מתי מותר לערבב תבשיל בשבת? והאם מותר להוציא מהפלטה אוכל כשהוא מבושל או שיש בזה איסור מגיס?

סקירת השיעורים הקודמים

בשיעורים הקודמים בהלכות בישול עסקנו בהגדרת המתבשל. 

הצבנו את השאלה האם התהליך שעובר האוכל בבישול הוא תהליך של מהפך חד פעמי או כל פעולת שיבוח הנעשית באוכל נחשבת בישול.

דיברנו על המחלוקת האם יש שלב אחד של בישול- בן דרוסאי- או שישנם שני שלבים שמחייבים- "בן דרוסאי"  וגם "כל צרכו". דיברנו גם על השלבים באמצע (אם יש איסור של חצי שיעור עד בן דרוסאי, ואם יש איסור דאורייתא מבן דרוסאי כשלא מגיע לדרגת 'כל צרכו').

בשיעור זה הסקנו כדבר פשוט ומוסכם שיש שלב סיום שבו כבר התבשיל הגיע לשלב הסופי, שלב זה מכונה 'כל צרכו', ואף במציאות שהחימום משביח אותו מעבר לשלב זה, אין בזה גדר של בישול.

שני שיעורים לאחר מכן הגבלנו קצת קביעה זו והעלנו אפשרות שניתן לבטל את השלב הקודם וליצור בישול מחודש כדעת היראים שיש בישול אחר אפיה, והבנו את השיטה החולקת (ראבי"ה).

בשיעור קודם לכן הראינו שבנוגע לבישול לח, הדבר מורכב יותר, משום שאין בהרתחת המים שום מהפך משמעותי, ויותר קל להבין שהשיבוח בהרתחת המים הוא בעצם החימום ולפי זה יש לאסור כל חימום וזו הסיבה לומר ש'יש בישול אחר בישול בלח', , והעלנו שהיה מקום לחלק בזה בין מים לתבשיל (לא הספקנו להביא שכך הבין האגלי טל בדעת הרמב"ם)  כמו כן הצגנו את הדעה שבדבר שהוא לח- כל שהוא מצטמק ויפה, יש בו משום בישול, וכל שאין חפץ בהצמקות זה חימום בלבד (רבינו יונה ע"פ הט"ז, ובזה ניתן לבאר את החילוק בין מיעוט רוטב לרוב רוטב)

בטרם נתחיל בנושא שלנו- מעשה בישול בערבוב האוכל- נחזור ונקדים כי ההנחה שיש שלב שבו כבר אין בו בישול, אינו פרי דמיוננו אלא מקורו מהמשנה הקובעת שכל הבא בחמין בשבת- שורין אותו בחמין בשבת (שבת קלה:). מעבר למקור זה יש לציין גם לדיון העולה בפרק כירה (שבת לז:-לט.) לגבי החזרת תבשיל ע"ג מקור חום לאחר שכבר בושל כל צרכו, דיון זה מניח בתוכו ששלב הבישול כבר מוצה, שאם לא כן, כיצד ניתן להחזיר דבר למקור חום בעוד הוא ממשיך ועובר תהליך בישול.

הצבת השאלות שיש לברר באיסור מגיס

לאחר הקדמה של השיעורים הקודמים, ננסה להבין את הגדר של האיסור לערבב תבשיל ('הגסה' בלשון חז"ל), איסור אשר הברייתא בביצה (לד:) מגדירה כאיסור דאורייתא. ננסה להבין מהו התהליך שעושה ערבוב זה, ומדוע הוא נחשב כפעולת בישול המחייבת מן התורה.

בשיעור זה  ננסה לענות על השאלות הבאות:

• האם איסור מגיס שייך רק בתבשיל שלא בושל כל צרכו ומונח על האש?
• אם נניח שהאיסור הוא אכן רק כשלא בושל, מדוע יש לערבוב משמעות גדולה כל כך, הרי במידה והוא על האש הוא בלאו הכי התבשל, ומדוע יש לייחס חשיבות לפעולת הזירוז הזו?
• אם נניח שאיסור בישול קיים גם בתבשיל שכבר הגיע לדרגת "כל צרכו" קודם ההגסה, נצטרך לענות על השאלה כיצד ניתן לבשל דבר שכבר בושל, והרי זה סותר את העיקרון שהצבנו בשיעורים הקודמים כי 'אין בישול אחר בישול'.

המקור לאיסור מגיס

איסור ההגסה מוזכר בגמרא ב2 מקומות, וכפי שיתבאר:

1. בברייתא בביצה (לד.) נאמר:

אחד המביא את האור ואחד מביא את העצים..ואחד מגיס- כולן חייבים.

מגמרא זו עולה כי יש חיוב בערבוב תבשיל המונח על גבי האש (הגסה).

2. איסור הגסה מוזכר גם כדרך אגב בגמרא בשבת (יח:)  שם עוסקת הגמרא בברייתא הקובעת:

לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה. ואם נתנן - למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו.

כלומר, הגמרא אוסרת הנחת קדרה עם עסיסיות סמוך לשבת, ורצתה הגמרא להסיק שברייתא זו נוקטת כי יש איסור של 'שביתת כלים' וכדעת ב"ש, כלומר שאסור שתעשה מלאכה בשבת בכלי הישראל אף שהוא לא עושה כן. הגמרא דוחה זו וטוענת כי ברייתא זו יכולה להתיישב גם לשיטת בית הלל הסוברים כי אין  איסור של "שביתת כלים", ומבארת הגמ' שהאיסור כאן הוא מחשש שיחתה בגחלים בשבת בשביל לזרז את הבישול, הגמרא מקשה באחת מקושיותיה על הסבר זה: מדוע התירה הברייתא לשים צמר ליורה, והרי יש לחוש לחיתוי אף במקרה זה?, והשיב שמואל שמדובר ביורה שכבר נעקרה מעל גבי האש. הגמרא שואלת שמכול מקום עדיין יש לחוש שמא יגיס ביורה, ומשיבה הגמרא שמדובר ביורה שהיא חתומה, ועל כן אין חשש שיגיס בה.

בגמרא זו עולה לכאורה שיש איסור להגיס גם במידה והקדרה לא נמצאת על האש. אך לא מבואר בגמ' אם מדובר בגמרא בתבשיל שלא בושל כל צרכו, או גם במידה והתבשיל בושל כל צרכו.

מכול מקום על אף שכך עולה מפשטות מגמרא זו.

נראה שתוס' (שבת יח: ד"ה 'דילמא') והרמב"ן (שבת יח: ד"ה 'הא דאמרינן') לא קיבלו הסבר זה, וביארו שגמ' זו לא עוסקת בהגסת תבשיל, אלא דווקא כשמגיס יורת צמר, ששם האיסור כלל לא קשור לאיסור בישול כי לאיסור צביעה.

המהרש"א מסביר שמה שהניע את תוס' לפרש כן, הוא משום שהם תפסו שהגסה האסורה היא דווקא במציאות שההגסה נעשית על האש (וכך גם כתב הריטב"א במפורש).

לאחר הבאת 2 המקורות העוסקות באיסור הגסה ננסה לסכם את השיטות המרכזיות בסוגיא לאור השאלות שהצבנו לעיל.

שיטת הרמב"ן- פעולת ההגסה האסורה היא רק ההגסה הראשונה אשר משפיעה באופן קריטי על הליך הבישול

כפי שהבאנו לעיל, הרמב"ן נקט גם כשיטת תוס' שהדיון בגמ' בשבת לא עוסק באיסור של הגסת תבשיל, אך מבואר בדבריו שהמניע שלו לפרש כן הוא מכך שהגמ' שאלה את השאלה על הגסה דווקא ביחס ליורה עקורה, ולא ביחס לקדרה, ומשמע שדווקא ביורה יש לחוש להגסה, משום חשש הצביעה שיש שם.

לאור כך מבאר הרמב"ן שהסיבה שאין לחוש להגסה בתבשיל היא מ2 סיבות:

• הדרך להגיס הוא דווקא בהגסה הראשונה.
• האיסור להגיס הוא דווקא בהגסה הראשונה, משום שרק בהגסה זו התבשיל 'מתבשל מהרה' דווקא בהגסה הראשונה ונמצא שהוא מבשל, ואין חשש שיגיס בתחילה כשהתבשיל עוד לא מבושל, משום שאין חשש הגסה בתבשיל חי.

בשיטתו של הרמב"ן אנו מוצאים תשובות די מספקות לשאלות שהצבנו בתחילה:

• איסור הגסה שייך רק כאשר התבשיל לא בושל כל צרכו.
• האיסור הוא רק בהגסה הראשונה, אשר בלעדיה קשה מאוד להביא את התבשיל למצב של בישול ראוי, ולכן אין זה סתם 'פעולת זירוז' אלא פעולה קריטית בהליך הבישול.

נראה שגישה זו של הרמב"ן קרובה יותר לכיוונים שהעלנו שחיוב בישול הוא דווקא ביצירת 'מהפך' משמעותי ולא בכל פעולה של השבחה, ולכן לא הסתפק הרמב"ן בכל פעולת זירוז בבישול, אלא סבר שיש לחייב רק על הפועלה הראשונה שהיא קריטית למלאכת הבישול.

ביאורו הראשון של הרשב"א

יש לציין שהרשב"א מביא הסבר שנראה ממש דומה לדברי הרמב"ן, אך מההקשר שבו הוא מופיע יוצא שזו שיטה ממש הופכית לשיטתו של הרמב"ן, וכך כתב הרשב"א:

וקשיא לי אם כן האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין היאך מוציאין מהן בכף והלא מגיס,

וי"ל דבהגסה ראשונה הוא דאיכא משום מבשל לגבי קדירה מפני שמערב את הכל ואיכא משום קרובי בישולא אבל בשאר הגסות לא דמראשונה ואילך ליכא בקדירה משום מבשל, והיינו דמפרשינן טעמא דעססיות ותורמוסין משום מחתה בגחלים ולא אמרינן משום מגיס, והיינו נמי דמשהין על גבי כירה קטומה ולא חיישינן דלמא מגיס, אבל ביורה של סמנין הוא דאיכא משום מגיס דדרכן בכך להגיס תדיר כדי שלא יחרכו כדכתיבנא, וכן ראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב דמסתבר ליה דליכא משום מבשל מהגסה ראשונה ואילך.

ועוד יש לי לומר דכל דבשיל כמאכל בן דרוסאי ליכא משום מגיס, דהא מגיס משום מבשל הוא דמחייב וכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי תו ליכא משום מבשל, וכענין שאמרו בפרק כירה (מ' ב') בשמן למאן דאמר שמן אין בו משום בישול שמותר לתת אותו אפילו במקום שהיד סולדת בו.

הרשב"א מבאר גם כן כדברי הרמב"ן שאיסור ההגסה הוא רק בהגסה הראשונה, אך ראשית יש להעיר שהמניע שלו לומר כן שונה ממה שהניע את הרמב"ן: לרמב"ן היה קושי בפרשנות הסוגיא בלבד- 'מדוע אין לחוש בקדירה להגסה'. אמנם המניע של הרשב"א מהותי הרבה יותר, הרשב"א הבין שאם נקבל את איסור ההגסה גם בתבשיל שלא מונח על האש, יהיה אסור להוציא אוכל מהתבשיל ע"י כף? 

משאלת הרשב"א עולה כי לפחות בשלב הקושיא הבין הרשב"א שאיסור ההגסה קיים גם בתבשיל שבושל כל צרכו!! נראה שגם בתירוץ לא חזר בו הרשב"א מהבנה זו אלא הגביל זאת רק להגסה הראשונה. כך גם עולה מהמשך דברי הרשב"א שהעלה תירוץ נוסף והוא שבאמת אין איסור מגיס בדבר שכבר בושל (הרשב"א כתב לשיטתו שדי בבישול בן דרוסאי, אך לחולקים יש לתרגם זאת לבישול של כל צרכו). נשמע מדברי הרשב"א שבהבנתו הראשונה סבר הרשב"א שאיסור ההגסה תקף גם לאחר הבישול, אלא שיש להגביל זאת להגסה הראשונה.

לפי הבנה זו בפירושו הראשון של הרשב"א עולה שזו שיטה כמעט הופכית לשיטת הרמב"ן- אם הרמב"ן הגביל את איסור ההגסה רק לפעולה שבלעדיה קשה להגיע למצב של בישול, הרשב"א בהבנה זו סובר שיש איסור בהגסה אף לאחר שכבר התבשיל הגיע לבישול גמור ומכול מקום סובר הרשב"א יש משמעות להגסה הראשונה משום 'שמערב את הכל ואיכא משום קרובי בישולא'. אך יש קושי בביאור זה- כיצד ניתן לדבר על קירוב בישול בדבר שכבר בושל? התשובה שעונים האחרונים על שאלה זו (כפי שנביא לקמן) היא שערבוב האוכל נותן ערך נוסף של הוספת טעמים לתבשיל, אשר יש לו ערך מספיק חשוב בשביל לחייב עליו, ועל כן הוא מוגבל רק לעירוב הראשון.

אמנם יש קושי גדול בהבנה זו, וגם ניתן להציע שהרשב"א לא התכוון לכך, אלא כוונתו הייתה לדברי הרמב"ן. ניתן לומר שאין לדייק ממה שכתב הרשב"א בתירוצו השני שאין איסור מגיס בדבר שכבר בושל, שעד כאן הניח שיש בישול בזה, שהרי כבר אמר הרשב"א בפירושו הראשון שהאיסור הוא רק בהגסה הראשונה, ובהגסה זו פשוט שהתבשיל עדיין לא בושל, אלא רצה הרשב"א לומר שגם אם לא נקבל את החידוש שהאיסור הוא רק בהגסה הראשונה, עדיין ניתן לומר שהאיסור הוא רק כשהתבשיל עוד לא בושל, וממילא ניתן להתיר הוצאת כף [עיין חזו"א (או"ח לז, טו) שהסתפק בנקודה זו בדעת הרשב"א והרמב"ן, וכתבנו שלכאורה ברמב"ן פשוט שדיבר רק במציאות שהתבשיל לא בושל, אך בעניין הרשב"א יש יותר מקום להסתפק].

אם נבין שאכן ביאורו הראשון של הרשב"א הינו ביאור שונה מביאורו של הרמב"ן יש לענות על השאלות שהצבנו בתחילה כדלהלן:

• איסור הגסה הוא גם כשאינו על האש, אך רק בהגסה הראשונה שנותנת משמעות.
• לא כל ערבוב נותן חשיבות, אלא רק הערבוב הראשון וכנראה משום הנופך הנוסף של ערבוב הטעמים.
• לשאלה כיצד ניתן לבשל דבר שכבר בושל ענינו בדוחק, שיש איסור של רובד נוסף של הוספת הטעמים (לקמן נציע ביאור נוסף שיכול להיות רלוונטי ברשב"א בשם האג"מ עיין לקמן).

לפי ביאור זה ניתן לבשל אף דבר מבושל, אך גם זה מוגבל דווקא לפעולה הראשונה אשר יוצרת השבחה משמעותית של ערבוב הטעמים, ומכול מקום רחוקה מאוד גישה זו מגישתו של הרמב"ן שמגביל אף את החיוב של זירוז בישול ממש לפעולת הראשונית שהיא הקריטית ביותר.

ביאורו השני של הרשב"א- והבנת הכסף משנה ברמב"ם

כפי שהבאנו לעיל, הרשב"א בתירוצו השני, מבאר שאיסור הגסה שייך רק בדבר שלא בושל כל צרכו, ואין חילוק בין הגסה ראשונה לשנייה.

הכסף משנה הבין כך גם בדברי הרמב"ם, וכך כתב הרמב"ם (שבת ג, יא):

אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת והיא על האש להוציא ממנה בשבת מפני שמגיס בה וזה מצרכי הבישול הוא ונמצא כמבשל בשבת.

מלשון הרמב"ם קצת משמע שלא כדברי הגמ' בשבת וכי האיסור להגיס הוא רק כשהוא על האש, אך הכסף משנה ביאר שיש להשאיר את דברי הרמב"ם כפי ההבנה הפשוטה וכך כתב:

נ"ל שמ"ש רבינו והיא על האש לאו דוקא אלא כל שהעבירה מרותחת מעל האור היא על האש קרי לה

וכן הביא מדברי הרמ"ך שהרמב"ם מדבר רק בתבשיל שלא בושל כל צרכו, אך במידה ובושל כל צרכו, אין בזה איסור.

א"כ לשיטה זו ניתן לענות על השאלות שהצבנו לעיל כדלהלן:

• איסור מגיס שייך בין על האש ובין שאינו על האש, ועיקר הדגש הוא בכך שיהיה עדיין חם
• לשאלה מדוע יש משמעות לבישול, כנראה יש לענות  שכל פעולה שמקרבת את הבישול מחייבת כפי שקצת משמע בדברי הברייתא בביצה שזה החידוש שהיא באה לומר שכל פעולה המקדמת בישול מחייבת.

מגישה זו עולה מחד כתפיסה השמרנית והפשוטה שמלאכת בישול היא רק בהבאת התבשיל לבישולו ולא מעבר לכך, אך מאידך מכירה גישה זו בכך שכל שלב באמצע נחשב כאיסור בישול דאורייתא (ובזה יש לדון אם זהו חידוש מיוחד בהגסה, או שכל קירוב הבישול אסור מדאורייתא וכפי שחקרנו בשיעור הראשון בהגדרת מלאכת הבישול [שלא כדעת הט"ז שם])

הבנת אחרונים רבים בדעת הרמב"ם- כל קירוב בישול אסור אף שלא על  האש, אך הכנסת כף אסורה מדרבנן רק על האש

לעיל הבאנו את הבנת הכסף משנה ברמב"ם שאין חילוק בין הגסה על האש לשאינה על האש. 

אך המעיין בלשון הרמב"ם יזהה את הדוחק שבביאור זה, שהרי הרמב"ם כתב במפורש שהאיסור הוא דווקא על האש. 

עוד יש לתת את הדעת שהרמב"ם בהלכה זו (שבת ג, יא) לא עסק בהגסה ממש כי אם אסר אף את הכנסת הכף, וכבר העיר עליו הראב"ד שהפריז במידותיו לאסור גם בזה.

כן יש להעיר שמלשון הרמב"ם נשמע שהאיסור אינו מדאורייתא כי אם מדרבנן בלבד משום שכתב דין זה בלשון 'אסור ולא בלשון 'חייב' וכן סיים שנמצא 'כמבשל' ומשמע שהוא לא נחשב מבשל ממש. דין זה הוא בניגוד לאיסור מגיס המופיע ברמב"ם בפרק ט (הלכה ד) שכתב:

אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ובא אחר והגיס כולם חייבים משום מבשל, שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל.

שם אכן עוסק הרמב"ם באיסור דאורייתא, אך בפרק שלנו נראה שהרמב"ם לא עוסק בהגסה ממש אלא בהכנסת כף בלבד, ובזה האיסור הוא מדרבנן בלבד.

בביאור העניין כתב המרכבת המשנה (חעלמא) בזה הלשון

ומה שנ"ל פשוט בדברי רבנו דאין הגסה אלא בקדרה שפותה אצל האש שבהגסה זו מהפך מה שבקדרה ומקרב אותו חלק שהיה רחוק מן האש להיות קרוב לאש וממהר להתבשל וכה"ג לא מקרי פסיק רישא ואף על גב שבודאי מקרב חלק התבשיל שהיה רחוק מן האש ומהפכו להיות קרוב לאש דכיון שאין מגמתו לקרב אצל האש אלא עיקר כוונתו להוציא מן הקדרה הילכך מקרי דבר שאינו מתכוין ...ואפ"ה אסור מדבריהם אף על גב דדבר שאינו מתכוין מותר שאני הכא דמחזי כמגיס לבשל

כלומר, לשיטת מרכבת המשנה האיסור בהגסה הוא בקירוב התבשיל לאש, והאיסור הוא רק כשמתכון לבשל, ולכן בהוצאת כף יש בזה רק איסור דרבנן שנראה כמתכוון לבשל,וכשהיורה עקורה אין זה נראה כמתכוון להגיס לבישול, אך אם יעשה כן על מנת לבשל יש לאסור אף כשהיא עקורה. אך יש חידוש גדול בדבריו, והוא שגם בדבר שיקרה באופן ודאיי אין איסור כשאין זה מגמתו (ואין כאן המקום לדון בחידושו עיין במרכבת המשנה שבת א, א) 

האור שמח מבאר באופן דומה, אך בשונה מחידושו של מרכבת המשנה -שאף כשזה יקרה באופן ודאי זה לא  אסור-, סובר האור שמח שזה רק קרוב לודאיות, ובלשונו- 'קרוב לפסיק רישיה' ולכן זה איסור דרבנן בלבד, וגם האור שמח סובר שהאיסור יהיה גם שלא על האש במידה ויכוון לכך. יש להטעים טיפה יותר את דברי האור שמח ולומר, שיתכן שהרמב"ם לא 'קבע מסמרות' אם האיסור כאן הוא מדאורייתא או מדרבנן ולכן לשונו מעומעמת בזה, וזאת משום שבאמת זה תלוי במציאות לפעמים בהגסת התבשיל יש ודאיות גמורה של בישול ולפעמים לא, ועל כן סתן הרמב"ם כי הדבר אסור וקרוב לבישול האסור מן התורה, משום שלעיתם אכן יעבור על דין תורה ולעיתים לא יעבור.

א"כ לפי פירוש זה ברמב"ם נשיב על השאלות שהצבנו לעיל כדלהלן:

• איסור הגסה הוא רק בתבשיל שלא התבשל כל צרכו, וגם כשלא מונח על האש אלא שהרמב"ם הוסיף איסור גם בהוצאת מאכל ע"י כף, אלא שסבר שהאיסור הוא מדרבנן, ואיסורו נאמר רק בעודו על האש (או משום שלא נאסר כשאין זה מגמתו, או משום שאין בזה ודאיות גמורה, ויתכן שלעיתים יהיה האיסור גם מהתורה).
• לערבוב יש משמעות משום שהוא מקרב את הבישול, וכל קירוב אסור.

שיטה זו דומה במהותה לגישה הקודמת שהצגנו בדעת הרמב"ם ופירושו השני של הרשב"א, אלא שגישה זו מחדשת שיש גם איסור מדרבנן במצבים מסויימים, מה שלא נאמר בשיטות שקדמו לה.

שיטת הכלבו

הכלבו (סימן לא) למד כדברי ראשונים רבים שהגמ' בשבת עסקה דווקא בהגסת צבע, וסבר שהגסת מאכל נאסרה אך ורק על גבי האש, וכך גם למד בדברי הרמב"ם.

אך הכלבו הוסיף נקודת חידוש עצומה!! לדעתו יש איסור הגסה על גבי האש גם לתבשיל שבושל כל צרכו, ושאיסור זה הוא מדאורייתא.

כאן נתקלים אנו בקושי רב, כיצד ניתן לאסור מדאורייתא לעשות פעולת בישול בדבר שכבר בושל, כבר התקשנו בזה באפשרות בדעת הרשב"א, אך כאן מדובר בשיטת הכלבו להלכה, ולא רק באפשרות  אחת מתוך שתיים (שהרשב"א בחר בשניה בתוכה).

נציע ג' אפשרויות בטעם האיסור:

• הצענו לעיל את ההבנה שיש איסור בערבוב הטעמים (ואין דעתי נוחה בהסבר זה)
• הרב משה פיינשטיין (אג"מ  ד, עד) ביאר שאף דבר שאנו מגדירים כמבושל כל צרכו, אין הכוונה שהכול מבושל ממש אלא שאם אוכלים יחד הכל לא מרגישים בחלקים שאינם מבושלים, ולכן כאשר מערבבים יתכן שנערב את החלק הלא מבושל מצד עצמו ונהפוך אותו למבושל.
• נראה לי להציע שיש לפרש את סברת הכלבו כפי שמבואר שסבר כבר השלטי גיבורים וכך כתב (ו: בדפי הרי"ף אות ב) 'ולדברי רבינו (הרי"ף) בתבשיל לקדירה עד שנתבשל יפה לא מקרי בישול ואפילו דבר שנתבשל שפיר ועדיין מצטמק ויפה לו עדיין מקרי שלא נתבשל יפה ולפי דברי רבינו לא ידעתי איך נהגו נשי דידן שבשבת עושין תבשילין שהצימוק יפה להן ומניחין אותן על האש ומגיסין בהם כמה פעמים ועדיין הן אצל האש והצימוק יפה להם".מבואר בדבריו כי בישול לא נגמר ברמת כל צרכו (לכל הפחות בקדירה) ולכן פעולת ההגסה יוצרת שיפור נוסף וצימוק ויש בזה משום בישול ממש (הקושי בביאור זה הוא שלכאורה מדיני החזרה בשבת משמע שמותר להחזיר תבשיל על האש אף אם מצטמק ויפה לו ואם היה בזה משום בישול לא היה מקום להתיר זאת, וצ"ע).

לפי הביאור האחרון שהעלינו בהבנת הכלבו (ע"פ השלט"ג) יוצא תפיסה מחודשת בהבנת מלאכת בישול, אשר קשורה ישירות לשאלה המרכזית שהצבנו בשיעורים הקודמים בנוגע למלאכת מבשל- האם זה דווקא ביצירת מהפך החפץ או כל פעולת השבחה- לפי גישה זו יוצא שמלאכת הבישול לעולם לא נגמרת, וכל שהתבשיל משביח ע"י האש הוא עדיין מתבשל על אף שהוא ראוי לאכילה כבר קודם לכן לכל בני האדם

שיטת התפארת שמואל בדעת הרמב"ם  

התפארת שמואל (שבת ג, יא)  הבין בדעת הרמב"ם כבהבנת הכלבו שמדובר בתבשיל שבושל כל צרכו, אך סבר שהאיסור הוא מדרבנן  וטעמו הוא שיש חשש שהוא חושב שזה מבושל ובאמת אין זה מבושל.

בגישה זו גם כן, אין חידוש מהותי מעבר לאיסור דרבנן שהתחדש כאן ובדומה להבנת שאר האחרונים בדעת הרמב"ם, אלא שלפי התפארת שמואל הגזירה רחבה יותר, ושייכת גם בדבר שכבר בושל.

סיכום השיטות:

ניסינו לבאר מהי הגדרת איסור מגיס, ונסכם בקצרה את מה שהעלנו בשיטות השונות:

• לשיטת הרמב"ן איסור הגסה הוא רק בתבשיל שעוד לא בושל, ורק פעולת הערבוב הראשונה אשר משפיעה משמעותית על הבישול אסורה. לפי שיטה זו שאר פעולות הערבוב אינם  חשיבות מספיק בשביל שיחשבו בגדר 'מבשל', לכאורה לדעתו ניתן לערבב גם מחוץ לאש, אך בד"כ פעולה הראשונה נעשית על האש. גישה זו מקרבת אותנו להבנה שמלאכת הבישול שייך דווקא במהפך משמעותי בחפץ ולא בכל פעולת השבחה
• יתכן כי לפי הביאור הראשון ברשב"א יש איסור בהגסה אף בתבשיל שבושל כל צרכו, אך רק בערבוב הראשון, וכנראה זה משום שזה נותן נופך נוסף של טעם בתבשיל, גישה זו אמנם מקבלת כי ניתן לבשל דבר שכבר הגיע לתוצר הסופי אך היא מגבילה זאת רק לשלב מהותי שנוצר על  גבי השלב הסופי.
• לשיטת הרשב"א (בפירושו השני) והכסף משנה ברמב"ם כל ערבוב שמקדם את הליך הבישול מחייב במידה והתבשיל עוד לא בושל ,ואין הבדל בזה בין מציאות שהתבשיל על האש למציאות שהתבשיל אינו על האש. בגישה זו אין להוציא הגדרה מחודשת במלאכת הבישול, מלבד שכל פעולת זירוז המקדמת את הבישול לקראת השלב הסופי מחייבת.
• לשיטת אחרונים רבים בדעת הרמב"ם איסור המגיס שייך בכל ערבוב שמקדם את הבישול ואין הבדל בזה בין מציאות שהתבשיל על האש לבין מציאות שאינו על האש. אך במידה ורק מוציאים תבשיל ע"י כף יש לאסור רק על האש מחשש שתהיה בזה בעל כרחך פעולת בישול, ואין איסור בזה כאשר הדבר נעשה שלא על גבי האש גישה זו דומה לגישה הקודמת אלא שמחדשת שיש גם איסור דרבנן.
• לדעת הכלבו האיסור בהגסה הוא רק על האש, אך גם במידה וכבר בושל התבשיל, ואיסור זה הוא מדאורייתא. בהסברת דבריו הצענו ג' אפשרויות : 1. יש איסור בערבוב טעמים גם בדבר שבושל. 2. יש חשש שמא דבר מצד עצמו לא מבושל, אף על פי שנאכל יחד ומוגדר כמבושל. 3. כל השבחת מאכל אף לאחר כל צרכו מוגדרת כבישול וכדעת השלטי גיבורים בדעת הרי"ף.  לפי  ההבנה השלישית בדעתו יוצא חידוש גדול בהבנת מלאכת הבישול והיא שלעולם כל השבחה נחשבת כבישול, על אף שהתבשיל כבר ראוי לאכילה לכל בני האדם כבר קודם לכן. 

הלכה למעשה

להלכה השו"ע התיר להוציא ע"י כף מתבשיל שכבר הגיע לדרגת 'כל צרכו'. השו"ע התנסח בלשון 'אם העבירן מעל גבי האור', ומשמע שעל גבי האש אסור גם שהוא כל צרכו, וכן מדוייק בלשונו בב"י (סימן שכא).

אמנם חלק מפוסקי ספרד (ילקוט יוסף שיח, מג, מנוחת אהבה חלק ב פרק י, הלכה כט) קיבלו את החומרא להגיס בדבר שבושל כל צרכו אך רק בהגסה ממש, משום שהב"י בסימן שכא עסק בעניין הגסה ואסר על גבי האש, אך לא דיבר על הוצאת כף, ואף הדיוק מלשון השו"ע אצלינו אינו מוכרח משום שהוא אסר הגסה בדבר שלא בושל כל צרכו אף שאינו על האש , ויתכן שלשם כך התנסח בלשון 'אם העבירן על גבי האש' אך לא בכדי לומר שכאשר התבשיל מבושל יש איסור להוציא כשהוא על האש.

אמנם ה'בן איש חי' (רב פעלים ג, מד) החמיר אף בהוצאת אוכל ע"י כף בתבשיל מבושל כל שהוא על האש, והבין שכך עולה מפשטות לשון השו"ע אצלנו, אמנם אף הוא הקל במקום מצווה.

הרמ"א כתב שיש להיזהר בכל עניין.

אך הרמ"א לא ביאר מהי כוונתו באומרו ש'יש להזהר בכל עניין':

הט"ז (שיח, כג) ביאר שלא החמיר הרמ"א בנטילת האוכל ע"י כף כאשר התבשיל בושל כל צרכו, אך אסר הגסה על גבי האש גם כשבושל כל צרכו, וכן אסר נטילת תבשיל בכף כשלא בושל כל צרכו.

אמנם מדברי המגן אברהם (שיח, מד) עולה שהרמ"א החמיר אף במבושל כל צרכו ואף שאינו על האש, ולכן כתב שיש שהקילו בקטניות מפני שאי אפשר לאוכלם בדרך אחרת ועל כורחך שהבין שמדובר שאסור גם בכל צרכו כל שהוא חם, ושאר דברים ניתנים לשפיכה.

המשנה ברורה (שיח, קיז) כתב שלא התקבלה חומרת המגן אברהם ומעיקר הדין מותרת אף הגסה ממש בדבר שבושל כל צרכו, והרוצה להחמיר יחמיר בהגסה, אך לא בהוצאה ע"י כף שאינה על האש, (ונשמע מדבריו שמכול מקום החמיר בהוצאה בכף כאשר התבשיל הוא על האש).

אף הרב משה פיינשטיין (ד, עד) לא הקל בהוצאה בכף על האש גם כשהקדרה כבדה, ואין דרך אחרת.

אך כפי שהבאנו לעיל הרב פעלים אמנם החמיר בהוצאת תבשיל בכף כשהוא על האש, אך היקל במקום מצווה.

לסיכום: אף להלכה, ההבנה המקובלת היא שאין מלאכת בישול בדבר שכבר בושל, אך מכול מקום רוב הפוסקים חששו להגסה ממש בדבר שהוא מבושל כל צרכו כשהוא על האש, ואחד הסיבות היא החשש לשיטת הכלבו שאכן יש בזה איסור דאורייתא.