כלי ראשון וכלי שני

א. מקורות לכך שיש הבדל בין כלי ראשון לשני

ב. בישול בכלי ראשון דאורייתא או דרבנן?

ג. הסוברים שבישול בכלי ראשון הינו מדרבנן

ד. שיטת הגר"א-כוונת הירושלמי לאסור להפשיר בכלי ראשון

ה. שיטת המהרש"ל- כוונת הירושלמי לאסור לתת בכלי ראשון על אף שאין היד סולדת

ו. שיטת החיי אדם- כלי ראשון ביד סולדת דרבנן, כלי שני יד סולדת דאורייתא

ז. סיכום הדברים שעלו לנו:

בשיעורים הקודמים עסקנו בשאלה, אם החיוב לבשל בשבת הוא דווקא באש, וא"כ מדוע.

בשיעורים הקרובים נעסוק בסוגים שונים של תולדות אש:

פשוט שהמבשל בכלי שעל האש עובר איסור דאורייתא, השאילה מה הדין בכלי שהורד מהאש, האם זה משנה כמה זמן עבר מאז שירד מהאש, ואם זה משנה אם הכלי בו אנו מבשלים לא היה בעצמו על האש  (כלי שני) אך עדיין מימיו חמים, וננסה לבאר אם שאילה זו קשורה לחקירה שהצבנו בשיעורים הקודמים, אם האש הינו פרמטר קריטי במלאכת מבשל.

בשיעור כיום נתמקד בעיקר באיסור לבשל בכלי ראשון:

א. מקורות לכך שיש הבדל בין כלי ראשון לשני

לשון המשנה:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף מב עמוד ב

האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. רבי יהודה אומר: לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר.

ביאר רש"י על המקום:

רש"י מסכת שבת דף מב.-:

לא יתן לתוכן תבלין - משתחשך, דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל.

 אבל נותן הוא לתוך הקערה - דכלי שני אינו מבשל.

בגמרא מבואר שר' יהודה מקל יותר מחכמים ומתיר לבשל אף באילפס (כלי ראשון) מלבד דבר שיש בו בו חומץ וציר שהן מבשלין את התבשיל בעודו רותח.

מקור נוסף להבדל בין כלי ראשון לשני:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף מ עמוד ב

אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת, שמע מינה: שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה: כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה: הפשרו זהו בשולו.

ב. בישול בכלי ראשון דאורייתא או דרבנן?

בהמשך לשיעור הקודם בו חקרנו בחשיבות הבישול דווקא באש, יש לשאול האם ניתן לעבור על איסור בישול מדאורייתא כאשר הדבר אינו מתבשל באש ממש.

לכאורה כבר בשיעור הקודם ענינו על שאילה זו מהגמרא הנ"ל:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לח עמוד ב

אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרין, ורבי יוסי מתיר. ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה.

ובגמרא שם:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לח עמוד ב

איבעיא להו: גלגל מאי? - אמר רב יוסף: גלגל - חייב חטאת. אמר מר בריה דרבינא: אף אנן נמי תנינא: תלמוד

כל שבא בחמין מלפני השבת - שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת - מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח ישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. - שמע מינה:

הגמרא אומרת שיש איסור דאורייתא בגלגול ביצה בצד המיחם ומוכיחה זאת מכך שיש איסור דאורייתא בהדחת קולייס האיספנין, נראה שהגמ' רצתה להכריע בדיוק בשאילתנו, שיש איסור דאורייתא אף בדבר שאינו מתבשל באש ישירות אלא בתולדותיו.

ג. הסוברים שבישול בכלי ראשון הינו מדרבנן

אך יש לעיין היטב בדברי הירושלמי:

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שבת פרק ג הלכה ה

מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה. ר' יונה אמר אסור ועירוי ככלי ראשון הוא. חיילה דר' יונה מן הדא. אחד שבישל בו אחד שעירה לתוכו רותח. א"ר יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינן מתבשלין. התיב רבי יוסי בי רבי בון והתני אף בכלי נחושת כן. אית לך למימר כלי נחושת בולע. מהו לערות מן הקילוח. א"ר חנניה בריה דר' הלל מחלוקת רבי יונה ור' יוסי. רבי יצחק בר גופתא בעא קומי רבי מנא עשה כן בשבת חייב משום מבשל. עשה כן בבשר וחלב חייב משום מבשל?! א"ל כיי דמר ר' זעירא ואי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו. וכא איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו.

ופירש הפני משה:

פני משה מסכת שבת פרק ג הלכה ה

מהו ליתן תבלין. בשבת ולערות רותחין עליהן מלמעלה מכלי ראשון שהועבר מעל האש:

אסור. דקסבר העירוי ככלי ראשון הוא:

חייליה. סייעתיה דר' יודה מן הדא דתנינן בפ' י"א דזבחים גבי מריקה ושטיפה בקדירה שבישל בה קדשים דקתני אחד שבישל ואחד שעירה לתוכה רותח:

אמר ר' יוסי. מהתם לא מסייע לך דתמן בכלי חרס מיירי שהוא בולע הרבה ולפיכך החמירו בו אף בעירוי מכלי ראשון אבל כאן בתבלין אינן מתבשלין ממה שמערה עליהן:

התיב ר' יוסי בר' בון והתני. התם אף בכלי נחשת כן דטעון מריקה ושטיפה ואף אם נשתמש בו מעירוי וכי אית לך למימר כלי נחשת בולע בתמיה אלא ודאי דטעמא משום דעירוי רותח בכלי ראשון הוא:

מהו לערות מן הקילוח. כלומר הקילוח שיורד מן הקדירה מהו חשיב אם ככלי ראשון היא או לא וקאמר ר' חנניה דתליא בפלוגתא דר' יונה ור' יוסי דלמר דמחשב עירוי ככלי ראשון כן נמי להקילוח ולמר לא חשיב נמי הקילוח ככלי ראשון:

עשה כן בשבת וכו'. כלומר דהבעיא היא למאן דס"ל עירוי ככלי ראשון הוא אם לענין חיוב נמי הוא כך שאם עשה כן בשבת חייב הוא משום מבשל וכן בבשר וחלב דהוי כבישול גמור או דילמא כי קאמר לענין איסור גרידא בשבת או כבשר בחלב הוא דקאמר אבל לא לענין חיוב ומשום בישול:

א"ל. האי מילתא פשיטנא לה כהאי דא"ר זירא בפ"ק דחלה איזהו חלוט ברור שחייב בחלה כל שהאור מהלך תחתיו וה"ה ה"נ כן איזהו תבשיל ברור שחייבין עליו משום מבשל כל שהאור מהלך תחתיו לאפוקי עירוי ולענין איסור גרידא הוא דאמרינן דהוי ככלי ראשון:

מפרשים רבים הבינו בדברי הירושלמי הנ"ל שקבע קביעה חד משמעית- אין בישול אלא באש ממש

וכך כתב הר"ן:

ר"ן על הרי"ף מסכת שבת דף כ עמוד א

אלמא לא סבירא להו לבני מערבא דעירוי דכלי ראשון מבשל אדרבה מקילי טפי מגמרא דילן דלדידהו לית להו בישול אלא כשהאור מהלך תחתיו

כלומר הר"ן מבין שיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, האם יש בישול בדבר שאינו על האש.

אך הרמב"ן סבר שאף הבבלי לא חולק בזה וז"ל:

חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף עד עמוד ב

למדנו לדברי הכל שאין בישול גמור אלא באור מהלך תחתיו, תדע דהא איתמר התם בדידן (שבת מ"ב ב') מלח אינה כתבלין ובכלי ראשון נמי לא בשלא, וה"ה לבשרא כדאיתמר עלה צריכא מילחא בשולא כבשרא דתורא, אלמא אין בישול ברור אלא באור מהלך תחתיו ואפי' לתבלין, ולדברים הקשים בבשול אפי' לכתחילה מותר דלאו בישול הוא כלל, ונראה שלא הוזכרו אלא בדבר הנאכל כמות שהוא חי כגון תבלין ומלח וכיוצא בהן, אבל דבר שאין נאכל כמות שהוא חי אין בו כלל משום בישול אלא באור מהלך תחתיו.

ולדבריו צריך להבין במה שונה כלי ראשון מתולדות חמה, שמבואר בבבלי שהבישול בו הינו מדאורייתא, וכך כתב בשיורי קרבן על דברי הר"ן שכתב שהבבלי חולק בזה:

שיירי קרבן מסכת שבת פרק ג הלכה ה

גם מ"ש דמקיל טפי מגמרא דילן אינו מוכרח דלמא אף גמרא דילן מודה דאינו חייב על בישול דכלי ראשון כרת וא"ל מדקאמר בש"ס דף ל"ח ע"ב גלגל מהו א"ר יוסף חייב חטאת משמע דאף כשאין האור מהלך תחתיו חייב דיש לומר דאיירי דהאור מהלך תחת המיחם וכיון שהביצה נצלית מחמת חום המיחם שהאור מהלך תחתיו ה"ל כאלו האור מהלך תחת הביצה

אך יש להביא ראיה מהא דאמר מר בריה דרבינא התם אף אנן נמי תנינא כל שבא בחמין וכו' חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן ש"מ ע"כ שמעינן דאפילו המתבשל מחמת חמין ואין האור מהלך תחתיו חייב וכן קאמר בפ' חבית הדיח מאי א"ר יוסף חייב חטאת. אך קשה ור' זעירא תיקשי ליה מתני' דחבית דתנן שהדחתן זו היא גמר מלאכתן י"ל דלאו לענין חיוב חטאת איתמר אלא לענין איסור וצ"ע.

כלומר השיורי קרבן מיישב שניתן לומר שגם הבבלי שכתב שהמגלגל ביצה חייב חטאת, דיבר דווקא במקרה שמגלגל ביצה על מיחם שנמצא על האש.

אך עדיין נתקשה מהמבואר שהמדיח קולייס האספנין הדחתו זוהי גמר מלאכתו, והגמרא השוותה את קולייס האספנין למגלגל ביצה שחייב חטאת, ושם הבישול ודאי אינו מדאורייתא.

הרב ברוך גיגי כתב שיתכן שיש לחלק בין תולדות אש לכלי ראשון וז"ל:

טללי שבת בישול בכלי ראשון עמ' 306

המכריעים שכלי ראשון מבשל רק מדרבנן סבורים שלשם חיוב בישול מדאורייתא יש צורך לבשל באמצעות מקור חום..קובע הבבלי כי 'תולדות האור כאור', דהיינו שתולדות אור מוגדרים 'אש'.. לעומת זאת כלי ראשון הוא כלי שיש בו דברים שנתבשלו, וכיון שהוא מוגדר כדבר המתבשל לא שייך לראותו כמקור חום שבישול בו חייב מדאורייתא, לא זו בלבד, לדעה זו כלי ראשון אינו כלי שאנשים רגילים לבשל בו, ולפיכך הוא אינו מוגדר כאש.. ישנם רק חריגים מעטים אותם נהוג לבשל בתוך כלי ראשון (כגון קולייס האיספנים), ולגביהם אכן הבישול בכלי ראשון מחייב מדאורייתא.

מדברי הרב גיגי יוצא בסוף שאף שיטה זו 'מודה במקצת' ואינה קובעת כלל מוחלט, שבישול בכלי ראשון הינו דווקא בדבר שהאור מהלך תחתיו.

לשיטה זו שהבישול בכלי ראשון מדרבנן בלבד, יש שרצו להביא ראיה מעוד ירושלמי שם כתוב:

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שבת פרק ג הלכה ד

אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא עשו הרחק לכלי שני

משמע שכל האיסור בכלי ראשון הינו מדרבנן בלבד.

כתב הרמב"ם:

רמב"ם הלכות שבת פרק כב הלכה ו

וכן קדרה רותחת אף על פי שהורידה מעל האש לא יתן לתוכה תבלין אבל נותן לתוכה מלח שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה, ואם צק התבשיל מקדרה לקערה אף על פי שהוא רותח בקערה מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין שכלי שני אינו מבשל.

הערוך השולחן (שיח, כב, יו"ד סח,כד) והאגלי טל (מבשל ס"ק כג אות ב) הבינו שהרמב"ם סובר שכל האיסור הינו מדרבנן ולכן הביא דין זה בפרק כב האוסר בשבותין, וכן יש לדייק מכך שכתב 'לא יתן' וכבר כתב הרמב"ם בפרק א:

רמב"ם הלכות שבת פרק א הלכה ג

וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מדברי סופרים הרחקה מן המלאכה, והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות, וכן כל מקום שנאמר אין עושין כך וכך או אסור לעשות כך וכך בשבת העושה אותו דבר בזדון מכין אותו מכת מרדות.

אך בספר שביתת השבת השיב על דבריהם:

שביתת השבת הקדמה למלאכת מבשל ס"ק ז

ולעניות דעתי היא משום הא לא מכרעא דהא לא לכל הדברים אמרינן דכלי ראשון מבשל רק למקצתן, כמו שכתב שם לגבי מלח וזה לשון הר"ן:.."לדידן כלי ראשון..מבשל במקצת דברים.לפיכך ראוי להחמיר עליו לעניין שבת משום מבשל אבל לא שיהיה מבשל גמור..[ע"כ הר"ן] וידוע דתבלין גם כן אין כולן טבען שוה ולכך לא פסיקא ליה לרמב"ם למינקט לשון חיוב לכך כתב רק אסור..

המנוחת אהבה (ח"ב פרק י הערה 46) חידד זאת יותר וכתב שהואיל ולרמב"ם ספיקא דאורייתא אסור רק מדרבנן, א"כ כל האיסור כאן הינו מדרבנן בלבד.

עד כאן כתבנו שלפי הירושלמי נראה שהבישול בכלי ראשון הינו מדרבנן, כעת ניווכח שהדברים אינם פשוטים כלל.

ד. שיטת הגר"א-כוונת הירושלמי לאסור להפשיר בכלי ראשון

על דברי הירושלמי שכתב שאין בישול ברור אלא כשהאור מהלך תחתיו כתב הגר"א:

ביאור הגר"א יורה דעה סימן קה ס"ק יג

ואף על גב שבירושלמי הנ"ל אמרו כל שהאור מהלך תחתיו ר"ל בכלי שהיה האור מהלך תחתיו (דלא כהרמב"ן בסוף ע"ז שנדחק בפ' הירושלמי).

וכתב בשביתת השבת להצדיק את דבריו:

שביתת השבת הקדמה למלאכת מבשל ס"ק ה

ולעניות דעתי הכי משמע התם שהרי לא נסתפקו שם בירושלמי אלא לענין עירוי משמע דפשיטא ליה דכלי ראשון מבשל בכל ענין, ואיך פשטוה דגם כלי ראשון אין מבשל.

כלומר השביתת השבת מציע שיש בעיתיות בהבנה הקודמת שהבאנו שהירושלמי הכריע שאין בישול בכלי ראשון, שהרי כל המחלוקת בין ר' יונה לר' יוסי היה לעניין איסור בעירוי, משמע שבכלי ראשון היה פשוט שאסור, וא"כ כיצד לפתע הגיע הירושלמי למסקנה שאין בזה איסור כלל.

אך נראה שיש לדחות ראייתו בנקל, שהרי הספק בתחילה היה אם יש איסור, ולבסוף שאל מהו חומרת האיסור, והשיב שודאי הינו מדרבנן בלבד, שאפילו כלי ראשון הינו מדרבנן.

עדיין יש לגר"א לבאר את דברי הירושלמי 'עשו הרחק לכלי ראשון' וז"ל:

ביאור הגר"א אורח חיים סימן שיח

ור"ל ואף על גב שבכלי ראשון שנותן רק להפשיר מ"מ עשו הרחקה כדי שלא יתן שם עד שיחם.

כלומר לפי הגר"א ההרחקה שעשו בכלי ראשון היא רק כאשר רצונו להפשיר שם בלבד.

דבריו יושבים נפלא בירושלמי במסכת שבת:

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שבת פרק ג הלכה ד

ממלא הוא אדם חבית של מים ונותנה כנגד המדורה לא בשביל שתיחם אלא בשביל שתפיג צינתה. יורד הוא אדם וטובל בצונן ועולה ומתחמם כנגד המדורה דברי ר"מ. וחכמים אוסרין. יאות א"ר מאיר. ומה טעמון דרבנן? ייבא כיי דמר רבי זעירא בשם רב יהודה מותר להפשיר במקום שהיד שולטת. ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת.

אפי' במקום שאין היד שולטת עד איכן? ר' יודה בר פזי ר' סימון בשם רבי יוסי בן חנינה עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית.

הכל מודין בכלי שני שהוא מותר. מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני. א"ר יוסי כאן היד שולטת. וכאן אין היד שולטת. א"ר יונה כאן וכאן אין היד שולטת. אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא עשו הרחק לכלי שני. אמר רבי מנא ההן פינכא דאורזא מסייע ליה לאבא. ההן פינכא דגריסא מסייע ליה לאבא. דאת מפני ליה מן אתר לאתר ועד כדון הוא רותח:

הירושלמי מקדים במחלוקת חכמים ור"מ שחכמים סברו שאין להפשיר מים במקום שאין היד שולטת שם (כלומר שהיד סולדת מהם.)

ולפי הגר"א שאילת הגמ' 'אפי' במקום שאין היד שולטת עד איכן? כוונתה באיזה דרגת חום החמירו חכמים שלא יפשיר, ועל זה ענה ר' יודה עד שהיה נותן ידו ונכוית, והמשיך הירושלמי שבכלי שני לא גזרנו בזה, ולפי ר' יוסי הטעם הוא מפני שבכלי שני היד שולטת בו כלומר אין היד נכוית, ולפי רבינו יונה, אף בו היד נכוית ומכל מקום לא גזרנו בכלי שני אלא בכלי ראשון בלבד.

יש להעיר על דברי הגר"א שהירושלמי שאל 'אפ' במקום שאין היד שולטת עד היכן', ולכאורה לפי הגר"א היה לו לשאול 'מהיכן' כלומר מאיזה רמת חום יש להחמיר אף לא להפשיר.

עוד יש להעיר שביאור זה יושב טוב במסכת שבת אך לא במסכת מעשרות שם דיון זה אינו מוסב על מחלוקת ר"מ וחכמים אלא על מחלוקת ר"י וחכמים האם יש לאסור לבשל בכלי ראשון. וכן העיר החזו"א במעשרות (סימן ד ס"ק יח)

ה. שיטת המהרש"ל- כוונת הירושלמי לאסור לתת בכלי ראשון על אף שאין היד סולדת

ונציע בזה את שיטת המהרש"ל:

ים של שלמה חולין ח, עא

אבל חום האש כל זמן שאין היד סולדת, אפילו בכלי ראשון ועומד על האש, אין בו כח להבליע כלל, וגם אינו בולע, אלא דמסתפינא להקל בכלי ראשון שעומד על האש, כל זמן שהוא חם, אפ' אין היד סולדת בו, ראוי לאסור, דעשו הרחקה לכלי ראשון, כדאיתא בירושלמי (שבת פ"ג ה"ד)..

והקשה עליו הש"ך:

ש"ך יורה דעה סימן קה ס"ק ה

ולא ירדתי לסוף דעתו דהרי בירושלמי פרק כירה איתא דעשו הרחקה לכלי ראשון שאין היד שולטת בו והיינו שאין להיד שליטה בו דהיינו היד סולדת בו אבל כשהיד שולטת בו מוכח התם בירושלמי להדיא דשרי לכ"ע וכן הסכמת הפוסקים.

ונראה שמהרש"ל הבין שפירוש הביטוי אין היד שולטת פירושה אין היד סולדת, ומענינים דברי הבית יעקב (סימן כ):

וכבר היה לי ויכוח עם בעל הש"ך בעצמו בהיותי בק"ק וילנא ואמרתי לו שדבריו תמוהים ודברי רש"ל נכונים דאי כדבריו דפ' שאין היד שולטת בו שאמר הירושלמי, היינו שאין להיד שליטה בו דהיינו היד סולדת בו א"כ מה צריך הרחקה ... הא מדינא אסור...ובעל הש"ך הודה לדבריי...

וכבר העיר בשביתת השבת טענה חזקה כנגד פירוש זה וז"ל:

שביתת השבת פתיחה למלאכת מבשל ס"ק ב

ולא ידעתי איך יפרנס מה שכתוב בירושלמי מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת בו, ואי שולטת היינו סולדת איפכא הוה לי למימר.

עוד יש להעיר שלכאורה אין שום חידוש בכך שאסור להניח דבר על האש גם אם אינו חם, שהרי אסור להניח דבר על האש משום מחזי כמבשל, וכל חידושו של המהרש"ל רלוונטי רק לגבי איסור והיתר, בעוד הירושלמי עסק בהלכות שבת.

אולי מפני כן כתב המ"א:

מגן אברהם על או"ח סימן שיח ס"ק כח

כ"ז שהיס"ב. ונ"ל דאם אין היס"ב שרי אע"ג דלענין איסור והיתר יש אוסרין וכמ"ש בת"ח כלל נ"ז היינו משום דמבליע ומפליט וגם יש אוסרין אפי' בכ"ש אבל לכ"ע אינו מבשל מיהו בירושלמי איתא דעשו הרחקה לכ"ר אפי' אין היס"ב וכ"כ בתשב"ץ ועבי"ד רסי' צ"ד בט"ז בשם רש"ל:

האחרונים (שביתת השבת מ"ב) הבינו בדבריו שכוונתו להחמיר שלא לתת בכלי ראשון אפילו שאינו על האש ואפילו אין היד סולדת בו, (ולא ברור לי שזו כוונתו).

ולהלכה סיכם המ"ב:

משנה ברורה סימן שיח ס"ק סד

אבל אם אין היד סולדת בו אפילו כלי ראשון אינו מבשל. ואם לא העבירוהו מעל האש אסור ליתן לתוכו תבלין ואפי' מלח בכל גוונא ואפי' דעתו לסלק את הקדרה מהר משם פן ישכח עד שיתבשל וכדלקמן בסי"ד:

ובשער הציון כתב:

שער הציון סימן שיח ס"ק פט

א"ר בשם הש"ך ופר"ח דלא כמ"א וכ"כ הגר"א שלא דק בכונת הירושלמי.

[ולעניין איסור והיתר הבאנו שדעת המהרש"ל להחמיר אף כשאין היד סולדת בו והש"ך השיג עליו, אך סיים שם שמכל מקום יש להחמיר בתבשיל שנפל לכלי ראשון אף שאין בו יד סולדת ע"פ התורת חטאת שמתבשל בכדי קליפה, והבאנו שהבית יעקב כתב שהש"ך הודה לו למסקנה, ועי" בפת"ש]

ו. שיטת החיי אדם- כלי ראשון ביד סולדת דרבנן, כלי שני יד סולדת דאורייתא

כתב הרמב"ם בהלכות מעשרות:

רמב"ם הלכות מעשר פרק ג הלכה טו

השמן משירד לעוקה אע"פ שירד נוטל מן העקל ומן הממל ומבין הפסין ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אעפ"י שהוא חם מפני שאינו מתבשל בכלי שני ואם היה חם ביותר כדי שיכוה את היד לא יתן לתוכו מפני שהוא מתבשל

מדברי הרמב"ם משמע שאף כלי שני מבשל כאשר היד נכוית בו, כיצד דבריו מסתדרים עם דבריו בהלכות שבת שאין כלי שני מבשל?

כתב החיי אדם:

ספר שערי צדק – שער מצות הארץ בינת אדם פרק ב

וצ"ע גדול על כל הגאונים ראשונים ואחרונים שלא הביאו דברי רמב"ם פ"ג מהלכות מעשרות הלכה ט"ו שכתב בהדיא דכלי שני אם היד נכוית בו מבשל וכ"כ בטור או"ח סי' שי"ח (סי"א) בהדיא באמבטי (עיין שם לגבי ספל) שהוא כ"ש כיון שחם הרבה מבשל.

ובאמת נראה לומר שהרמב"ם הוציא דין זה דכלי שני מבשל כשהיד נכוית בו מהירושלמי פ"א דמעשרות (הלכה ד') על מתני' ונותן לחמטה ולתוך התמחוי אבל לא יתן ללפס ולקדירה כשהן מרותחים רבי יהודה אומר לכל הוא נותן וכו' ואיתא שם בגמ' הנ"ל עד היכן ר' יהודא בר פזי בשם וכו' עד כדי שיהיה נותן ידו לתוכו והוא נכוית הכל מודים בכ"ש שהוא מותר מה בין כלי ראשון לכלי שני אמר ר' יוסי וכו' כאן היד שולטת בו וכאן אין היד שולטת בו אמר ר' יונה כאן וכאן אין היד שולטת בו אלא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכ"ש א"ר מנא הדין וכו' ע"כ והנה לכאורה היה נראה דהא דקאמר עד היכין ומשיב רבי יהודא (בר פזי) עד שיהא נותן ידו לתוכו והיא נכוית קאי על כלי ראשון דאמר במתני' אבל לא יתן ללפס ולקדרה כשהם מרותחים ולפ"ז יהיה סובר רבי יהודא (בר פזי) דכ"ר אינו מבשל עד שיהא רותח שנותן ידו לתוכו והיא נכוית ובכ"ש נצרך לומר דכ"ש אינו מבשל אף כשהוא רותח:

 אבל אי אפשר לומר כן כי לפי פירוש זה יהיה רבי יהודא (בר פזי) דלא כר' יוסי ודלא כר' יונה דלתרווייהו הבישול דכ"ר כשהוא חם כל כך כשאין היד שולטת בו ולרבי יהודא (בר פזי) יהיה הבישול דכ"ר דווקא כשיהיה חם כל כך כשנותן ידו לתוכו ונכוית בו שהוא יותר חם משאין היד שולטת כי פירוש אין היד שולטת בו נראה כשפושט ידו לתוכו אינו יכול להחזיק שם ומוציא תיכף אבל אינו נכוית בה ורבי יהודא (בר פזי) אומר דווקא עד שיהא רותח כשיהיה נכוית:

ולכן נראה שהרמב"ם ז"ל מיאן לפרש כך ופירש הא דקאמר בגמ' עד היכין קאי אמתני' דקאמר ונותן לחמטה ולתמחוי שהוא כלי שני ופריך עד היכן יכול ליתן לכלי שני ומשיב ר"י ואמר עד כדי שיהיה נכוית פירוש כשהוא חם כ"כ אז מבשל אף בכ"ש וקאמר הכל מודים בכ"ש שהוא מותר הוא מילתא באפיה נפשיה וקאי אמתני' ר"י אומר לכל וכו' ומפרש דר"י לקולא וקאי אכלי ראשון אבל בכ"ש אינו מבשל וכמו שמפרש בבלי דר"י קאי לקולא. ופריך מה בין כ"ר לכ"ש וקאי אמתניתין דקאמר אבל נותן לחמטה וכו' אבל לא ללפס כו' כשהן מרותחים ומשיב ר' יוסי כאן היד שולטת בו וכאן אין היד שולטת בו דר"י ס"ל דהבישול מן התורה הוא כשהמים רותחין אף כשאין היד נכוית בו רק שאין היד שולטת בו והא דמחלק במתני' בין כ"ר לכ"ש הוא דסתם כלי ראשון אין היד שולטת וסתם כלי שני היד שולטת ולכן קאמר במתני' דנותן לחמטא מפני שהוא כ"ש וסתם כ"ש היד שולטת. אבל לא יתן ללפס כשהם מרותחים דסתם כ"ר הוא רותח ואין היד שולטת ור"י פליג עליו וסובר דהבישול מן התורה הוא כשיהיה המים רותחים שנותן יד ונכוית אבל כשהוא רק שאין היד שולטת אינו מבשל מה"ת רק שעשו הרחקה לכ"ר ואמרו דמבשל אף כשהוא רק אין היד שולטת ולא עשו הרחקה לכ"ש ואינו מבשל כשהוא רק אין היד שולטת ולכן חלקו במתני' בין כ"ר לכ"ש אבל כשהכ"ש הוא רותח שנותן ונכוית מבשל ג"כ אף שהוא כ"ש מפני שהוא בישול דאורייתא. וסובר כר"י דאמר לעיל עד כדי שיתן לתוכו ונכוית דקאי על כ"ש כמו שפרשנו ור' מנא מסייע ג"כ לר' יונה ולכן פסק הרמב"ם דכ"ש כשהוא רותח כשנותנה לתוכו ונכוית מבשל..

כתב בשביתת השבת:

שביתת השבת פתיחה למלאכת מבשל ס"ק י

מדברי הבינת אדם .. למדנו שני חומרות:

א) דאם היד נכוית גם בכלי שני אסור.

ב) דאם היד סולדת אסור להניח להתחמם שיהיה היד נכוית, דבהיד סולדת בו אינו רק מדברי סופרים ובהיד נכוית הוא מהתורה.

וכתב עליו שם:

והנה אמנם אם דבריו נתנו להאמר בסברא אך לא מצינו לא חבר בכל הפוסקים..

יש לציין שהרב רבינוביץ ביד פשוטה (פרק כב הלכה ז) פירש ממש כדברי הבינת אדם הנ"ל מבלי להזכירו.

והמ"ב הביאו להלכה בזה הלשון:

משנה ברורה סימן שיח ס"ק מח

עיין בח"א שכתב דהיכא שהיד נכוית בו לכו"ע מבשל אפילו בכלי שני:

החזו"א (או"ח סימן נב אות יט) הסכים עם פירוש הבינת אדם לירושלמי וכתב שהבבלי חולק בזה על הירושלמי אך סיים שם וז"ל:

ומ"מ קשה להקל באיסור שבת ולפי זה נפל בבירא עמיקתא היתר כלי שני דקשה לשער בין יד סולדת לנכוית.. ובלאו הכי נוהגים להחמיר בכלי שני שהיד סולדת בו (הערה שלי- משום קלי בישול).. וגם משום מחזי כמבשל (הערה שלי- נדון בזה בשיעורים הבאים) ומיהו מעיקר הדין נראה דאין איסור בכלי שני אפ' יד נכוית כיון דלא הזכירו זה הפוסקים הרי"ף הר"מ והרא"ש וטוש"ע והסמ"ג לא אסר אלא בפת.

והמנוחת אהבה שם כתב שלספרדים שאין מנהג להחמיר בזה, יש להתיר אפילו כשהיד נכוית כמו עיקר הדין, וכ"פ הרב עובדיה יוסף בהליכות עולם (ח"ד עמ' מט)

ז. סיכום הדברים שעלו לנו:

פתחנו בשאילה האם החיוב בבישול מדאורייתא הוא דווקא כאשר הדבר נעשה על האש ממש, והבאנו שאכן יש שהבינו כך מדברי הירושלמי, ויש שניסו לבאר כן אף בדברי הבבלי (שיירי העדה) אך  אפשרות זו כמעט ולא ניתנת להאמר בבבלי.

אמנם היו פוסקים (ערוך השולחן, אגלי טל בדעת הרמב"ם) שסברו שהבישול בכלי ראשון הינו מדרבנן בלבד, ולדבריהם צריך לחלק בין תולדות האש לכלי ראשון, וכנראה שהחילוק יהיה מפאת דרך הבישול, ולכן בקלי הבישול נחייב אף בכלי ראשון.

עוד הבאנו שיש אחרונים שהבינו שהירושלמי אף הוא מודה שהבישול בכלי ראשון הינו מדאורייתא, אלא שהירושלמי החמיר במקרים שונים, או במקרה שהכלי ראשון הינו בחום שאין  היד סולדת (מהרש"ל, מ"א) או שאסרו להפשיר בכלי ראשון אפילו ע"מ להוציאו אח"כ (גר"א).

ומצאנו ביאור מחודש(חיי אדם, יד פשוטה)  בירושלמי ובדעת הרמב"ם שאכן כלי ראשון הינו איסור דרבנן בלבד, אך כל זאת דווקא ביד סולדת, שהאיסור מן התורה הוא דווקא כשהיד נכוית ובזה אין חילוק בין כלי ראשון לכלי שני.