קריאת שטרי הדיוטות
קריאת שטרי הדיוטות
סימן שז, סעיפים: יב, יג יד טו, טז, יז.
-האם מותר לקרא בכתובים בשבת?
-איסור קריאת רשימת אורחיו.
-מה זה 'שטרי הדיוטות' ומדוע הם נאסרו?
-קריאת שטרי הדיוטות לצורך מצוה.
-האם מותר לקרא מכתבים בשבת?
-האם מותר לקרא בספרי חול ובספרי חכמה בשבת?
-קריאת עיתונים בשבת.
האיסור של קריאת שטרי הדיוטות לא מובא בשום מקום באופן ישיר, אלא שהגמ' הביאה בכמה מקומות דברים שנאסרו משום שטרי הדיוטות.
ראשית נדון בגמ' בשבת דף קטז א שם כתבה המשנה שיש איסור לקרא בכתובים בשבת וזה לשון המשנה:
האם מותר לקרא בכתובים בשבת?
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטו עמוד א
מתניתין. כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן. אף על פי שכתובים בכל לשון טעונים גניזה. ומפני מה אין קורין בהם - מפני ביטול בית המדרש.
וביאר רש"י במה אין קוראים:
רש"י מסכת שבת דף קטו עמוד א
בין שאין קורין בהן - כגון כתובים, ורבינו הלוי אמר: דאפילו יחידים אין קורין בהן, כדקתני טעמא משום ביטול בית המדרש, דמשכי לבא, ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים שעסוקין במלאכה כל ימות החול, ובתוך הדרשה היו מורין להן הלכות איסור והיתר, וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים.
ובגמרא מצינו אפשרות לסייג את האיסור לקרא בכתובים רק לזמן שדורשים בו או למקום שדורשים בו וז"ל הגמרא:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטז עמוד ב
אמר רב: לא שנו אלא בזמן בית המדרש, אבל שלא בזמן בית המדרש - קורין. ושמואל אמר: אפילו שלא בזמן בית המדרש אין קורין. איני? והא נהרדעא אתריה דשמואל הוה, ובנהרדעא פסקי סידרא בכתובים במנחתא דשבתא! אלא, אי איתמר הכי איתמר; אמר רב: לא שנו אלא במקום בית המדרש, אבל שלא במקום בית המדרש - קורין. ושמואל אמר: בין במקום בית המדרש בין שלא במקום בית המדרש, בזמן בית המדרש - אין קורין, שלא בזמן בית המדרש - קורין. ואזדא שמואל לטעמיה, דבנהרדעא פסקי סידרא דכתובים במנחתא דשבתא.
עד כאן למדנו שכל איסור הקריאה בכתובים הינו משום ביטול בית המדרש, אך הגמ' מביאה דיעה אחרת:
רב אשי אמר: לעולם כדאמרן מעיקרא, ושמואל כרבי נחמיה. דתניא: אף על פי שאמרו כתבי הקדש אין קורין בהן - אבל שונין בהן ודורשין בהן, נצרך לפסוק - מביא ורואה בו. אמר רבי נחמיה: מפני מה אמרו, כתבי הקדש אין קורין בהן - כדי שיאמרו: בכתבי הקדש אין קורין, וכל שכן בשטרי הדיוטות.
כלומר לפי רב אשי שמואל דיבר אליבא דר' נחמיה ולכן יאסור תמיד לקרא בכתובים בכדי שלא יבואו לקרא בשטרי הדיוטות, שימו לב הגמ' לכאורה מניחה שאיסור קריאה בשטרי הדיוטות הינו פשוט (לפחות לר' נחמיה) וכל האיסור הוא שלא יבא לקרא בשטרי הדיטות.
להלכה אנו פוסקים כרב וממילא כל האיסור לקרא בכתובים שייך רק בזמנם שהיו דורשים דרשה לבעלי בתים, וכך מסכם זאת הב"י:
בית יוסף אורח חיים סימן שז
וכתבו הרי"ף (מג:) והרא"ש (סי' ב) והלכתא כרב ופירש רש"י בזמן בית המדרש. קודם אכילה היו דורשין: שלא בזמן בית המדרש. לאחר אכילה לא דרשו משום שכרות. וכתב הר"ן בשם הרז"ה מאחר שפסק מנהג הראשונים שהיו נוהגים בכל שבת לדרוש וכו' כמו שכתוב לעיל.
א"כ להלכה יוצא שמותר לקרא בכתובים, ואין איסור זה שייך באיסור קריאת שטרי הדיוטות.
ומה בדבר קריאה בספרי חול, האם מותר לקרוא ספרי חול בשבת?
בכדי לדון בשאילה זו עלינו לחקור אחרי האיסור הרמוז בגמרא שהבאנו -'איסור קריאת שטר הדיוטות'.
ומכאן נעבור למקום השני בו נרמז האיסור הנ"ל בגמרא:
איסור קריאת רשימת אורחיו
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמח עמוד ב- קמט עמוד א
משנה. מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב..
גמרא. מאי טעמא?
רב ביבי אמר: גזירה שמא ימחוק.
אביי אמר: גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות.
מאי בינייהו? - איכא בינייהו: דכתב אכותל, ומידלי. למאן דאמר שמא ימחוק - לא חיישינן, ולמאן דאמר שמא יקרא - חיישינן. ולמאן דאמר שמא ימחוק ניחוש שמא יקרא! ותו: לשמא ימחוק לא חיישינן? והתניא: לא יקרא לאור הנר, ואמר רבה: אפילו גבוה שתי קומות, אפילו גבוה שתי מרדעות, אפילו עשרה בתים זה על גבי זה - לא יקרא! –
אלא, איכא בינייהו: דכתב אכותל ומיתתי, למאן דאמר שמא ימחוק - חיישינן, למאן דאמר שמא יקרא - לא חיישינן, גודא בשטרא לא מיחלף. ולמאן דאמר שמא יקרא ליחוש שמא ימחוק! –
אלא, איכא בינייהו: דחייק אטבלא ואפינקס. למאן דאמר שמא ימחוק - לא חיישינן. למאן דאמר שמא יקרא - חיישינן. ולמאן דאמר שמא ימחוק ליחוש שמא יקרא! וכי תימא: טבלא ופינקס בשטרא לא מיחלף - והתניא: מונה אדם כמה מבפנים וכמה מבחוץ, וכמה מנות עתיד להניח לפניהם מכתב שעל גבי הכותל, אבל לא מכתב שעל גבי טבלא ופינקס! היכי דמי? אילימא דכתיב מיכתב - מאי שנא הכא ומאי שנא הכא? אלא לאו - דחייק, וקתני: מכתב שעל גבי הכותל, אבל לא מכתב שעל גבי טבלא ופינקס! –
אלא לעולם דכתב אכותל ומידלי. ודקא קשיא לך דרבה - דרבה תנאי היא. דתניא: מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב. רבי אחא מתיר מכתב שעל גבי הכותל. היכי דמי? אילימא דכתיב מתתא - ליחוש שמא ימחוק. אלא לאו - דכתב ומידלי. ושמע מינה: דרבה תנאי היא, שמע מינה. ..
תנו רבנן: כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות - אסור לקרותו בשבת. ודיוקנא עצמה - אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר אל תפנו אל האלילים. מאי תלמודא? - אמר רבי חנין: אל תפנו אל מדעתכם.
בפירוש דברי הגמרא הנ"ל נתקשו מאוד הראשונים ויש לפחות ד' פירושים שונים בעניין, אך לא נוכל להתעמק בהם בשיעור, ולכן ננסה להתעסק במוסכם:
-דבר ראשון שעולה מן הגמ' הוא שפשוט וברור לכ"ע שקיים איסור בקריאת שטרי הדיוטות, וכל השאלה היא, במקרה שאדם קורה את רשימת אורחיו מן הכתב האם הוא יכול להגיע גם לקריאת שטרי הדיוטות וזה תלוי במצבים השונים (כתוב בכותל גבוה/נמוך, כתוב/חקוק, פנקס) .
-עוד ברור שקריאת רשימת אורחיו אינה נקראת 'שטרי הדיוטות' אלא דבר שעלול להוביל לקריאת שטרי הדיוטות, א"כ נותר לנו לברר מה זה 'שטרי הדיוטות'?
לגבי איסור קריאת רשימת אורחיו פסקו רוב הראשונים (רי"ף רא"ש ועוד) כדעת אביי, הואיל והם הבינו שרב ביבי חולק על רבה וסובר שאין חשש בכותל גבוה, וזה נגד דברי רבה שחוששים שמא יטה את הנר אף בנר גבוה מאוד, ולכן אסור לקרא רשימה כתובה אפילו בכותל גבוה מאוד, אבל אם הכתב חקוק מותר לקרא בכותל שאין חשש מחיקה וגם אין חשש שמא יקרא בשטרי הדיוטות הואיל וכותל ושטר אינם מתחלפים, אך אסור לקרא בפנקס ובטבלה אפילו אם הוא חקוק, שבזה שייך האיסור שמא יקרא בשטרי הדיוטות אפילו שהוא חקוק, אך הרמב"ם סבר (שבת כג, יט) שאם הכתב חקוק בטבלה מותר לקרא בו, (ולא נאריך בביאור דבריו).
והשו"ע פסק כדעת הרי"ף והרא"ש:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שז סעיף יב
זימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם, אסור לקרותו בשבת אפילו אם הוא כתוב ע"ג כותל גבוה הרבה, משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות דאפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור (הרא"ש ור"ן פ' השואל וטור), אבל אם חקק בכותל חקיקה שוקעת, מותר; אבל בטבלא ופנקס אפילו אם הוא חקוק, אסור לקרותו.
האם מותר לקרא ברשימת אורחים לצורך מצוה?
בכדי לענות על שאלה זו יש להקדים בטעם האיסור של קריאת שטרי הדיוטות:
מה זה 'שטרי הדיוטות' ומדוע הם נאסרו?
כאן אנו ניגע בשאלתינו המרכזית מהו טעם איסור קריאת שטרי הדיוטות, ומה זה בכלל 'שטרי הדיוטות'
כתב רש"י על הגמ' בשבת קטז לגבי איסור קריאה בכתובים:
רש"י מסכת שבת דף קטז עמוד ב ד"ה שטר הדיוטות
שטר הדיוטות - כגון של חשבונות, או איגרות השלוחות למצא חפץ.
כלומר מרש"י נראה שששטרי הדיוטות הינם כל איגרות שאין בה דברי קדושה וכן עולה מפירוש המשניות של הרמב"ם:
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת שבת פרק כג משנה ב
הטעם שאסרו למנותם מן הכתב שמא יקרא אגרות בשבת, וזה אסור, שכל זולת ספרי הנבואה ופירושיהם אסור לקרותו לא בשבת ולא ביום טוב, ואפילו היה בו דברי חכמה ומדע..
אך יש להבין מהו טעם האיסור?
היה מקום להבין בדברי הרמב"ם שהאיסור הינו משום שמירת צביון השבת אך מהרמב"ם בהלכות משמע במפורש שטעם האיסור הינו אחר:
רמב"ם הלכות שבת פרק כג הלכה יט
אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת שלא יהא כדרך חול ויבא למחוק.
מכל מקום תוס' חלקו על דברי רש"י הנ"ל:
תוספות מסכת שבת דף קטז עמוד ב
פירש בקונטרס איגרות ותימה דנהגו העולם לקרות בכתב ואיגרות השלוחים ממקום למקום ולטלטלן ודאי שרי דהא ראויין לצור ע"פ צלוחית ונראה לר"י דלא קרי שטרי הדיוטות אלא שטרי חובות וכיוצא בהן אבל איגרות שרי דפעמים שיש בהן פקוח נפש ואפי' יודע שאין בו פקוח נפש מתיר ר"ת דלא הוי שטרי הדיוטות כיון שאין צריך למה שכתוב בה לפי שיודע מה שבאיגרות ואם אינו יודע שמא יש בו צורך גדול או פקוח נפש ושרי וכ"מ בירושלמי דקאמר מפני מה אין קורין בכתבי הקדש מפני שטרי הדיוטות שאם אתה אומר לו שהוא מותר אף הוא אומר מה בכך אם אתעסק בשטרותי משמע דווקא כעין חובות ושטרות קאמר וכן פי' רש"י לקמן גבי גזירה שלא יקרא בשטרי הדיוטות דבשטרי מקח וממכר קאמר וכן הגיה בפי' כתב ידו..
לפי תוס' עולה ששטרי הדיוטות הינם שטרי מקח וממכר בלבד, וכתבו התוס' שגם רש"י חזר בו וכ"כ הגר"א (שז ס"ק יד).
מה טעם האיסור לפי שיטה זו?
כתוב בהגהות מימוניות על דברי הרמב"ם שכתב שהטעם הוא שמא ימחוק:
הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק כג אות י
ולא הזכיר פיר"ש שפירש שטרי מקח וממכר דאסירי משום ממצוא חפצך.
כלומר לפי ההגהות מימוניות עולה שהסוברים ששטרי הדיוטות הינם שטרי מקח וממכר טעם האיסור הינו משום איסור ממצא חפציך ודבר ודבר, והסוברים ששטרי הדיוטות הינם כל דברים שאינם של קדושה סוברים שהאיסור הוא שמא ימחוק.
[אך הט"ז ס"ק יא כותב שהסברות הפוכות שמי שאוסר בכל אגרת סובר שהאיסור הוא משום 'ממצא חפציך', ומי שאוסר רק במקח וממכר סובר שהאיסור הוא שמא ימחוק וזה שייך רק במקח וממכר, וכבר תמה עליו הפמ"ג (משבצות זהב שז, יא) שלא שייך לאסור אגרות שלום משום 'ממצא חפציך' שהרי לא כתוב שם דברים האסורים בשבת].
ונראה שכעת ניתר לפתור את מה שציינו לעיל שהגמ' בשום מקום לא הזכירה את האיסור עצמו.
והנה לפי שיטת התוס' שהאיסור הינו משום 'מצא חפציך' ברור מדוע לא הוזכר עצם האיסור של שטרי הדיטות שהרי הוא כלול באיסור של ממצא חפציך (בפרט לשיטה שנביא לקמן שכל האיסור הוא דווקא בקריאה בפה.)
אך עדיין לפי הרמב"ם יש לבאר מדוע לא הוזכרה גזירה זו בשום מקום, וראיתי בעלון אור ישראל (גליון 15 בעמוד מח) ביאור יפה של הרב אליהו בר שלום שביאר בתחילת דבריו שחז"ל ידעו שגזירה זו לא תעמוד מצד עצמה, ולכן אסרו רק את המסביב, וממילא יהיה מובן לכל שיש איסור לקרוא בשטרי הדיוטות, ובזה גם לא תהיה זו גזירה לגזירה, ונראה להעיר שדבריו אלו מדויקים יפה מלשון ר' נחמיה שביאר את האיסור לקרוא בכתובים בזה הלשון 'כדי שיאמרו: בכתבי הקדש אין קורין, וכל שכן בשטרי הדיוטות', ולא כתוב שנאסר מחשש שיקרא בשטרי הדיוטות, אלא בכדי שילמדו מן הגזירה שמסביב שלא לקרא בשטרי הדיוטות עצמם, וראה כי זה ביאור נאה
קריאת שטרי הדיוטות לצורך מצוה
כעת נחזור לשאלה שהצבנו לעיל האם מותר לקרא שטרי הדיוטות לצורך מצוה, ולכאורה לפי הסוברים שטעם האיסור הוא משום 'ממצא חפציך' יש להתיר קריאה לצורך מצוה שהרי חפצי שמים מותרים, ואכן כך כותב המגן אברהם:
מגן אברהם סימן שז ס"ק טז
כתב ב"ח מה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב אסור נהי דלשמא ימחוק ליכא למיחש אלא כשבעל הסעודה בעצמו קורא מ"מ איכא למיגזר משום שמא יקרא כו' עכ"ל ואני אומר מנהג ישראל תורה הוא דהא חשבונות של מצוה שרי כמ"ש סימן ש"ו ס"ו ולא גזרינן אטו חשבונות שאינן של מצוה כ"ש הכא דהוא גופה גזירה אטו שטרי חשבונות דשרי בשל מצוה וע"ש סי"ב דצרכי רבים שרי:
[בשיעור שאל דניאל וסטפריד והרי תמיד סעודה בשבת היא מצוה, וא"כ דין זה נסתר מעצם האיסור של קריאת רשימת אורחיו בשבת? ולאחר כן מצאתי שכן הקשה באליה רבה ס' שז ס"ק ל ובשו"ע הרב סימן שז סעיף כג כתב לתרץ שבבעה"ב עצמו נאסר אף במקום מצוה משום חשש שמא ימחוק, ובשמש לא נאסר אלא בממזמין אורחים מתוך העיר שבזה אין מצוות הכנסת אורחים, אך לכאורה עדיין לא ברור שיש עדיין מצוות סעודת שבת, וצ"ע].
עוד מצינו היתר לקריאת רשמית אורחים ע"י השמש אף שלא לצורך מצוה, וכך כתב הב"ח עצמו:
שו"ת ב"ח (ישנות) סימן קכז
מה שמכריזי' חרם בלובלין מתוך הכתב ולא חיישינן משום מונה אדם את אורחיו כו' אבל לא מתוך הכתב. נ"ל דאימת ציבור עליו ולא חיישינן לשמא ימחוק...ותו נראה דלפי פירש"י בההיא דרב ביבי וז"ל שמא ימחוק מן האורחים כו' משמע דאין קפיד' אלא לבעל בית אבל לשמש אין איסור לקרות מתוך הכתב מאחר שאין בכוחו למחוק וכן דייק לשון המשנה דנקט אורחיו פרפרותיו ולא נקט אורחי פרפראות. וה"נ אין לחזן הכנסת כח למחוק ממנין בני האדם שציוו אותו הדייני' להכריז עליהם ואעפ"י דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור כתבו כאביי החולק על רב ביבי וס"ל דאסור משום שטרי הדיוטות:
... וא"כ הרי"ף ודעימי' דפסקו כאביי איכא למימר דאף לשמש אסור משו' ממצוא כו' אלא מ"מ כיון דסמ"ג ודעימי' הסכימו לפירש"י דהלכה כרב ביבי אין לנו לבטל המנהג.
ועוד אפי' לדעת הרי"ף משמע שאיסור קריאות שטרי הדיוטת הוא משום שמא ימחוק שהרי הרמב"ם פוסק כאביי ואפ"ה כתב בפ' כ"ג מהלכת שבת שאסור לקרות בשטרי הדיוטות משום שמא ימחוק וא"כ אף לדידהו איכא למימר דלא אסרו לקרות בשטרי הדיוטת אלא היכא דאינה צד לגזירה שמא ימחוק בדידי'..
כלומר לפי הב"ח יש מקום להקל מב' סיבות, א' שיתכן שכל האיסור הוא רק משום שמא ימחוק וזה לא שייך בשמש, ואף אם נאמר שהאיסור הוא מדין חשש בקריאת שטרי הדיוטות, ניתן לומר שאף איסור זה מקורו מחשש שמא ימחוק.
א"כ יוצא לפי הב"ח הנ"ל שאף אם טעם האיסור אינו משום ממצא חפציך, אלא מחשש שמא ימחק, יש מקום להתיר בשמש, הואיל ובו לא שייך חשש מחיקה,[עדיין היה מקום לחלוק ולומר שאמנם מקור איסור של שטרי הדיוטות הינם מטעם 'שמא ימחק' אך מכל מקום לאחר שנאסרו יש מקום לאסור אף בשמש, שמא יבואו לקרא בשטרי הדיוטות, ואכן נראה שכך סבר הב"ח בחידושיו על הטור שציטט המ"א]
ובשבות יעקב הוסיף טעם מעניין אחר לקריאת רשימת אורחים ע"י השמש:
שו"ת שבות יעקב חלק ג סימן כא
דעל קריאת השמש מתוך הכתב לא גזרו חכמים מעולם רק על בעל הבית קאמר וכ"כ בתשובת הב"ח סי' קכ"ז ע"ש דלא ימנה את אורחיו וכפי' רש"י שם משא"כ על השמש מעיקרא לא גזרו אפי' לסעודת הרשות והטעם נ"ל דיש לחוש לחורבה ותקלה וכדאי' בש"ס דגיטין דף נ"ה ע"ב אקמצא ובר קמצא חרב ירושלים לכך התירו לקרוא המזומן מתוך הכתב כדי שלא יטעה כנ"ל וכדאמרינן עת לעשות לה' הפרו תורתך משום שלום כן נ"ל טעם הגון ונכון ליישב המנהג.
ובמ"ב ס"ק מז הביא את שיטת המחמירים וסוברים שאף לשמש אסור לקרא בשבת ואת שיטת המקילים, ומכל מקום הקל לצורך מצוה ע"פ דברי המ"א שהבאנו לעיל.
[המנוחת אהבה נטה להחמיר בקריאת רשימות כאלה אף לצורך מצוה (ח"א סימן י הלכה לד) וטענתו שלפי הרמב"ם הסובר שטעם האיסור הינו משום שמא ימחק, לא שייך ההיתר של צורך מצוה.
ובילקוט יוסף עמ' קצו הערה ו חלק עליו וכתב שיש להתיר ושכן שמע מאביו אך לא התייחס לטענתו שהיתר זה לא שייך לפי טעמו של הרמב"ם.
אך הרב אליעזר מלמד בהרחבות לפניני הלכה עמ' 495 טוען שנראה שאף השו"ע סובר כטעמו של רש"י ולכן התיר לקרא באגרות שלום כשיש לו צורך, ולכאורה טעם זה אינו שייך לפי הרמב"ם, אך הקשה א"כ מדוע החמיר בספרי חכמה כפי שנביא לקמן, וכתב שיתכן שבזה נטה לדעת הרמב"ם משום שיש בזה גם חשש ביטול תורה, או ששם מדובר כשאין לו עונג.
אך לי נראה שהשו"ע בעקרון החמיר כדעת הרמב"ם, אלא שהיקל באגרת, מפני שכאן יש לצרף ב' שיטות, א' שיטות הסוברים שלא כרמב"ם, וב' שיטות הסוברים שאין היתר בעיון בלא קריאה, ונגיע לזה לקמן, אך בסעיף יג משמע שפסק כדעת הרא"ש אך מכל מקום נראה שיש לפקפק בהיתר של צורך מצוה מפני שהוא לכאורה נסתר מעצם האיסור של קריאת רשימת אורחיו, וכפי שהבאנו לעיל].
האם מותר לקרא מכתבים בשבת?
א"כ יוצא לנו שתי שיטות מה זה 'שטרי הדיוטות' אך עדיין יש לברר מה נאסר 'אטו שטרי הדיוטות' כלומר אף השיטה שסוברת ששטרי הדיוטות הינם רק שטרי מקח וממכר יתכן שתאסור אף בשאר שטרות 'אטו שטרי הדיוטות' ואכן כך כתב הרא"ש בפירוש:
רא"ש מסכת שבת פרק כג סימן א
פר"י היינו שטרי מקח וממכר ושטרי חובות ומשכונות משום ממצוא חפצך ודבר דבר. וכיון דחיישינן שלא למנות אורחיו ופרפרותיו שמא יקרא בשטרי הדיוטות מסתברא ה"ה בכל אגרות רשות. ומצינא לפלוגי דוקא בהני שייך למיגזר טפי לפי שהן מענין חשבונות וצרכיו ודמי לשטרי הדיוטות טפי מאיגרי הרשות שהן דברי שלומות ואין בהן צורך. אבל מדאסרינן כתב שמהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות שאין בהן צורך כלל ואסרינן משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות נראה דה"ה אגרות הרשות.
אך תוס' סוברים שאין אוסרים אגרות שלום 'אטו שטרי הדיוטות' כפי שראינו לעיל, אך בתוס' הדברים מסוייגים לאגרת שכבר יודע מה שכתוב או שאינו יודע ושמא צריך אותו לצורך הרבה, אך בראבי"ה ביצה סימן שתדמ וברמב"ן שבת קנא. ד"ה הא, עולה שאין כלל איסור לקרא באגרות שלום.
מכל מקום השו"ע פסק לאסור כדעת רוב הפוסקים וז"ל השו"ע:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שז סעיף יג
שטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות ואגרות של שאלת שלום, אסור לקרותם; ואפי' לעיין בהם בלא קריאה, אסור:
האם מותר לעיין באגרות שאינו יודע מה כתוב בו מבלי לקרא בפה?
ראינו שהשו"ע אסר לקרא באגרת שלום בשבת, אך כעת נראה שאין האיסור הנ"ל מוחלט, כתב הטור:
טור אורח חיים הלכות שבת סימן שז
ראיתי כתוב על שם הר"מ מרוטנבורג שמותר לקרות בכתב שהובא לו בשבת רק שלא יגע בו ואני תמה כיון שאסור ליגע בו משום שהובא בשבילו למה מתיר לקרותו והלא קריאתו היא הנאתו ור"ת היה אומר אחר שלא הובא בשבילו יכול לקרותו הואיל ולא הובא בשבילו אי נמי אפילו מי שנשלח לו יכול לקרותו שהרי השולח שלחו בשביל עצמו ולא בשביל אותו שהוא שלוח אליו ע"כ ומ"מ אני תמה היאך התיר הקריאה בשטרי הדיוטות ומצאתי כתוב מה שרגילין עתה שקורין בכתבים שהביאום בשבת לפי שאין יודעין למה הביאום ושמא יש בהן צורך הגוף ולא דמי לשטרי הדיוטות שאין בהן צורך הגוף כלל ואין נ"ל הטעם מספיק כתב שתחת הצורה שכותבים תחתיה מה היא אסור לקרותה.
וכתב הב"י על דברי הטור:
בית יוסף אורח חיים סימן שז
ולענין הלכה נראה שמאחר שאינו אלא איסורא דרבנן כדאי הם המתירין לסמוך עליהם לקרותם אם אינו יודע מה כתוב בהם ולא יקרא בפיו אלא יעיין בהם לחוש לדברי האומרים כן וגם יזהר מליגע בהם לחוש לדברי האוסרים ליגע בהם:
כלומר הב"י סומך על דעת תוס' שכשאינו יודע מה כתוב באגרת מותר לעיין, אך אינו התיר קריאה ממש אלא עיון בלבד, הואיל ויש סוברים שכל איסור בקריאת שטרי הדיוטות אינו שייך בעיון בלבד, [כך ביאר המ"ב ס"ק יד את היתר הב"י]
וכן מחמיר הב"י שלא לגעת באגרת הואיל והיא הגיעה מחוץ לתחום ויש סוברים שהא מוקצה [ובדיון של המוקצה איננו נכנסים כעת כי אין זה מקומו].
וכך כתב השו"ע:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שז סעיף יד
לקרות באיגרת השלוחה לו, אם אינו יודע מה כתוב בה, מותר ולא יקרא בפיו אלא יעיין בה; ואם הובאה בשבילו מחוץ לתחום, טוב ליזהר שלא יגע בה.
האם מותר לקרא בספרי חול ובספרי חכמה בשבת?
הבאנו לעיל שהב"י הביא בשם הר"ן כתב שכיום אין איסור לקרא בכתובים, וכעת נצטט את לשון הר"ן ממקורו:
ר"ן על הרי"ף מסכת שבת דף מג עמוד ב
וקי"ל כרב וכתב הרז"ה ז"ל מאחר שפשט מנהג הראשונים שהיו נוהגין לדרוש בכל שבת ושבת עד זמן סעודה אין לנו היום למנוע עצמנו מלקרות בכל כתבי הקדש ובכל ספר שיש בו סרך קדושה כל היום כולו:
מדברי הרז"ה שמביא הר"ן משמע שמותר לקרא דווקא בספרי קודש אבל בשאר ספרים לא, (וכך גם דייק הב"י מדבריו) וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה שהבאנו לעיל במפורש:
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת שבת פרק כג משנה ב
שכל זולת ספרי הנבואה ופירושיהם אסור לקרותו לא בשבת ולא ביום טוב, ואפילו היה בו דברי חכמה ומדע.
אמנם מן הרשב"א עולה שאין איסור לקרא בספרי חכמות של חול וז"ל הרשב"א בתשובה:
שו"ת הרשב"א חלק א סימן תשעב
השיב עוד שמותר בשבת להביט באשטורל"ב (פ' כלי של החוזים בכוכבים [מ"ב] –'אַצְטְרוֹלָב הוא מכשיר מכני המשמש לקביעת זוויות גרמי השמים ביחס לאופק '[ויקיפידיה]), דכלי הוא. וכל כלי מותר לצורך גופו ואפילו כלי שמלאכתו לאסור. וכל שכן שאין אלא כאחד מספרי החכמה. דמה הפרש יש בין כתוב רשום בלוחות נחשת בעט ברזל לכתוב בספר?!
א"כ מבואר ברשב"א שמותר לקרא בספרי חכמות אחרים.
וע"פ האגור ניתן להבין במה זה שונה מאגרות שלום בו אסר הרשב"א:
ספר האגור הלכות הוצאת שבת סימן תקח
הרשב"א התיר לקרא בשבת בספרי רפואות מפני שחכמה היא ולא דמי לשטרי הדיוטות
כלומר מדבריו ניתן להבין שהיות ויש בזה חכמה אין זה דומה לשטרי הדיוטות ולא יבואו להתבלבל בינם בניגוד לאגרות שלום שבהם ניתן להתבלבל [כך ביאר בשמו המנוחת אהבה פרק י הערה 84]
האם מותר לקרא בספרים או אגרות הכתובים בשפה העברית?
התוס' בשבת אסרו לקרא בספרי חול בשבת, אך מדבריהם מצא הרמ"א מקום להתיר וז"ל תוס':
תוספות מסכת שבת דף קטז עמוד ב
מיהו אותן מלחמות הכתובין בלע"ז נראה לרבינו יהודה דאסור לעיין בהן דלא גרע מהא דתניא בפ' שואל (לקמן קמט.) כתב שתחת הצורה והדיוקנאות אסור לקרות בהן בשבת ואפי' בחול לא ידע ר"י מי התיר דהו"ל כמושב לצים.
ודייק הדרכי משה מדבריהם:
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן שז ס"ק ח
ויש לדקדק מדבריהם דלא נאסר לקרות בשטרי הדיוטות אלא כשכתובים בלשון לע"ז אבל אם כתובים בלשון הקודש מותר לקרות בהן דהלשון בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו דברי תורה. אבל לא נראה כן ממה שאכתוב בסמוך לדעת מקצת רבוותא דאסרו לקרות בספרי חכמות חיצוניות אף על גב דמסתמא הם כתובים בלשון הקודש. מיהו נראה מאחר דאינו אלא איסור דרבנן דיש לסמוך אדקדוק דברי התוספות לקרות בהן כשהן כתובים בלשון הקודש. ולכן נוהגין גם כן לקרות בספרי החכמות בשבת. ואפשר דאף הרמב"ם והר"ן והמגיד משנה לא אסרו אלא בימים הראשונים שהיו כותבים כל הפירושים והחכמות בלשונות אחרות כמו שידוע מספרי הרמב"ם שהוצרכו להעתיק אחר כך אבל בלשון הקודש נראה דשרי ואף על גב דכתב הסמ"ג (עשין נ, קלב ע"א) והביאו המרדכי ריש פרק הזורק (גיטין סי' תלו) דגט בזמן הזה מותר לטלטלו שאדם יכול ללמוד ממנו כמה הלכות גט וכמ"ש באבן עזר סימן קל"ו (ד"מ הארוך אות ז) ועיי"ש דמשמע הא בלאו הכי אסור י"ל נמי דשאני גט דנכתב בכל לשון כמו שיתבאר באבן עזר סימן קכ"ו (עמ' קלז) ולהכי נקט דיכול ללמוד ממנו הלכות הגט אבל בלאו הכי אסור אבל בלשון הקודש הכל שרי כדיוק התוספות דנקטו דוקא לשון לע"ז. כן נראה לי:
השו"ע סתם להחמיר בקריאת חול , והרמ"א הקל בספרים הכתובים בעברית, ע"פ חידושו בד"מ:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שז סעיפים טז-יז
סעיף טז
מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור משום מושב לצים ועובר משום אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט, ד) לא תפנו אל מדעתכם; ובדברי חשק, איכא תו משום מגרה יצר הרע; ומי שחיברן ומי שהעתיקן, וא"צ לומר המדפיסן, * מחטיאים את הרבים. הגה: ונראה לדקדק הא דאסור לקרות בשיחת חולין וספורי מלחמות, היינו דוקא אם כתובים בלשון לע"ז, אבל כד בלשון הקודש, שרי. (וכנ"ל מלשון שכתבו התוספות פרק כל כתבי, וכן נהגו להקל בזה).
סעיף יז
אסור ללמוד בשבת ויו"ט, זולת בד"ת; ואפילו בספרי חכמות אסור; ויש מי שמתיר, וע"פ סברתו מותר להביט כה באצטרלו"ב בשבת, (ולהפכה ולטלטלה כדלקמן סי' ש"ח).
על היתרו של הרמ"א לקרא ספרי חול בלשון הקודש כתב המ"ב:
משנה ברורה סימן שז ס"ק סג
לפ"ז גם אגרת שלום הכתובה בלה"ק שרי לקרות דיש ללמוד מתוכו הלשון וגם כתוב בו כמה פסוקים של תורה
ולהלכה כתב המ"ב:
משנה ברורה סימן שז ס"ק סד
אבל האגודה והט"ז והב"ח ועוד הרבה אחרונים חולקין ע"ז ואוסרין וכן הוא ג"כ דעת הגר"א ולפ"ז גם באגרת שלום אין נ"מ בין לשון לעז ובין לשה"ק.
ועל המחלוקת אם מותר לקרא בשאר ספרי חכמה שאינם קודש כדעת הרשב"א או שאסור כדעת הרמב"ם כתב המ"ב:
משנה ברורה סימן שז ס"ק סה
וכן נוהגין להקל וכתב בא"ר דירא שמים ראוי להחמיר בזה כי הרמב"ם והר"ן אוסרים:
אך הפוסקים הספרדים החמירו בזה כדעת השו"ע וכך כתב בכף החיים:
כף החיים סימן שז ס"ק קכג
..וכבר כתבנו לעיל..דהיכא שסותם השו"ע ואח"כ כותב י"א דדעתו לפסוק כסתם יעו"ש ואנן קייל כדעת השו"ע.
וכן כתב במנוחת אהבה ח"א פרק י הלכה לה, וכתב שם בהערה שאין מוחים ביד המקל.
יוצא לנו כמה רמות בקריאה:
מכתבים וכן קריאת ספרי חול הכתובים בלשון לע"ז אסורים לכ"ע.
מכתבים וכן קריאת ספרי חול הכתובים בעברית, השו"ע אוסר והרמ"א מקל.
בספרי חכמה זו מחלוקת, והאשכנזים נטו להקל והספרדים מחמירים כסתימת השו"ע.
קריאת עיתונים בשבת
שאלה אחרונה שנותר לנו לברר בשיעור זה, היא האם מותר לקרא עיתונים בשבת?
כתב בשבות יעקב:
שו"ת שבות יעקב חלק ג סימן כג
ע"ד קריאת הנייא צייטונג בשבת אפשר לומר שסוברין דהא דפסק דאסור לקרות בספרי מלחמות היינו מלחמות הקודמין הישנים שאין בהם צורך לקרות בהם עכשיו אבל בתוך כתב התחדשות שנדפסי' מקראות של זמני' הללו שיש בהם כמה צורכי בני אדם לידע באיזה מדינה שהוא מלחמה או שאר מקראו' רעות ח"ו ואולי אפשר להציל איזה דבר ע"י איזה פעולה וכיוצא בזה נ"ל דליכא בזה אסור קריאה משום שטרי הדיוטות כנ"ל הק' יעקב:
אך היו שהחמירו בזה, על אף שנראה שהסכימו עם ההיתר שהואיל ויש בו צורך אין לאסור בזה, אלא שסברו לאסור מטעם אחר, הואיל ובעיתונים יש הרבה פעמים ענייני מסחר ומשא ומתן, וכתב כתב היעב"ץ:
שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן קסב
אמנם עדיין חוכך אני להחמיר מטעם אחר דהיינו מפני שבסופן רגילים להודיע ג"כ הסחורות וקרקעות וכלים הנמכרים. ושאר עניני מו"מ ועסקי תגרים. שזה ודאי אסור לקרותו בשבת. ואפי' לעיין בהם להרהר בלבד נ"ל דאסור. אף על גב דהרהור בעסקיו מותר היינו במחשבה גרידא. אבל לא מתוך הכתב ודוק. ועוד בעסקיו דווקא מה שצריך להם ולא להוסיף עליהם. וא"ת יזהר מלעיין בדברים הללו הנזכרים ונתירנו בשאר י"ל סחור סחור לכרמא לא תקרב בפרטות לסוחרים שכל הבטתם בהם הוא בשביל כך. נכון לאסור לגמרי. ושלום מעכ"ת יגדל. ויונקתו לא תחדל. כנפש עני ודל.
ובמ"ב (סג) נוטה להחמיר בזה, וכ"כ במנוחת אהבה ח"א פרק י סימן לו, וגם בילקוט יוסף סימן שז כב כתב שטוב להחמיר אך למקל יש על מה לסמוך.
וכתבו במנוחת אהבה ובילקוט יוסף שכיום יש יותר מקום להחמיר מפני שהמודעות נמצאות כמעט בכל עמוד, מה שפעם היה רק בסוף עיי"ש בדבריהם.
[ולכאורה לפי השו"ע שלא התיר לקרא באגרות בפה אף שיש בו צורך, היה נראה שהוא הדין כאן, אך כתב במנוחת אהבה פרק י הערה 85 שיתכן שעיתונים קלים יותר מאגרות שאם לא יקרא בהם יהיה לו צער ונמצא בטל מעונג שבת, ודבריו מתבססים על מ"א בסימן שא ס"ק ד שהתיר לראות דיקונאות כאשר יש לו בזה עונג,
ולכאורה לפי זה היה מקום גם להתיר קריאת ספרים מהטעם הנ"ל, אך נראה שהיתר זה קצת מחודש בדברי השו"ע.
ועיין מאמר מרדכי שו , ט שלא התירו משום עונג אלא דיבור בע"פ אך לא קריאה, וכן נראה לי בדעת השו"ע.
וכן נראה בדעת השו"ע שלכאורה סובר כדעת הרמב"ם שטעם האיסור הינו משום שמא ימחק וא"כ לא שייך בזה היתר של עונג שנאמר רק לגבי איסורי 'ממצא חפציך ודבר דבר'.
ובילקוט יוסף סימן שז הערה יז הביא את הסברא הזאת גם בשם הגר"ז מלאדי (קונטרס אחרון שא, ב) ושם הוסיף שגם אין להתיר מטעם איסור 'ממצא חפציך', שרק באיסור 'ודבר דבר התירו'.]
