ההקפאה נעשית במיידי, ואף על ההיתר השני יש לפקפק כפי שכתבנו לעיל, שיתכן שהקפאת הגלידה נחשבת כדבר המתקיים במידה וישמרו על תנאי האחסון הראויים לגלידה.

אך נראה שעיקר ההיתר הוא כפי שכתב המשנה הלכות בח"ד ס' מח וז"ל:

דנראה סברא ישרה דלא אמרינן מגבן או שאר אוכלים דהוה בנין אלא באוכלים שהם גוש והם חלקים מיוחדים והוא מדבקן ומניחם יחד יחדיו ידובקו או מפרידם גושים מדובקים זה מזה הוה סותר הבנין כמו המגבן גבינה ממי חלב שהוא מוציא הגוש מהנסיובא דחלבא אבל המצנן מים עד שנקרשו אין כאן שום פעולה של בנין והוצאה דכאז כן עתה הרי הוא מים מתחלתו ועד סופו ולא נעשה שום שינוי במים שאינם חוזרים ולא דמי כלל לבנין.

ואף אם לא נקבל את סברתו של המשנה הלכות, מכל מקום נראה שכאן הדבר פשוט שאין להחשיב את ההקפאה כבונה, שהרי העיסה כבר מחוברת לפני, וכפי שביארנו היא כבר מוצקה במידה מסוימת, וההקפאה רק מחזקת אותה, ולכן נראה פשוט שאין לאסור את ההקפאה הנ"ל מדין בונה.

ג. לעניין איסור מכה בפטיש כתב בציץ אליעזר:

יש מקום לדון לחייב בעשיית קרח משום מכה בפטיש אם ידי אדם ממשמשים בזה, ומשום סרך מלאכה כשידי אדם מסייעים לכך אפילו לא עד הגמר, דהרי איך שהוא מיהת נראה הדבר כמוליד וכבורא דבר חדש.

והנה בשאילה האם שייך איסור מכה בפטיש באוכלין כבר האריכו  האחרונים:

עיין בביאור הלכה ס' שיח ד"ה ודחתן שהסיג על הפרי מגדים והסיק שלא שייך איסור מכה בפטיש באוכלין.

ולעומתו הבן איש חי ברב פעלים פסק בכמה תשובות ששייך איסור זה אף באוכלין, ולכן אסר בת' ח"ב סימן נב לרכך לחם קשה שאינו ראוי לאכילה, וכן לעשות מלחם צנים (טוסט).

והרב עובדיה ביחווה דעת ח"ג סימן כג השיג על הרב פעלים  וכתב שלבד מכך שקי"ל שלא שייך מכה בפטיש באוכלין וכדעת הביאוה"ל אף אם נאמר ששייך דין מכה בפטיש באוכלין, אין זה אלא במצב שלא היה הדבר ראוי לאכילה לפני כן וכפי שכתב הרב פעלים עצמו בחלק א' (סימן ט"ז וי"ח).

וא"כ אף בנידון דידן שהעיסה ראויה לאכילה אף לפני ההקפאה, נראה שלא שייך כאן דין מכה בפטיש.

ואמנם מדברי הרב פעלים משמע שהכלל הנ"ל אינו החלטי, ונראה שהרב פעלים סבר שאם עניין הפעולה הינה הכשרת האוכל כגון 'ריכוך הלחם' או ניקוי הפירות, אז אין הדבר נחשב כמכה בפטיש אלא כאשר לא היה ראוי לאוכלו קודם, אבל כאשר הפעולה משנה את המאכל ממאכל אחד לאחר, כמו לחם שנעשה טוסט, אז שייך דין זה אף אם הוא היה ראוי לאכילה לפני, והנה בנידון דידן, נוצר שינוי מסויים במאכל, אך לא ברור לי דיו ששינוי זה מספיק דרסטי כמו הפיכת לחם לטוסט.

ולכן נראה שבנידון דידן, שהעיסה כבר מוצקה, והשינוי של ההקפאה אמנם משמעותי, אך לא ברור שמשמעותי מספיק כדי להחשיבו כמשנה את סוג המאכל, אין להחמיר בזה, בפרט שרוב הפוסקים לא קיבלו את החומרא הנ"ל של איסור מכה  בפטיש באוכלין. [ועיין באג"מ חלק ג נב שדן בזה ודחה את רוב קושיותיו של הביאו"ה כנגד הפרי מגדים, אך קיבל את קושיתו האחרונה משבת קנה שהגמ' אסרה שם משום אשווי אוכלא ולא משום מכה בפטיש ומכל מקום סיים: " עכ"פ אין לנו לדחות דברי הלבוש והפמ"ג והנש"א בשביל זה ולכן הוא קצת ספק לדינא.] לכן בנידון דידן נראה  להקל בזה.