ב. האם יש איסור להניח קדירה על כירה קודם שהוסק כשלאחר מכן יבא אחר ויסיקה?
ד. האם הנחה על גבי פלאטה קודם שתוסק האש נחשבת כגרמא?
ה. האם מותר ליתן תבשיל יבש בשבת על הפלאטה קודם שהיא דולקת?
ו. האם מותר ליתן תבשיל לח מע"ש כשהוא מכובה וידלק אח"כ בשבת?
בשיעורים הקודמים עסקנו באיסורי שהייה החזרה ונתינת תבשיל בשבת על גבי מקור חום, והעלינו בעניין הפלאטה שלרוב השיטות אין איסור לשהות תבשיל ע"ג הפלאטה אף אם אינו מבושל אפילו כמאכל בן דרוסאי מפני שלכל הפחות פלאטה נחשבת ככירה גרופה וקטומה, ויתכן שכלל לא נגזר בה איסור שהייה.
בשיעור זה ברצוני לשאול אם מותר ליתן תבשיל שאינו מבושל בשבת על גבי פלאטה בעודה כבויה במידה ותדלק אח"כ.
וכן נזכיר בקצרה אם מותר ליתן תבשיל יבש באופן הנ"ל, ומה הדין אם הניח תבשיל שאינו מבושל מע"ש שידלק בשבת ע"י שעון שבת.
לשון הגמ' ביצה לד.
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף לד עמוד א
תניא, אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת את הקדרה, ואחד מביא את המים, ואחד נותן בתוכו תבלין, ואחד מגיס - כולן חייבין. והתניא: אחרון חייב וכולן פטורין! - לא קשיא: הא - דאייתי אור מעיקרא, הא - דאייתי אור לבסוף. בשלמא כולהו קא עבדי מעשה, אלא שופת את הקדרה מאי קא עביד? - אמר רבי שמעון בן לקיש: הכא בקדרה חדשה עסקינן, ומשום לבון רעפים נגעו בה.
מהגמ' מבואר שאם הניח תבשיל קודם שבא האש אינו מתחייב על כך, ויש לשאול האם יש איסור בדבר? בברייתא כתוב וכולן פטורין וידועה הגמ' בשבת בדף ג שכותבת:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף ג עמוד א
והאמר שמואל: כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, בר מהני תלת דפטור ומותר - צידת צבי, וצידת נחש, ומפיס מורסא! - כי איצטריך ליה לשמואל - פטורי דקא עביד מעשה, פטורי דלא קא עביד מעשה - איכא טובא. מכל מקום, תרתי סרי הויין! - פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת - קא חשיב, דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת - לא קא חשיב.
כלומר בגמ' מבואר שכשכתוב 'פטור' הכוונה פטור אבל אסור, אמנם הגמ' הביאה כמה הגבלות לכלל זה, האם ההגבלות הללו שייכות לעיניינו?
עיינו בלשון הרמב"ם :
רמב"ם הלכות שבת פרק ט הלכה ד
אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ובא אחר והגיס כולם חייבים משום מבשל, שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל, אבל אם שפת אחד את הקדרה תחילה ובא אחר ונתן את המים ובא אחר ונתן את הבשר ובא אחר ונתן את התבלין ובא אחר ונתן את האור ובא אחר ונתן עצים על האור ובא אחר והגיס, שנים האחרונים בלבד חייבין משום מבשל.
כיצד אתם מבינים את הרמב"ם? האם מותר לתת קדירה קודם שהיה שם אש, או שיש איסור בדבר?
כעת עיינו בדברי תרומת הדשן:
תרומת הדשן סימן סו
שאלה: יש בני אדם שאין להם תנורים מיוחדים לאפות בהן ולהטמין בהן החמין, ומטמינים באותו תנור שבבית החורף, ולמחרת בשבת באתה השפחה ומוציאה את החמין כולו מן התנור, ומושיבות ע"ג התנור ומבפנים בבית החורף. ואז מבערת את האש בתוך התנור, כדי לחמם בית החורף וע"י כך נרתחים החמין שע"ג התנור לכל צרכם, שרי למעבד הכי או לאו?
תשובה: יראה דאם לא נתקררו החמין כל כך בשעה שהוציאה אותם מן התנור, והבעירה האש בתנור דוגמת מאכל בן דרוסאי, אז ודאי שרי. והכי איתא בהדיא בסמ"ג ובמרדכי ובה"ג במיימוני, דרגילים בחופות לכסות החמין בנסרים, ולמחר באין עבדים נכרים ומחממים אותם, אם לא יתקררו כ"כ דוגמת מאכל בן דרוסאי שרי, עכ"ל. וא"ל דבחופה יש משום שמחת חתן וכלה מקילינן טפי, דבא"ז כתב וז"ל: כשמתקרר הצאלנ"ט /החמין/, ושפחה מחממתה מותר ובמדינה דלא שכיחי רבנן ראוי לאסור עכ"ל. הא קמן דבלא חופה נמי שרי, היכא דשכיחי רבנן. אמנם משמע דווקא אם לא נתקררו, אבל אם נתקררו לא שרי. ונראה דבנ"ד יש להתיר אפי' נתקררו לגמרי. דהא העבד או השפחה מתכונים לחמם התבשיל, ולכך היכא דנתקרר לגמרי אסור. אבל הכא עיקר כוונת השפחה לדבר היתר, לחמם בית החורף, דשרו רבנן בה אמירה לנכרי, משום דהכל חולים הם אצל הצינה. ונהי נמי דהחמין נרתחים ע"י כך מאליהם בודאי, וע"ד כן היא מושיבתם על התנור. מ"מ בשעה שהיא מושיבתו על התנור, אין שום אש בתנור, וההבערה שהיא מבערת אח"כ, עיקר כוונה היא לבית החורף. ואף כי פסיק רישיה הוא לענין החמין, מ"מ יש חילוק בשבות דרבנן, בין מתכוין גמור ללא מתכוין דפסיק רישיה. ..
אמנם נראה דאין להתיר כלל לישראל או לבת ישראל, שיושיבו מן החמים ע"ג התנור והשפחה מבערת אח"כ התנור. דהוי כאחד נותן את הקדירה ואחד הצית את האור, דהראשון פטור אבל אסור. וכן משמע מדברי הרמב"ם דכתב וז"ל: אחד שופת את הקדירה ואחד נתן את המים ואחד הצית את האור ואחד הגיס בה, שנים אחרונים לבד חייבים משום מבשל. מדאיצטריך לאשמועינן דהראשונים אינם חייבים, משמע קצת דאבל אסורים הן לעשות כן.
ויש לדמותו להא דכתב במרדכי פ"ק דשבת, דנותנים מזונות לפני הנכרים בחצר, דאם יודע בודאי שיוציאנו הנכרי אסור לתת לפניו. וכן משמע התם בתוס' ובאשירי בריש המסכתא. וא"כ בנ"ד כיון דיודע דהשפחה מבערת את התנור, בוודאי הוא כנותן ע"מ לבשלו, ואב מלאכה היא כמו ההוצאה. ולכך צריך לה להניחה השפחה שתושיבה היא החמין על התנור, קודם שהיא מבערת אותו. ובענין זה יש פנים להתירו כדפרישית.
כלומר לפי תרומת הדשן יש איסור דרבנן לתת תבשיל אף קודם שהיה שם אש.
דברי התרומת הדשן הנ"ל נפסקו להלכה בזה הלשון:
רמ"א סימן רנג סעיף ה
לכן נוהגין שהאינם יהודים מוציאין הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת השפחה אח"כ התנור ההוא וע"י זה הקדירות חוזרים ונרתחים. אבל ע"י ישראל, אסור בכה"ג.
אך יש שהשיגו על דין זה וכך כתב הבית אפרים:
שו"ת בית אפרים אורח חיים סימן כא
הנה בש"ע ס' רס"ג איתא דאסור לישראל להעמיד אף קודם היסק וכתב במג"א הטעם משום דהוי כאחד נותן הקדרה וא' נותן האור דפטור אבל אסור ומקור הדין מדברי תה"ד סימן ס"ו
ולענ"ד הדבר צ"ע דאפילו תימא דשם פטור אבל אסור ע"כ דמיירי בגוונא שזה שנותן את הקדרה יודע שזה יבא אח"כ ויצית האור לבשלה וע"מ כן הוא עושה דאל"כ פשיטא שאין כאן מקום איסור כלל במה שלקח קדרה צוננת והעמיד במקום זה וכי יודע האדם מה שיהיה אחריו שזה יעשה בו איסור הא ודאי דמיירי בגוונא שהיו כולם בעצה א' וקודם העמדה אז נדברו איש אל רעהו שזה יביא הקדרה וזה העצים כו' והלכך א"ש דפטור אבל אסור כיון שזה הנותן העצים הוא ישראל ועביד איסורא דאורייתא אם כן זה הנותן הקדרה הוא מסייע ידי עוברי עבירה ולכך אסור לכתחלה עכ"פ מה שאין כן בנ"ד דהנכרי הוא המסיק ונותן האור וברשות קעביד דהכל חולין אצל הצינה ואם כן ישראל זה שמעמיד הקדרה במקום היתר אף על פי שיודע שהנכרי יבא ויסיק ויהיה כאן בישול מכל מקום בשעת העמדה לאו מידי קעביד ולא שייך כאן לומר דפטור אבל אסור משום דמסייע כו' ואפילו לכתחלה שפיר דמי.
אלא דהיא גופא קשיא מ"ש בתה"ד שם מדברי הרמב"ם וש"ס דביצה דף ל"ד דאיתא האחרונים חייבים וכולן פטורין היינו פטור ואסור דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור וזה תימא דאדרבא אמרינן להדיא בריש שבת דבבא דרישא דהיינו נטל העני מתוכה והוציא שהבעה"ב פטור כו' היינו פטור ומותר ופטור ומותר איכא טובי ושמואל דקאמר כל פטורי דשבת פטור ואסור לבר מהני תלת דפטור ומותר לא חשיב אלא פטורי דעביד מעשה אבל דלא קעביד מעשה איכא טובה דפטור ומותר ואם כן בזה שנותן הקדרה קודם האור נראה דמיקרי לא קעביד מעשה וכמ"ש רש"י בביצה שם אייתי אור לבסוף איהו הוא דעבד והני לא עבדי מידי ...ואף שלכאורה נראה דבכה"ג שכתבתי שכולם היו בעצה אחד לא מסתבר שיהיה מותר לכתחלה וכמ"ש דהוי מסייע כו' וא"ל דמנ"ל דבכה"ג מיירי ז"א דא"כ פשיטא דבכה"ג הם פטורים ולא קמ"ל בהך ברייתא מידי אלא ודאי דקמ"ל אף על גב שהיה דעתם כך מתחלה אף על פי כן הראשונים פטורים אך עדיין יש לומר דפטור ומותר מטעם איסור שבת אף על גב שיש קצת איסור משום מסייע כו' וכ"כ האשר"י בריש שבת דאף על גב דאכתי איכא איסורא משום לפני עור כו' מכל מקום שפיר קאמר דמשום איסור שבת פטור ומותר הוא ואיך שיהיה עכ"פ אין משם ראיה לכאן דכאן פטור ומותר הוא כיון שהנכרי הוא הבא להסיק אחריו ובהיתר הוא מצוה לו להסיק וחימום הקדרה נעשה מאליה:
..ולדינא היה נלע"ד דאין איסור בישראל המעמיד על התנור קודם הסקה דהא לא איתעביד ביה איסורא דשבת כלל .. ואם כן היה ראוי להתיר על ידי ישראל אף לכתחלה ...ומכל מקום איני כדאי לפקפק בדבר אשר יצא מפי גאון כמותו ז"ל ואחריו החזיק רמ"א ושאר אחרונים ומכל מקום בדיעבד נ"ל דשפיר דמי לשתות הקאווי בלי גמגום ופקפוק כלל רק להזהיר על העתיד שלא יעשו כן כל זה כתבתי בחפזי דברי הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:
בקצרה הבית אפרים משיג ב' השגות עיקריות החשובות לעניננו,
א.אין לדמות את האיסור במקרה שאנשים באין יחד לבשל, שבזה אף הנותן את התבשיל לפני האש הוא משתתף במעשה איסור בשבת, לבין מקרה שנעשה ע"י גוי והותר לומר לו לעשות כן בעצמו שאין סברא לאסור בזה.
ב. שאין שום הוכחה מהגמ' שהדבר אסור שהרי הגמ' בשבת דף ג שהבאנו לעיל אומרת שבמקרה שלא עשה מעשה, אף אם כתוב 'פטור' פירושו פטור ומותר, ואף אם הדבר אסור מדין מסייע, מכל מקום מצד דיני שבת אין איסור בזה.
[ויש לציין שכך משמע ברמב"ם שלא הזכיר כלל שהשאר פטורים, ואף שבתרומת הדשן דייק מהרמב"ם להלכה, דיוקו קשה, ודוק].
אך להלכה כתב הבית אפרים: " ומכל מקום איני כדאי לפקפק בדבר אשר יצא מפי גאון כמותו...ומכל מקום בדיעבד נ"ל דשפיר דמי".
נזכיר שכשלמדנו איסור בישול, הבאנו שיש מחלוקת ראשונים אם מותר לבשל דבר לח שהיה כבר מבשול ונצטנן, ולהלכה פסק השו"ע שאסור לבשל, והרמ"א הקל רק במקום שהתבשיל נשאר עדיין חם קצת.
א"כ לכאורה יש איסור דאורייתא (לדיעות שנפסקו להלכה) לחמם תבשיל לח בשבת, האם יהיה מותר להניח את התבשיל על הפלאטה בעודה מכובה, באופן שתדלק אח"כ?
כתב בציץ אליעזר:
שו"ת ציץ אליעזר חלק ב סימן ו
גם זה נלע"ד בודאי, שלהשים התבשיל בשבת אסור אפילו לפני הגעת זמן ההדלקה.
ואף שבגמ' ביצה (ד' ל"ד ע"א) איתא דאם הביאו האור לבסוף רק אחרון חייב וכולן [המביא את העצים והשופת את הקדרה והמביא את המים והנותן בתוכו תבלין והמגיס] פטורין, ופירש"י, משום דהנך לא עבדי מידי, ומשמע לכאורה מלשון זה של לא עבדי מידי שפטורים לגמרי [ועיין בבית אפרים חאו"ח סימן כ"א], וכן הרמב"ם (בפ"ט מה' שבת ה"ד) פוסק ששנים האחרונים בלבד [המביא עצים על האור והמגיס] חייבין משום מבשל, עיין שם בהשגת הראב"ד ומ"מ וכ"מ ולח"מ.
אבל נראה שהכל רק לענין להתחייב כרת או סקילה או חטאת, בזה אמרו שהראשונים פטורים כשהביאו את האור לבסוף, אבל על איסור עוברים גם הראשונים, (עיין הגדרת הרמב"ם בזה פ"א מה' שבת ה' ב' ג').
וכן נפסק ברמ"א באו"ח (סי' רנ"ג סעי' ה') לענין הוצאת הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן והושבתן אצל תנור בית החורף שמסיק אח"כ העכו"ם בשבת מפני הצינה, שמותר הוצאתו והושבתו רק ע"י עכו"ם, אבל ע"י ישראל אסור, עיין שם בביאור הגר"א ס"ק ע"א שמציין המקור לזה מגמ' ביצה הנ"ל, והיינו כמו שמפרש המג"א בס"ק מ"א. שלכן אסור ע"י ישראל אף שעדנה קודם ההסקה, משום דהו"ל כא' נותן הקדרה וא' נותן האור, דהראשון פטור אבל אסור, ע"ש ובמחצה"ש, וכן חוזר וכותב המג"א (בסי' שי"ח ס"ק י"א) בתורת כלל, וז"ל: והוי יודע שכל דינים דאוסרים משום בישול, אפי' ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור כמ"ש סס"י רנ"ג. וכן כותבים בפשוטו באין חולק, בשו"ע הגרש"ז (סי' רנ"ג סעי' כ"ז), וחיי אדם (ה' שבת כלל כ' סי' ט"ו) ומשנה ברורה (סי' רנ"ג ס"ק ק' בשם תה"ד) [ואף הבית אפרים שם מתיר רק ליהנות בדיעבד כשכבר נתבשל, אבל לא לכתחילה] עיין שם.
ואפי' ע"י עכו"ם לא הותר שם כי אם לתנור בית החורף דעיקר כוונת ההיסק בשביל חימום הבית, ומשא"כ תנור שמבשלין בו כל ימות החול שאז אסור אפי' ע"י עכו"ם כדמבואר בט"ז בס"ק י"ח, וכן במשנה ברורה ס"ק צ"ט בשם הטוב טעם ודעת, הבית שלמה, והשואל ומשיב, וכן דעת שו"ת מהריא"ז ענזיל (בסי' מ"ו) עי"ש, והדברים ארוכים.
על טענה זו כתב הרב עובדיה יוסף:
יביע אומר חלק י סימן כו בהערה
ובהיותי בזה ראיתי להתרומת הדשן...והובא בבית יוסף וכן פסק הרמ"א בהגה שם, ומשמע דלא חשיב גרמא בלבד אולם הרמב"ם פרק ט הלכה ד לא כתב אלא שהשנים האחרונים חייבים, ולא כתב שהראשונים פטורים, וכן הוא בתוספתא (שבת פרק יב הלכה ד) וכתב הגאון המבי"ט בקרית ספר והראשונים לא עשו דבר בעוד שלא היו שם אש ועצים, והוא כלשון רש"י וז"ל:..והנך לא עבדי מידי" ושוב ראיתי בבית אפרים (או"ח ס' כא) שעמד בזה ע"ד תרומת הדשן...ובאמת שאף בנ"ד עלה במחשבה לצרף דעת הרמב"ם הרשב"א והר"ן דס"ל שאין בישול אחר בישול בלח, ואף שמרן פסק להחמיר..זהו בישראל העושה כן בידיים בשבת דהו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא, אבל בנ"ד דמיירי בגרמא, שרק אח"כ נדלקת הפלאטה מאליה בהיתר, אין כאן איסור הבערה כלל, ולא שמא יחתה, ולא דמי למ"ש התרומת הדשן שאף הראשון עשה איסור דרבנן, דהתם יש לו איסור הסיוע לדבר עבירה.. ובאיסור בישול אחר בישול בלח, דלא נפקא מפלוגתא, ויש ספק על האיסור דרבנן, הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא.. הלכך לדינא נראה בנידון דין להקל.
כלומר הרב עובדיה חזר על טענתו של הבית אפרים שלא נראה לאסור לתת קודם שהיה שם אש, והוסיף שכאן המצב קל יותר, הואיל ומעולם לא יעשה איסור (על לשון זו יש להעיר שגם במקרה של תרומת הדשן אין איסור מסייע הואיל והגוי אינו עובר שום עבירה) וצירף את הדיעות הסוברות שאין בישול אחר בישול בלח, ולכן העלה להקל לתת תבשיל לח שנצטנן על פלאטה שאינה דולקת ותדלק אח"כ ע"י שעון שבת.
כבר הערנו שנראה שעדיין לא מצאנו חילוק בין דין זה לדינו של תרומת הדשן שהרי אף במקרה שם לא נעשה שום איסור, שאין לגוי איסור לבשל בשבת.
אך הגרש"ז אויערבך העלה לחלק בין המקרים:
מאורי אש דף פא
ולכן נראה יותר לומר דגרמא 'למלאכה' ע"י מעשה קצת שפיר אסור אף אם עיקר המלאכה אינה נעשית כי אם ע"י עכו"ם חשיב שפיר מלאכה, וכמו דמצינו בנר שהודלק ע"י עכו"ם דאין מברכין עליו ברכת מאורי האש מקום דלא חשיב שבת ממלאכת איסור כיון דעכ"פ איכא גברא דלא נח בשעת הדלקת הנר..
ולפי זה נראה לענ"ד חידוש גדול דאיסור העמדת הקדירה קודם ההיסק הוא דווקא רם אח"כ נעשה ההיסק ע"י אדם..מה שאין כן העמדת קדירה בשבת על תנור אלקטרי שהוא ידלק אח"כ מעצמו ע"י השעון בכהאי גוונא קיל טפי משום דמלאכת הבישול שלאח"כ מתיחסת רק להשעון ולהמכונה האלקטרית שבתחנה..וא"כ גם לבסוף אין כאן כלל מלאכה הנעשית ע"י אדם, ושרי שפיר לדעת הסוברים דגרמא שרי אף שלא במקום פסידא.. אמנם חלילה להקל בזה כי בכעין זה האריכו כבר כל גדולי הדור על דבר האינלגש"ע קיכי"ן, וכמעט רוב הטעמים שייכא נמי בנידון דידן.
כלומר לפי הגרש"ז במקרק שאין שום אדם שעושה את פעולת האיסור, אין כלל מקום לאסור.
עד כאן הבאנו שנחלקו האחרונים האם יש איסור דרבנן המיוחד לבישול, להניח תבשיל על גבי מקום שאח"כ יתחמם..
הרב פרנק צדד כדברי הציץ אליעזר יש איסור לתת תבשיל קודם שתבא האש, אך הביא צד להקל:
שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן קלו
אולם אם המרק שהניח על התנור החשמלי היה חם ואחר שנצטנן הודלק ע"י השעון, לכאורה יש לצדד להתירא עפ"י מש"כ הגאון רע"א (סימן שיח, על המג"א ס"ק יא) שכתב שם: והוי יודע שכל דינים דאסורים משום בישול אפילו ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור, וכתב על זה הגרעק"א: אבל ליתן על הכירה קודם ההיסק תבשיל לח בעודו רותח ואחר שיצטנן יסיק הנכרי הכירה, י"ל דשרי לכתחילה דהא דאחד נותן את המים ואחד נותן האור הראשון אסור - מדרבנן כיון דאלו האור שם דאז היה חייב משום מבשל, אבל בזה דבעידנא דנותן שם, אף אם היה שם היה מותר דאין בשול אחר בשול, ולאחר שיצטנן לא עביד מידי.
כלומר יש צד להקל במידה ומניח את התבשיל בעודו חם, שאם כרגע הייתה הפלאטה דולקת לא היה מבשל.
אך לבסוף מסיק הרב פרנק שיש בהנחת התבשיל על הפלאטה בעודה מכובה איסור דאורייתא, במידה והיא מכוונת להדלק לאחר זמן, ודבריו אלו מובילים אותנו לשאלה הבאה, האם פעולה זו של הנחת תבשיל שאח"כ התבשל נחשבת כגרמא או כמעשה ישיר, ואף אם נגדירה כגרמא, יש לשאול אם מותר לעשות כן בשבת.
נקדים בדברי הגמ' בסנהדרין:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עז עמוד א
אמר רבא: כפתו בחמה ומת, בצינה ומת - חייב. סוף חמה לבא, סוף צינה לבא - פטור.
וביאר רש"י:
רש"י מסכת סנהדרין דף עז עמוד א
סוף חמה לבא פטור - כלומר אם לא היתה שם חמה בשעה שכפתו, אבל סוף לבא כאן, וזה לא יכול לעמוד וסופו למות - פטור, שלא היה ההורג מזומן להריגה וגרמא הוא, ואין דינו מסור לבית דין אלא לשמים.
מפשט הגמרא עולה שאם אדם מביא את האדם למקום שבו ודאי ימות ע"י כוח אחר שיבא ויהרוג אותו אין זה נחשב כפעולה ישירה כי אם גרמא, ובאמת גמרא זו מהווה אחת מהנימוקים של החזו"א לומר שהנחת התבשיל קודם שהודלק האש, אינה פעולה ישירה ואלו דבריו:
חזו"א הלכות שבת סימן לח ס"ק ב-ג
אבל משום גרם בישול ליכא בהעמדת תנור צונן שסוף חום לבא, דגרמא לא אסרה תורה בכל מלאכות כדאמר קכ:, וזה נקרא גרמא כדין גודר בכלי חרס חדשים וכנותן מים לקבל ניצוצות, וכדאמר סנהדרין עז. לעניין רציחה.. ונראה דגם איסור דרבנן ליכא דלא דמי לנתינת מים לקבל ניצוצות דהכא עדיין חסר כוח החשמל לגמרי והשעון עדיין לית ליה כוח הפתיחה ולא חמיר מכלי חרס חדשים, וכל שכן לפי תוס' דגם מים לקבל ניצוצות אינו אלא משום חשש דלמא יכבה בשעת קירוב המים, והכא לא שייך חשש זה,ומיהו למה שכתב המרדכי פ' כל הכלים בשם רבינו יואל דלא התירו גרם כיבוי אלא במקום הפסד וכן פסק הרמ"א ס' שלד סכ"ב, הכי נמי בכל מלאכות אסור גרמא בלא הפסד.
כלומר החזו"א סובר שאין בפעולה זו אלא משום גרמא, אך יתכן שתיאסר שלא במקום הפסד. וכפי שציינו אחד ממקורותיו לזה היא מהגמ' שהבאנו.
אך המעיין בדברי תוס' על הסוגיא יקבל תמונה הפוכה לחלוטין:
תוספות מסכת סנהדרין דף עז עמוד א
דלא רבי רחמנא מצמצם אלא במקום שהתחיל בו ההיזק כבר ומיהו אם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבא וסוף צנה לבא נראה דחייב למ"ד אשו משום חציו דלענין מיתה נמי מחייבין באשו משום חציו כדמוכח בכיצד הרגל (שם דף כב. ושם) ואין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר למקרב הדבר אצל האש כדמוכח בריש הכונס (שם דף נו. ושם) דפריך אי דמטא ניהליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב ...
התוס' מוכיח מהגמרא בב"ק שאף המקרב את הדבר אצל האש חייב, שם כתוב עניין זה לגבי מקרב קמה אצל הגדיש, ולכן ביאר שמה שכתבה הגמ' כאן שפטור, זה רק אם האדם כבר היה שם, ורק כפתו שלא יוכל לצאת, אבל המביא ממקום אחר חייב, לפי זה יש להניח שגם במקרה שלנו יהיה אסור, הואיל והאדם מביא תבשיל ממקום אחר אל מקום שבו סוף החום לבא, ואכן כך כתב הרב פרנק:
נחזור לדברי הרב פרנק:
שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן קלו
וכל זה בהנחה שבהעמדת קדירה על התנור החשמלי אין בה סרך איסור של תורה אלא איסור מדרבנן כמו באחד שנתן את המים ואחד נותן את האור שפטור אבל אסור, אבל יש לדון שהעמדת קדירה ע"ג התנור החשמלי בשבת, כיון שבודאי ידלק אח"כ מעצמו, מבלי שיהא צורך בפעולה - דליהוי כמעמיד קדרה בשבת במקום שסוף אש לבוא, וכבר כתבתי במקום אחר שמעמיד קדרה בשבת במקום שסוף אש לבוא דיהא בו איסור של תורה עפ"י מה שכתבו התוס' סנהדרין (דף עז, ד"ה סוף חמה) לענין נזקין וחיוב מיתה, שאם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבוא דחייב למ"ד אשו משום חציו.
על הטענה שאולי יש לחלק ולומר שדווקא לעניין רציחה נאסר באופן הנ"ל אבל לעניין בישול לא, כתב הרב פרנק:
והרי מבואר בב"ק (דף ס) בלבה ולבתה הרוח ואין בלבויו כדי ללבות פטור, ופריך בגמרא: מ"ש מזורה ורוח מסייעתו דחייב ומשני רב אשי: לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא. הרי אף מה שלענין היזק פטור, לענין שבת הוי כעושה מלאכה, א"כ ק"ו במקרב הדבר אצל האש דלענין מזיק חייב כ"ש לענין שבת.
עוד מבאר הרב פרנק במה שונה זה מהמקרה של תרומת הדשן:
ואינו דומה לנדון של התה"ד דעדיין צריך לפעולה נוספת של אדם להדלקת האש, ואעפ"י שבתוס' ב"ק (דף נו ע"א, ד"ה אילימא) מבואר שגם בכפתו בפנים והביאו בחוץ לפני ארי דחייב אף על גב דגם שם צריך לפעולת הארי, מ"מ יש לחלק בין אדם שהוא בן בחירה לבין ארי שאינו בן בחירה, ובודאי הוא טורף והוי ברי היזקא. עכ"פ בנ"ד שהוא מקרב את הקדרה לאש החשמל שהזרם כבר נמצא ויבוא מאליו אל התנור, יש לדון דהוי מעמיד קדרה בשבת במקום שסוף אש לבוא, והוי כמקרב הקדירה אל האש דיהא בו איסור של תורה.
ויש לעיין בזה עפ"י דברי התוס' סנהדרין (דף עז) וב"ק (דף נו), שהקשו על דין זה שמקרב הדבר אצל האש חייב, מהא דהשיך את הנחש וכו', ותירצו דשאני התם שהארס עדיין אינו בעולם. ולפי"ז י"ל בדינו של התה"ד, שלכן אינו חייב המניח על התנור מטעם מקרב הדבר אצל האש, משום שהאש עדיין אינה בעולם, שהאש של העצים שהגוי הדליק אח"כ עדיין לא היתה בעולם בשעת הנחת התבשיל, משא"כ בנ"ד לענין תנור חשמלי, אפשר לומר שזרם החשמל כבר ישנו בעולם וע"י השעון האוטומטי סופו להגיע מאליו אל התנור.
תוס' מביאים תירוץ נוסף שם, ודבריהם צריכים ביאור גדול והמעיין יעיין.
אך אציין שהרב ישראלי בספרו עמוד הימיני הבין שהתוס' בתירוצם השני חולקים לחלוטין על תירוצם הראשון וסוברים שכאשר מקרב דבר אצל האש, אין בזה משום חיציו כלל, והסיבה שחייב על כופף קמה אצל האש, אינה מדין 'אשו משום חיציו' כי אם משום אשו משום ממונו, וזהו דין מיוחד לחיובי נזיקין.
ולפי זה יוצא ששאילה זו תלויה בב' תירוצי תוספות.
אך לבסוף הסיק שמוכרחים לומר שכ"ע יודו שאין פעולה זו נחשבת כפעולה ישירה לעניין שבת וז"ל:
עמוד הימיני סימן כה חליבה בשבת ע"י מכונת חליבה
שבתי וראיתי שנידון זה שסוף חמה לבא לענין שבת אין בו איסור תורה בהכרח הן לתירוץ ב' הן לתירוץ א' שבתוס', שלא יתכן בזה פלוגתא כלל. שהרי הסוגיא שהבאנו לעיל שבת קכ: לענין גרם כיבוי שנחלקו בו ר' יוסי ורבנן לענין איסור דרבנן ואילו איסור תורה אין בו ..והרי שם הפעולה היא ממש כמו נידון שלנו שמעמיד כלים חדשים שאינם עומדים בפני הדליקה וכשבאה הדליקה.
לכן העלה הרב ישראלי שמוכרחים לומר אחת מב' אפשרויות, או שדין אשו משום חיציו לא שייך לעניין שבת, או כתירוץ השני של תוס' שכאשר מקרב את הדבר אצל האש אין בזה משום אשו משום חיציו.
גם הגרש"ז אועירבך (מאורי אש פרק ד דף פ.-:) הגיע למסקנה דומה והסיק שאין לדמות את דין שבת לדין רציחה וכתב שבשבת עיקר הקפידא הוא על המעשה, ולכן כאשר הדבר נעשה מאליו אין מתחייבים אליו, מה שאין כן ברציחה שהדגש הוא על התוצאה.
יש להעיר שהיה מקום לדחות את הראיה שיש חילוק בין שבת לרציחה ולומר שיש מקום לחלק שבמקרה בשבת מדבר באופן שהאש צריכה לשבור את הכלי ורק אח"כ תכבה, מה שאין כן בנידון דידן שכשהפלאטה תידלק, התבשיל יתבשל ישר, ונראה שכך סבר הרב פרנק.
ואכן החזו"א הזכיר סברא זו לחלק בין ב' הגמרות והרב ישראלי כתב שאין סברא זו נראית לו וז"ל:
עמוד הימיני סימן כה חליבה בשבת אות יח
והנה בדברינו לעיל ג"כ נגענו בהלכה זו דכיבוי בכלי חרס חדשים בהשוואה למה שכתבו תוס' בסנהדרין עז. כי לענ"ד בכל כי האי גוונא שהדבר ברור שיגיע לידי ביצוע זה דומה לסוף חמה לא, ושמשו"כ סוף חשמל לבא ע"י תנועת השעון הרי זה כמו סוף חמה לבא, והעלינו משום זה חילוק אחר בין מלאכת שבת לבין חיובי רציחה ונזיקין וכל כיוצא בזה.
לכאורה דברי הרב ישראלי נסתרים מדברי תוס' שציין הרב פרנק שכתבו שהסיבה שהמקרב אדם אצל הנחש אינו מתחייב הוא מפני שהארס אינו בעולם, אף שבודאי הנחש יכיש.
אציין חקירה שעלתה לי במהלך הלימוד האם האיסור לקרב דבר אצל האש, הוא מפני שבאופן זה אנחנו מחשיבים את האש כאשו משום חיציו, או שאנו מחשיבים את הדבר המתקרב אצל האש כחיציו על אף שאינו זז, הואיל ובאופן ודאי הוא ישרף.
לכאורה אם ננקוט כצד הראשון בחקירה לא היה כלל מקום להשוות בין הגמרא בשבת קכ: לגמרא בסנהדרין, הואיל ובגמרא בשבת מדובר שהדבר המונח הוא פועל את פעולת האיסור ומכבה את האש, ובזה ודאי שאינו נחשב כחיציו, שרק כאשר האש פועלת את פעולת האיסור אנו מחשיבים אותה כחיציו. ואילו לפי הצד השני בחקירה עיקר הדגש הוא על הדבר המונח ולכן יש להחשיבו כחיציו
נראה שהרב ישראלי נקט כצד השני ולכן סבר שאין צורך כלל שהאש תהיה קיימת כעת הואיל ועיקר הדיון הוא על הכלי חרס.
אך גם לפי צד זה יש מקום לומר שבכל אופן צריך שהאש תהיה קיימת כעת בשביל שנראה את הדבר כמתקרב על האש כבר עכשיו (וכפי שכתבו תוס' בעניין ארס הנחש).
יש לציין שלפי הצד הראשון יהיה איסור ליתן סיר שיתבשל ע"י האש באופן שסוף האש לבא, שבזה חזרנו לכך שהאש היא פועלת את פעולת האיסור, אך עדיין יש להקל באופן שידלק ע"י שעון שבת, הואיל והאש איננה בעולם.
לסיכום יוצא שלדעת הרב פרנק[1] יש בדבר איסור דאורייתא.
אך הרב עובדיה צידד להקל כאן אף שלא במקום הפסד וז"ל:
דיון זה לא הוזכר במפורש ברוב הפוסקים, יש לציין שלפי החזו"א נראה פשוט שיש איסור בדבר, הואיל וכל שהייה חדשה נאסרה בשבת, ולשיטתו יש חשש חיתוי אף בפלאטה כפי שנלמד בשיעורים ע"י הרב אהרון קרמר, אך רוב הפוסקים אינם חוששים לזה, ונראה שעיקר הדיון כאן הוא האם יש חשש של 'מיחזי כמבשל' כאשר נותן את התבשיל קודם שהפלאטה פועלת, וכן יש לשאול אם קיים מיחזי כזה בתנור.
אציין שבספק 'כשרות ושבת למטבח המודרני' התיר לתת על הפלאטה בעודה מכובה.
והארחות שבת (ח"א פ"ב סעיף סח) אסר.
בשמירת שבת כהלכתה החדש (פרק א סוף הערה פז) הביא ראיה להתיר מדברי רע"א שהזכרנו לעיל שהסתפק אם יש להתיר ליתן את התבשיל הלח בעודו רותח ואח"כ יסיק הגוי, ונראה שלמד שכל האיסור הוא רק משום בישול, ואין בעיה של 'מחזי כמבשל'.
אך יש לדחות את הראיה הזאת ששמא ע"י גוי אין 'מחזי' אך כאשר נדלק מאליו יש.
ובפניני הלכה (פרק י סעיף כא) כתב שניתן לסמוך על המתירים באיסור דרבנן.
(עיינו עוד בספר מנחת יעקב להרב יעקב דהאן פ"א ס"ק סו שהאריך בזה).
נציין פה בקצרה שבדין זה נחלקו האחרונים:
דעת האגרות משה (ח"ד סימן ס) לאסור כל שימוש בשעון שבת, כיון שעל ידי שעון שבת יכולים לעשות כל המלאכות בשבת, וגם במפעלים, ואין לך זלזול גדול מזה לשבת. כמו שאסרו התנאים והאמוראים אמירה לעכו"ם מטעם זילותא לשבת, הוא הדין כאן.
הציץ אליעזר (ח"ב סימן ו-ז, ח"ג סימן יח, ח"ז סימן טז-יח, חי"ב סימן צא,לא) מתיר לתת בערב שבת מים (או קפה ותה) אך אוסר תבשיל שמא יבא לעשות כן בשבת, ואם התבשיל לא התבשל כלל יש לגזור גם שמא יגיס, עוד הוסיף שיש איסור ליתן בדבר שגם תחילה וגם סוף הפעולה תעשה בשבת, אף לדעת בית הלל שלא אוסרים בשביתת כלים.
ולגבי מים ונוזלים התיר הציץ אליעזר (בחלק ז, טז) רק במידה והוא רותח מלפני השבת והתיר מפני שאין בזה חשש הגסה. אך הוסיף לזה כמה סייגים שהוא לצרוך ציבור ושיש פתק שכתוב עליו שבת וכדו'.
לעומת האוסרים סבר השש"כ: (א,כו) שמותר לתת אוכל מבושל אף אם הוא לח בערב שבת על גבי פלטה שתופעל בשבת עצמה על ידי השעון, וכבר הבאנו לעיל שהרב עובדיה התיר אף בשבת עצמה.
ויש שהתירו אף אם אינו מבושל כל צרכו (עיינו פניני הלכה פרק י הלכות בישול סעיף יז).
ודע דכל היתר זה הוא בתנורים שלנו דההעמדה על התנור הוי סמיכה אבל בהפליטע"ס שקורין ענגילש"ע קיכי"ן שעיקר הבישול הוא בהעמדת הקדרות עליו אסור בכל עניין ולא מיבעיא שהישראל בעצמו יעמיד הקדרה עליו על סמך שהא"י יסיק אח"כ דזהו מבשל גמור וחייב חטאת (רנג, לט). ודבריו צריכים עיום כיצד ניתן לחייב על מעשה ישיר כאשר הדבר תלוי באדם אחר ועוד שזה סותר את הברייתא וכבר תמה עליו הגרש"ז במאורי אש ודברי צריכים עיון.