א. טעם הדין של 'מצוה בו יותר מבשלוחו
ב. האם יש עניין שהמצוה תיעשה כולה ע"י האדם או די שמקצתה?.
ד. הצעה- בשבת החובה לעשות בעצמו הוא בעצם גדר מצות כיבוד.
ד. האם 'מצוה בו יותר מבשלוחו' שייך בשאר מצות או רק בקידושין ושבת?.
ה. האם יש חובה על אדם שאיננו לומד להכין כל צרכי שבת בעצמו?.
לשון הגמרא בשבת:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט עמוד א
רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא, אמר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה. רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת, ואמר: בואי כלה בואי כלה. רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן, קריבו ליה תלת סאוי טחיי. אמר להו: מי הוה ידעיתון דאתינא? אמרו ליה: מי עדיפת לן מינה. רבי אבא זבן בתליסר אסתירי פשיטי בישרא מתליסר טבחי, ומשלים להו אצינורא דדשא, ואמר להו: אשור הייא, אשור הייא! רבי אבהו הוה יתיב אתכתקא דשינא ומושיף נורא. רב ענן לביש גונדא; דתנא דבי רבי ישמעאל: בגדים שבישל בהן קדירה לרבו - אל ימזוג בהן כוס לרבו. רב ספרא מחריך רישא - רבא מלח שיבוטא. רב הונא מדליק שרגי, רב פפא גדיל פתילתא. רב חסדא פרים סילקא. רבה ורב יוסף מצלחי ציבי. רבי זירא מצתת צתותי.
ביאור רש"י:
רש"י מסכת שבת דף קיט עמוד א
מתעטף - בבגדים נאים.
בואי כלה - הכי קרי ליה לשביתת שבת, מתוך חביבות.
טחיי - רקיקין, טחין פניהן בשומן אליה או בשמן.
מי עדיפת לן מינה - כלום אתה חשוב לנו מן השבת לכבוד שבת הכננום, ולא היינו יודעים שתבא.
מתליסר טבחי - לטעום בשבת מן המובחר.
איסתירי - סלעים,
איסתירי פשיטי - סלעים מדינה, והן אחת משמונה בסלע צורי, והיינו חצי דינר.
משלים להו אצינורא דדשא - לפני בואם להביא לו הבשר היה מזמן להן מעותיהן על פתחן, ואומר להן:
אשור הייא - התאשרו והתחזקו מהר באומנותיכם, למהר ולחזור ולמכור ולהתעסק בצרכי שבת, ולי נראה: ומשלים להו אצינורא דדשא - כשהיה מביא ראשונה היה נותנה לשמשין המכינים סעודתו על פתח ביתו, ולא היה נכנס אלא ממהר לחזור ולהביא אחרת, ואמר להן לשמשין: אשור הייא - התאשרו מהר להכין את זו, בעוד שאלך להביא את זו.
אתכתקא דשינא - פשטדו"ל +כסא, כסא מתקפל+ של שן, שחשוב היה ועשיר.
ומושיף נורא - נופח משם נורא לכבוד השבת, ורבינו לוי גרס: אתכתקא דשאגא - תדהר.
לביש גונדא - כלי שחור, להודיע שהיום אינו כדי להתנהג בחשיבות מלהתעסק בתבשילי שבת, ולא יטנף בגדיו בבישול קדירות.
דתנא דבי ר' ישמעאל כו' - דבישול קדירה מטנף בגדים.
מחריך רישא - אם היה שם ראש בהמה לחרוך, מחרכו הוא בעצמו.
פרים - לשון פרומים, מחתך.
מצתת צתותי - מצית האור בעצים דקים.
מכתף ועייל מכתף ונפיק - בערב שבת יוצא ונכנס להביא תמיד משואות כלי תשמיש ובגדי חופש ומגדים, כאדם שמקבל את רבו בביתו, ומראה לו שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו.
כיצד הבנתם את את הסיבה שהאמוראים עשו בעצמם חלק ממלאכות שבת?
כעת עיינו בגמרא בקידושין מא.
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מא עמוד א
מתניתין. איש מקדש בו ובשלוחו. האשה מתקדשת בה ובשלוחה. האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו.
גמ'. השתא בשלוחו מקדש, בו מיבעיא? אמר רב יוסף: מצוה בו יותר מבשלוחו; כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא. איכא דאמרי: בהא איסורא נמי אית בה, כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר: +ויקרא יט+ ואהבת לרעך כמוך. וכי איתמר דרב יוסף - אסיפא איתמר: האשה מתקדשת בה ובשלוחה; השתא בשלוחה מיקדשא, בה מיבעיא? אמר רב יוסף: מצוה בה יותר מבשלוחה; כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא; אבל בהא איסורא לית בה, כדר"ל, דאמר ר"ל: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו.
הגמרא בקידושין מבארת שהטעם הוא מפני שיש מצוה על האדם לעשות את מצוותיו בעצמו, האם טעם זה תואם לאיך שאתם הבנתם בגמרא בשבת?
ראשית נעיין מה בעצם הטעם לכך שמצוה בו יותר מבשלוחו.
כתב רש"י:
רש"י מסכת קידושין דף מא עמוד א
מצוה בו יותר מבשלוחו - דכי עסיק גופו במצות מקבל שכר טפי.
כיצד אתם מבינים טעם זה, דברי רש"י נשמעים לכאורה יותר כעיצה מאשר חובה, הוא מבאר שאם האדם יעשה בעצמו הוא יקבל שכר יותר, אך אינו מבאר מדוע הוא מצווה בכך? ועוד שגם דברי רש"י אינם מבארים מדוע האדם מקבל שכר אלא רק מציב זאת כעובדה, ולכאורה אף עובדה זו מצריכה נימוק וביסוס?
שמעתי מהרב משה כהן ר"מ בישיבת בית אל שניתן להבין את דברי רש"י ע"פ המשנה באבות
משנה מסכת אבות פרק ה משנה כג
בן הא הא אומר לפום צערא אגרא:
ניתן לומר שהשכר הינו רק סימן המבטא שהמעשה הזה רצוי יותר כלפי שמיים. וטעם העניין היא מפני שכאשר אדם עוסק בגופו הוא מראה את היחס שלו למצווה
א"כ יוצא לפי שיטת רש"י שענינו של המצווה בו היא מצד היחס של האדם למצווה- דין בגברא.
מול דברי רש"י ניתן להציב את דברי המאר"ח אור זרוע:
שו"ת מהר"ח אור זרוע סימן קכח
תנן האיש מקדש בו ובשלוחו. ואמרינן בגמרא מצוה בו יותר מבשלוחו. וא"כ בשחיטה ובהפרשת חלה נאמר בו. ולא יעשה שליח לשחוט בהמתו ולהפריש חלה מעיסתו? וגם לא ידעתי איך ראובן יברך על שחיטת בהמת שמעון או על הפרשת חלה מעיסה שאין הוא מצווה לשחוט בהמה זו ולא להפריש חלה מעיסה זו? וגם מאי שנא הפרשת חלה שיכול לקיים מצותו ע"י שליח מכל המצות תפילין וציצית סוכה ולולב ואכילת מצה? ושמא שחיטה והפרשת חלה אין מצוותן אלא שתתקן העיסה מדכתיב גבי תרומה גם אתם אשמעינן שעיקר מצותה רק לתקן העיסה וליתן חלה לכהן. וכן שישחט הנשחט וכן קידושין עיקר המצוה שתהא לו אשה מקודשת. וכן בגירושין ובהפרשת תרומה ושחיטת קדשים ובקביעת מזוזה ועשיית מעקה. אבל בתפילין וציצית ואכילת מצה וסוכה ולולב אין שייך שליחות. .... ודוקא בקידושין מצוה בו יותר מבשלוחו שאין השליח נהנה מן הקדושין כלום ואדרבה נפסד שנאסרת עליו. אבל בשחיטה והפרשת חלה וכיוצא בהם לא יהא מצוה בו יותר בשלוחו /מבשלוחו/. כאשר נהגו כל רבותינו וכל העולם אעפ"י שבקיאים בהלכות שחיטה נותנים לחזן לשחוט. וכן יהא גם בהפרשת חלה וללמד את בנו תורה שבתחלה משכירים מלמדים ואין האב עצמו מלמדו. וכן יהא גם במילה שאפילו האב אומן יכול לכתחלה לומר לאחר למול. ואעפ"י שבמילה אין המוהל נהנה גם אבי הבן אינו נהנה והרי הם שוים ובכל אלה יוכל השליח לברך...
מדבריו יוצא שהטעם שמצוה בו יותר מבשלוחו זה מפני שהוא נהנה מן המצוה ושלוחו אינו נהנה, ולכאורה לא מובן מדוע זה משנה?, ויותר מזה יש להבין מה שהוסיף האור זרוע שאם שניהם אינם נהנים במצוה לא שייך דין זה של 'מצוה בו יותר מבשלוחו?, כיצד אתם מבינים זאת?
גם כאן שמעתי מהרב משה כהן שכאשר האדם נהנה הוא מקיים אותה יותר בכבוד והמצווה מכובדת יותר.
לפי זה יוצא שלשיטת המאו"ז העניין הוא לא מצד שהאדם המצווה צריך להראות קישור למצווה, אלא יש צורך שהמצווה תעשה הכי בשלמות- דין במצווה.
יש לדון לפי הטעמים שהבאנו, האם האדם מצווה לעשות את כל המצוה בעצמו או שדי במקצתה, לכאורה לפי טעמו של האור זרוע נראה שהמצווה צריכה להיעשות כולה ע"י עושיה, שרק הוא נהנה ממנה, ולענין קידושין אין כ"כ נ"מ שזו מצוה שנעשית בפעולה אחת אך לעניין שבת יש לדון בזה שלכאורה משמע בגמ' שהאמוראים עשו רק פעולה אחת, ואת השאר השאירו לשאר בני הבית,
ואף לפי רש"י היה מקום לדון שלכאורה האדם צריך לטרוח בעצמו, ומה החילוק בין חלק אחד למצוה לבין שאר המצווה, אלא שבדברי רש"י היה ניתן להציע שכאשר אדם כבר טרח לצורך המצווה, כבר גילה את חביבותה בזה, ולא צריך לעשות כן בשאר המצוה..
נתייחס לשאילה זו לקמן, אך נציב קודם שאילה נוספת:
כתב הרמב"ם:
רמב"ם הלכות שבת פרק ל הלכה ו
אף על פי שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו, חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות, ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אף על פי שאין דרכו בכך, וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח.
מהרמב"ם לכאורה אנו למדים ב' דברים: האחד שיש חיוב לאדם להכין צרכי בשבת בעצמו, והשני שמעיקר הדין די במקצת מן הדברים, אלא שכל המרבה הרי זה משובח.
ויש לשאול לכאורה לא מצינו בשום מצוה אחרת שיש חיוב לעשות בעצמו, ועוד כיצד זה מסתדר עם הכלל שאין מבטלין תורה למצוה שיכולה להיעשות ע"י אחרים:
המ"ב ברורה שואל את ב' השאלות האלה בב' מקומות ונביא דבריו:
שער הציון סימן רנ
ונראה דלא שייך בזה לומר, מצוה שיוכל לעשות על ידי אחרים אין מבטלין התלמוד אפילו לזמן מועט, והכא הלא יוכל לעשות על ידי שלוחו דעדיף הוא ממי שהוא אחר לגמרי, יש לומר, דדוקא מצוה שאין מוטלת על גופו, כגון שיפסיק באמצע הלמוד לילך לגמול חסד עם איזה אדם במקום שאחר יוכל לעשות עמו הטובה ההיא, מה שאין כן בזה שהכבוד שבת מוטלת על גופו, וממילא מצוה בו יותר מבשלוחו. אי נמי דדוקא לענין כבוד שבת אמרינן כן דחמירא, מה שאין כן לענין שאר מצות אם הוא תלמיד חכם ונוגע לבטול תורה, וצריך עיון:
לכאורה הנ"מ בין ב' הטעמים היא במצווה שמוטלת עליו אך אינה כבוד שבת (כגון לקדש אשה).
בשו"ע כתב:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רנ
ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו..
וכתב על זה בביאור הלכה:
ביאור הלכה סימן רנ ד"ה 'ישתדל'
בהרמב"ם איתא על דין זה בלשון חייב ...והכונה על איזה דבר מן הדברים ועיין בקידושין מ"א דקאמר שם מצוה בו יותר מבשלוחו ואפשר דלהרמב"ם ג"כ לאו חוב גמור הוא אלא כעין חובה משום כבוד שבת וסברת הרמב"ם דאל"ה לא היו מבטלים כל הני אמוראים תורתן עבור זה ומ"מ לא הוי זה חובה גמורה ותדע דלא אשכחן בגמרא בשם חובה כ"א על הדלקת נר בשבת בדף כ"ה ע"ב ולענין ג' סעודות בדף קי"ז ע"ב ומ"מ צ"ע:
לסיכום, אנו נתקלים במס' בעיות בהבנת המצווה שהאדם יקיים בעצמו, האחת שזה סותר את הכלל שמצווה שיכולה להיעשות ע"י אחרים אין מבטלים עליה ת"ת והשניה מדוע הרמב"ם הגדיר בשבת את העניין כחובה גמורה.
ראשית נביא את דברי שו"ע הרב שמתמודד עם שאילות אלו:
שולחן ערוך הרב אורח חיים קונטרס אחרון הלכות שבת סימן רנ
עיין בריש פ"ב דקידושין דלגבי קידושי אשה מצוה בו יותר מבשלוחו מהא דרבא ורב ספרא, ומשמע דליכא חיובא במילתא אלא יתרון מצוה בעלמא דומיא דקידושי אשה, ועיין סי' רמ"ט דמצוה בעלמא משכחת לה אף בדבר שמותר גמור מן הדין.
והרמב"ם בפ' ל' שכתב חייב כו', וכן משמע מלשון הטור ושו"ע (דלא כמג"א), ולא הזכירו הא דרבא ורב ספרא כלל, אלא למדו חיוב זה משאר אמוראי שזלזלו את עצמם כל כך בקביעות בכל שבת ושבת מכלל דחיובא איכא במילתא כמ"ש לקמן בסמוך, ולכן הוזקק לטעם אחר שזהו כבוד השבת ולא משום יתרון מצוה בעלמא, מדלא הזכירו בגמרא היאך היו נזהרים כן בשאר מצות אלא בשבת בלבד שנצטוינו לכבדה במאד, והיו מחבבין אותה כל כך עד שקורין אותה כלה ומלכתא שלא מצינו כן בשאר מצות, וכבוד שבת הוא מצוה בפני עצמה למר מן התורה ולמר מדברי קבלה. אבל בשאר מצות לא נצטוינו אלא שלא יהיו בזויות עלינו, וגם זה אינו נחשב למצוה בפני עצמה. ועוד דכל מי שתורתו אומנתו וגריס בה יממא ולילי כהני אמוראי אי אפשר לו לקיים כלל יתרון מצוה זו דמצוה בו יותר מבשלוחו, שהרי אסור לו להתבטל מתורתו לעשות מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כמ"ש בי"ד סי' ר"מ, ואפ"ה כולהו הני אמוראי ביטלו תורתן בכל שבת ושבת, מכלל דחובת הגוף היא להתעסק דוקא בעצמו משום שזהו כבודו של שבת כמ"ש הרמב"ם. וכיון שהטעם הוא משום כבוד שבת די בדבר אחד לבד כמ"ש הטור ושו"ע שבזה ניכר כבודו.
ורבא ורב ספרא בכל שבת ושבת בודאי היו נזהרין לעשות דבר אחד כיון שהוא חיוב גמור, אלא שכשנזדמן רישא לרבא ושיבוטא לרב ספרא כדפרש"י, מתוך שמין זה היה חביב עליהם והיה להם ענג ממנו כיון שבו הם מקיימין מצות ענג שבת לכן בו היו מתעסקין בעצמן, ולא היה די להם בתיקון דבר אחר שהיו מתעסקין בו בשאר שבתות, אף על פי שבעסק ההוא היו ג"כ יכולין לצאת ידי חובתן, מכל מקום בחרו העסק במין שמקיימין בו מצות ענג, לפי שרצו לקיים עוד יתרון מצוה דהיינו מצוה בו יותר מבשלוחו, ואותו יתרון מצוה בודאי שראוי לעשותו ביתרון גוף המצוה דהיינו תיקון המין שמתענג בו יותר. ושפיר דייק תלמודא מינייהו דמצוה בו כו', דאי משום חיובא להתעסק בעצמן כמ"ש הרמב"ם עבדו הכי, וכשלא נזדמן להם רישא ושיבוטא נתעסקו בדבר אחר, א"כ גם כשנזדמנו להם למה בחרו דוקא בהם ולא באותו דבר שהיו רגילין להתעסק בשאר שבתות. ומכאן יצא להטור ושו"ע דבדבר אחד סגי, דאל"כ לא דייק מידי ודו"ק:
הרב זלמן מלאדי מציע שבאמת בשבת יש חובה עצמית מדין כיבוד להכין מצרכי השבת בעצמו, אלא שהגמרא למדה מכך שרבא ורב ספרא בחרו לעסוק דווקא בדבר החביב להם, לשם עונג שבת, שרצו לקיים אף את מצוות עונג שבת בעצמם כדי לקיים 'מצוה בו יותר מבשלוחו.
עוד עולה מדבריו שסתם כך אין לת"ח לעשות מצוה בעצמו כאשר היא יכולה להתקיים ע"י אחרים, שזו מצוה שיכולה להתקיים ע"י אחרים, אלא שכאן הואיל ובלאו הכי מצווים לקיים בעצמם מדין כיבוד, אז רצו להרויח גם את העניין של מצוה בו יותר מבשלוחו.
ולכאורה היה נראה להציע שהרמב"ם סובר שבאמת החיוב בשבת אינו קשור כלל לכלל של 'מצוה בו יותר מבשלוחו' אלא זהו גדר הכבוד וכפי שכתב הגר"ז מלאדי, אלא שלמדה מכך הגמרא כיצד יש לכבד מצות אחרות, ושם העניין הינו תוספת למצווה בלבד, ובאמת לשם כך אין אדם מבטל מתלמודו, ואין צורך למה שכתב הגר"ז שאף בשבת היה בחינה של 'מצוה בו יותר מבשלוחו'.
יש להעיר שדברים אלו של הגר"ז ושלנו סותרים את דברי הר"ן והר"ח בגמרא בשבת שפירשו שאף שם האמוראים עשו כן מפני הכלל של מצוה בו יותר מבשלוחו.
עוד יש לדון האם דין זה שייך לכל המצוות או דווקא לקידושין וכבר ראינו שהמהר"ח אור זרוע סבר שזהו גדר מיוחד בקידושין וכן נראה קצת מלשון הרמב"ם שכתב:
רמב"ם הלכות אישות פרק ג הלכה יט
מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו יתר מעל ידי שלוחו, וכן מצוה על האשה שתקדש עצמה בידה יתר מעל ידי שלוחה
נכדו של הנודע ביהודה הרב אליעזר סג"ל לנדאו כתב בספרו יד המלך שדין זה הוא דווקא בשבת ובקידושין וביאר שרק בהם, אם יעשה ע"י אחר לא יורגש שייכותו לעניין והאריך לבאר שאין הענין שיעשה דווקא בממונו, וא"כ זה לא ישתייך אליו מה שאין כן בשאר מצוות עי" בדבריו.
אך לפי דברינו היה ניתן להציע שלמדנו ממצוות השבת כיצד יש להקביל פני כלה, והוא הדין שיש לעשות כן בעל כלפי אשתו ואשה כלפי בעלה.
אך יש להעיר שהרבה פוסקים חולקים וסוברים שכלל זה שייך אף בשאר מצוות ובכללם המג"א רנ ס"ק ב ובעקבותיו המ"ב בס"ק ג וכן בפת"ש אבהע"ז לה ס"ק ב ועוד.
קצת ניתן לדייק מלשון השו"ע הרב שאדם רגיל מצוה לעשות הכל מעצמו מדין 'מצוה בו יותר מבשלוחו' וז"ל:
שולחן ערוך הרב אורח חיים הלכות שבת סימן רנ סעיף א
אפילו מי שיש לו כמה עבדים יש לו להשתדל להכין בעצמו צרכי שבת שכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו.
ואפילו מי שהוא אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב להשתדל ולעשות שום דבר מצרכי השבת בעצמו שזהו כבודו של שבת
קצת נשמע שדווקא אדם חשוב די לו שיעשה 'שום דבר' אבל כל אדם מצווה להכין צרכי שבת, משמע הכל. וזה בשונה מלשון הרמב"ם שהבאנו לעיל שלא ראינו חילוק בזה.
וגם בשו"ע לא משמע כך וזה לשון השו"ע:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רנ
ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת, ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו,
משמע שאין עניין מהותי שיעשה הכל בעצמו, ואם יש לו אנשים שיעשו בשבילו, די שישתדל לעשות משהו בעצמו.
ואכן בשש"כ חלק ב פרק מב הערה קצה כתב בשם הגרש"ז אויערבך שרק למי שעוסק במצוה או שטרוד מאוד במלאכתו די בפעולה אחת, אך ללא זה עליו לעשות הכל, מדין מצוה בו יותר מבשלוחו.
ויש לומר שלפי מה שביארנו שבשבת לא עסקנו כלל בדין 'מצוה בו יותר מבשלוחו' רק למדנו גדר כיבוד, יתכן שדי בדבר אחד שבזה כבר קיים מצות כיבוד, אך עדיין אם נקבל שדין מצוה בו יותר מבשלוחו שייך אך בשאר מצוות היה מקום לומר שעדיין יש צורך שיעשה הכל, אך גם ניתן לחלק שהואיל וכבר בגדר המצוה היה לעשות בעצמו וכבר יצא ידי חובה בזה, אין צורך שיוסיף ויעשה בעצמו, וכמשמעות פשט לשון השו"ע והרמב"ם.