- מי אני – סתם מישו?
- בשביל חירות צריך להצטער ולדחוק עצמו?
- מדוע באמת נתקנו ד' כוסות?
- חירות, יין, ארבע כוסות
- איזה ערך גובר?
- סיכום להלכה
- מדוע מחוייבים ב4 כוסות גם במחיר סבל ואיבוד עצמאות כלכלית?
- מימד נוסף- מימד היין
- .מדריגת החירות
לאור הגעתו השבוע של הרב חיים נבון לנוב, אני רוצה לחזור לאחד השיעורים הראשונים שלי פה בנוב, שם הצגתי את הסיפור של רינת הופר על "מישו". זוהי דמות הדומה לחלוטין ל"ביצה שהתחפשה" של דן פגיס שגדלנו עליה כילדים. רק שבניגוד לביצה שהתחפשה – אותה דמות היא סתם "מישו". אפילו לא "מישהו"; "מישו" לא מוגדר לחלוטין – מילה שלא קיימת. גם היא מחפשת את עצמה, מנסה להתאים לה איברים של חיות אחרות, כנפיים, חדק. אך בניגוד לביצה שהתחפשה, שהבינה שבסוף היא צריכה להיות ביצה ולתת לאמה לדגור עליה עד שיצא ממנה אפרוח – מישו משכנע את שאר החיות שגם הן רק "מישו". הפיל מחליט שהוא לא צריך חדק, הקיפוד מוותר על הקוצים, הגמל משיל את הדבשת, וכולם מגלים שבעצם מתחת לכול, כל החיות הן למעשה ביצה עגלגלה וסתמית; כולן הן "מישו". הרב חיים נבון כתב בתגובה ביקורת חזקה על איבודה של זהות ועצמיות. וכך כתב: "הפתרון של הופר הפוך מהפתרון של פגיס... הביצה מהסיפור של פגיס משלימה עם היותה ביצה, וחוזרת הביתה לאמהּ התרנגולת. שם היא ממתינה בסבלנות, ופתאום היא מגלה שבוקע בה דבר נפלא: היא בעצם אפרוח. ומה זה אומר? שכל אחד צריך להיות קשור לביתו ולזהותו, ואם היא נראית לו פשוטה וסתמית, הוא צריך סבלנות ואמון. אם המתבגר מוכן להתמסר לזהות הביתית הפשוטה שבתוכה גדל, הוא יגלה שהיא עצמה מזמנת לו התפתחות פנימית מסעירה. הסיפור של דן פגיס אומר: לכל אחד מאיתנו יש זהות מוּלדת, שהיא ברכה משמחת. הסיפור של רינת הופר אומר: לאף אחד מאיתנו אין זהות ושייכות. זהות היא רק תחפושת, שאפשר להחליף בקרנבל מסחרר. כך לא לומדים לכבד מי ששונה, כי אף אחד אינו שונה. כולנו רק בליל אקראי וסתמי." הסופרת רינת הופר השיבה לו שזו באמת מטרת הספר: "לגלות שסממנים חיצוניים הם לעיתים לא יותר מתחפושת ולא מעידים בהכרח על מי שאנחנו...". אז מי אנחנו לפי הופר? על כך היא משיבה: "הזהות שלנו לא נקבעת כולה מלידה. היא מתעצבת במהלך התבגרותנו תוך כדי חיפוש, תהייה והכרת האחר... זהות היא לא מוּלדת. וגם לא קבועה. היא יכולה להשתנות. להפתיע. לחמוק מהגדרה".
- כלומר, אין באמת משהו אחד שהאדם יכול לחשוף ולגלות מי הוא באמת, אלא האדם דינמי ומתעצב בכל רגע. רינת הופר לא המציאה את זה; קדם לה ז'אן-פול סארְטְר בטענתו המפורסמת כי ה"קיום קודם למהות"[1].
זו תפיסה מאוד מטרידה, לפחות אותי. הכול כל כך נזיל ומשתנה, אין שום דבר למצוא בתוכנו. לכאורה, אנחנו ריקים לחלוטין. האם יש בה גם נקודה אמיתית? לפני שנשיב על כך, נאמר שבין המסר של דן פגיס (כפי שפירשו הרב חיים נבון) – שזהות האדם נבנית בקשר לביתו ולזהותו, לבין המסר של רינת הופר – כי לאדם כלל אין זהות והוא יכול להמציאה כל פעם מחדש; ניצבת עמדה אמצעית שעוצבה בתקופת המודרנה. לפי תפיסה זו העצמי אינו נשען דווקא על המחויבות למסורת ולמנהגי החברה, ואולי דווקא להיפך – המסורות ומנהגי החברה מעכבים את האדם מלזהות את ה"אני" האמיתי. אך בניגוד לתפיסתה של הופר, בגישה זו הייתה אמונה עזה שקיים "אני" מוגדר אותו נדרש האדם לזהות ולגלות[2]. שלוש הגישות הללו עוד זורמות בעורקינו. התפיסה השמרנית דווקא קיבלה עדנה, ורבים שבים לחיפוש זהות של שורשים. מאידך, רבים מחפשים את ה"אני" שלהם במקומות אחרים הבורחים מן הקהילה בה גדלו, אך מתוך אמונה שאכן קיים "אני" שכזה. כנגדם ישנה תופעה של אנשים המסרבים להיות מוגדרים, ומאמינים שהם יכולים לתת ל"אני" שלהם כל פעם שם אחר, או דווקא שם שאינו מוגדר. בתוך עיסוקנו בחג החירות, עלינו לשאול: מהי באמת החירות האמיתית? התלות בעבר, חיפוש ה"אני" בתוכי, או שמא החופש להגדיר את עצמי כל פעם מחדש? מבית מדרשו של הרב קוק למדנו שבכל תנועה יש משהו. בלילה שבו אנו עסוקים בחירות שלנו, נראה שמתאים לעסוק בנקודה זו. אך טרם ניגע בזה, נחזור למנהגנו ב"שבת הגדול" לעסוק בענייני הלכה, והפעם בדיני ארבע כוסות. נחדד כמה נקודות למדניות והלכתיות, ומשם ננסה לחזור בעז"ה גם לשאלת ה"עצמי" שפתחנו כאן.
מצוות שתיית ארבע כוסות בליל הסדר אמנם איננה מן התורה, אך היא מקבלת משמעות הלכתית ייחודית שלא מצאנו בהרבה מצוות. המשנה בפסחים (צט:) קובעת ש"אפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין". שואלת הגמרא (דף קיב.): הרי זה פשוט, מדוע שלא נספק לעני צרכי מצווה? הגמרא עונה על כך שהחידוש הוא שאפילו ר' עקיבא, הסובר שעדיף לאדם לעשות שבתו חול ולא להצטרך לבריות – מודה בעניין ארבע כוסות שצריך לספק לו צורך זה. הריטב"א (שבת קיח. ד"ה הא מני) מבאר שזו חובה ייחודית בעניין ארבע כוסות שהיא חמורה, ומחייבת את העני להיזקק לבריות, כלומר לאבד מעצמאותו לצורך מצווה זו. עניין זה מתחזק בדברי הרשב"א (שו"ת ח"א סימן רלח) שנשען על דברי הגמרא המראים שגם מי שמתקשה בזה מאוד, צריך להתאמץ ולדחוק עצמו לשתות יין. אנו נדרשים להבין מדוע שתיית הכוסות כה חשובה? אם כל עניינן לבטא חירות, מדוע שנדרוש זאת כשזה כל כך קשה? האין בזה היפוך מתפקיד החירות? אכן במשנה ברורה (תעב, לח) מכוח שאלה זו סייג את דברי הרשב"א וכתב שאם השתייה גורמת לו לחולי, וודאי הוא פטור משום שאין בזה משום חירות. אך אין זה משיב על השאלה העקרונית: הרי לכאורה כל ביטוי של צער הוא ההיפך מחירות – אם כן, מדוע מלכתחילה לחייב גם באופן כזה? - מדוע באמת נתקנו ד' כוסות?
בירושלמי (פסחים י, א), במדרש רבה (וישב פח, ה) ובמקורות שונים נאמרו סיבות שונות לטעם תקנת ד' כוסות, ועוד נתייחס אליהן בעז"ה בהמשך. נתמקד כעת בסתירה בדברי רש"י בעניין זה: - רש"י על המשנה (צט: ד"ה ארבע כוסות) כותב שתקנת ד' כוסות היא כנגד ארבע לשונות גאולה.
- אמנם בהמשך (קח. ד"ה ארבע כוסות), בהקשר לחיוב נשים בד' כוסות, כותב רש"י שטעם ד' כוסות הוא משום שלושה כוסות שנאמרו בפסוק של חלומו של שר המשקים, והכוס הרביעית היא עניין אחר – כוס של ברכת המזון.
בדברי רש"י הללו יש כמה דברים מפתיעים: יוצא שלפי הטעם השני התקנה המקורית היא על שלוש כוסות ולא ארבע. עניין זה מפתיע משום שבמדרש רבה וכן בירושלמי למדו מחלומו של שר המשקים את כל ארבע הכוסות. עוד יש צורך להבין מדוע שינה רש"י את טעם התקנה בין מה שכתב במשנה לבין מה שכתב בגמרא? כעת ניכנס לפרטי ההלכות. הגמרא (קח:) מביאה את דעתו של רבא שהשותה יין חי (לא מזוג) [3] – יצא ידי יין, אך לא יצא ידי חירות. אך אם שתה את ארבעת הכוסות בבת אחת[4] – יצא ידי יין אבל לא יצא ידי ארבע כוסות. לכאורה אנו מוצאים שבחובת שתיית הכוסות יש כמה ממדים שונים: יין, חירות, וד' כוסות. אך יש להבין מה המשמעות של זה. מצינו בראשונים שני כיוונים מרכזיים: - גישת רש"י, רשב"ם ותוספות: בדבריהם נראה שישנה לכאורה רמה אחת של חיוב, ורמה נוספת של קיום מהודר. לשיטתם, כך יש לפרש את דברי הגמרא: אם שתה יין חי – יצא ידי תקנת חכמים, ומה שלא יצא ידי חירות הכוונה שלא קיים בהידור. בעניין השותה בבת אחת, סברו שלא יצא ידי חובת מצוות ד' כוסות, אך מכל מקום יצא ידי חובת שמחת יום טוב. תוספות (ד"ה 'ידי יין יצא') ביארו שהייתה "הוה אמינא" שאם לא יצא ידי ד' כוסות, אף לא קיים את שמחת יום טוב.
- הרי"ף (כג. בדפי הרי"ף) והרמב"ם (חמץ ומצה ז, ט) שינו וכתבו שיש שני סוגי מצוות: חירות וד' כוסות, והשמיטו את עניין היין. וכך כתב הרי"ף:
"שתאן חי יצא ידי ד' כוסות ולא יצא ידי חירות. שתאן בבת אחת יצא ידי חירות ולא יצא ידי ארבע כוסות". כלומר, לשיטתם החירות תלויה בשתייה ראויה, ואילו מצוות ד' כוסות די בכך שתהיה על יין. כמו כן, החירות אינה תלויה במיקומה של השתייה ולכן כל ששתה ארבע כוסות יצא, אך מצוות ד' כוסות תלויה במיקומה בסדר, ולכן כל שלא שתה כל כוס במקומה לא יצא ידי חובה. הגרי"ז מבאר שנחלקו במהות של ארבע כוסות: האם עניין היין נלווה לברכה, או שיש לו גם משמעות בפני עצמו. לשיטת רש"י ודעימיה – הברכה היא העיקר, ולכן אם בירך על היין יצא ידי חובה, והעובדה ששתה יין חי אינה מעכבת. לעומת זאת, הרי"ף והרמב"ם סברו שיש שתי משמעויות: האחת לשם החירות (והדגש הוא על שתייה איכותית), והשנייה – ברכה על סדר הכוסות. כעת נתייחס להשלכות ההלכתיות בין שני המרכיבים הראשונים (חירות מול כוס של ברכה): - האם די שאחד ישתה? תוספות מעלים אפשרות שדי שאחד ישתה (כמו בקידוש) משום שהעניין הוא הברכה. אך לפי הרי"ף והרמב"ם, אם לא שתה האדם בעצמו לא יצא ידי חובת חירות.
- שיעור הכוסות: בכוס של ברכה די ב"מלוא לוגמיו". אך לפי הרי"ף והרמב"ם יש לשתות "רוב כוס" כי החירות היא השתייה עצמה. להלכה, השו"ע פסק שדי ב"מלוא לוגמיו", אך המ"ב כתב שטוב לחוש לשיטת הרמב"ם ולמזוג לכוס קטנה ששיעורה רביעית, ובכך לצאת ידי שתי השיטות.
הזכרנו עד כאן שני מרכיבים: א. כוס של ברכה. ב. תקנה מיוחדת של שתייה כדרך חירות. אמנם יש לציין שישנם ב' כוסות שאין ספק שעניינם עומד כשלעצמו: כוונתי לכוס הראשונה והשלישית: כוס הקידוש וכוס ברכת המזון. הרי פשוט שעניינם אינו שייך דווקא ללילה זה, אלא קיים בכל השנה כולה.השאלה המעניינת היא, האם גם מעמדם של כוסות אלו משתנה ברגע שהפכו להיות חלק מכוסות הסדר. הרב יצחק אדלר בספרו 'עיון בלומדות' (סימן ה 'צירופים מאוחדים') דן במציאות שבה 2 מצוות מתאחדות- מי מוביל בראש. ניתן לזה 2 דוגמאות הקשורים לעניינו: - האם ניתן לקדש על הפת? - בשבת רגילה, אם אין יין, מקדש על הפת. מה יעשה בליל סדר? הסברא הפשוטה הייתה אומרת שאין סיבה שלא יוכל לקדש על הפת כמו בכל ליל שבת,. אמנם רבינו האי (הובא בעיטור עשרת הדיברות - הלכות מצה ומרור דף קלו טור א) סבר שבפסח לא יקדש אל על הפת.
- נראה שהערך של שתיית היין כדרך חירות, גוברת אפילו על מעמדו של הקידוש הרגיל, ולא מאשר לצאת אף ידי קידוש בפת.כלומר, מצוות הקידוש שינתה גדריה והפכה להיות בעיקר כוס של יין. זה חידוש שוודאי מתאים יותר בדעתם של הרי"ף והרמב"ם שראו בערך החירות- ערך עצמי. להלכה השו"ע (תפג, א) פסק שניתן לקדש על הפת.
- חמר מדינה- הרמ"א (תפג, א) סבר שלמרות שבד"כ יש שאוסרים לקדש בליל שבת על חימר מדינה ולכן עדיף לקדש על הלחם. בפסח ניתן כי יש בו דין ארבע כוסות. כאן זה אותו רעיון לכיוון ההפוך- מצוות ד' כוסות מאפשרת קידוש שלא ניתן בזמן אחר.
- סיכום להלכה
- ראוי לשתות יין ולא מיץ ענבים, משום שהיין מבטא בצורה מיטבית את החירות, אך יוצאים ידי חובה אף במיץ ענבים.
- נשים מחויבות במצווה כגברים.
- הכוס צריכה להכיל לפחות 86 מ"ל. טוב להדר לשתות את כל הכוס או לפחות את רובה, אך יוצאים ידי חובה ב"מלוא לוגמיו" (כ-44 מ"ל).
- חולה סוכרת שאינו יכול לשתות יין או מיץ ענבים, יבדוק עם רופא אם יכול יין מהול ב50 אחוז מים ב86 סמ"ק, ולשתות רוב כוס. אם גם זה לא אפשרי- ישתה מיץ טבעי, ואם אינו יכול הוא פטור.
- את הכוס שותים בהסבה לצד שמאל.
- מי שאין לו יין יכול לעשות את הקידוש על המצה.
- מדוע מחוייבים ב4 כוסות גם במחיר סבל ואיבוד עצמאות כלכלית?
נחזור להיבט הרעיוני. ראינו שיש שני פנים מוכרים בפוסקים בעניין מהות מצוות ארבע כוסות: - כוס של ברכה: לכאורה עניינה להתלוות למצוות הקיימות. ומה מטרתן? מחויבות עמוקה לקב"ה. בקידוש – להצהיר על כך שהקב"ה קידש אותנו ובחר בנו לעם; בהגדה – לספר את סיפור הישועה הגדולה שעשה לנו; בשלישית – לברך על האוכל שנתן לנו; וברביעית – להודות ולהלל אותו. המוקד בחלק זה אינו החוויה שלנו, אלא ההדרת שמו של הקב"ה דרך היין.
- החירות: פן זה עוסק לכאורה בחוויה שלנו – בחירות האישית שלנו. לפי צד זה, לא די שתהיה כוס פורמלית, יש צורך שהכוס תהיה טובה לשתייה – כאן חווית האדם היא במרכז.
אם נחזור לדברים שפתחנו בהם בתחילה, שאלנו: אם העניין הוא חווית החירות, מדוע האדם צריך לאבד את עצמאותו הכלכלית ולהיזקק לבריות לשם כך? מדוע צריך הוא לדחוק את עצמו, למרות שאינו נהנה? כעת נוכל להשיב שחיוב זה מובן היטב לפי הצד הראשון המתייחס לחובת ד' כוסות בהקשר של המחויבות כלפי הקב"ה, ואינו עוסק בחווית החירות של האדם. אמנם, ברצוני להציע שלא די להסתפק בשני ממדים אלו, אלא מוטל עלינו להכיר בממד נוסף הקיים במצווה זו, ולשם כך נחזור לעיין בסתירה בדברי רש"י שציינו לעיל. רש"י על המשנה תלה את חובת ד' כוסות כנגד ד' לשונות גאולה. מהלך זה תואם לחלוטין לדברינו: המשנה רומזת (על פי הגמרא) לחובה של העני לוותר על חירותו הכלכלית לצורך שתיית ד' כוסות. לכן אך טבעי שהטעם שיוזכר בחיוב ד' כוסות הוא טעם העוסק בקב"ה ובכך שהוא זה שהוציא, הציל, גאל ולקח. העיסוק שלנו הוא בקב"ה, וממילא אף העני נדרש לעניין זה. אמנם מדוע בחר רש"י בעניין חיובן של הנשים להזכיר את התקנה כנגד כוס פרעה בחלומו של שר המשקים? ברצוני בעניין זה לצעוד בדרכו של הרב אליהו קלצקין בעל "חיבת הקודש". בעל ה"חיבת הקודש" מסביר שבחלומו של שר המשקים התגלה ההבדל בין שר המשקים לאופים: שר המשקים באמת רצה בעומק שלו לשרת את מלכו, על כך חלם שלוש פעמים שהוא משקה את מלכו, ולכן הוא נושע. לפי הסבר זה, גם אצלנו מטרת היין לחשוף את רצוננו האמיתי לעשות רצון קוננו. ביאור זה מבאר יפה את דברי חז"ל במדרש רבה (וישב פח, ה) שרואים בגפן שבחלומו של שר המשקים את ישראל, ובשריגים את אהרן, משה ומרים. וכך לשון המדרש: "וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים... וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי – אלו ישראל, שנאמר (תהלים פ) גפן ממצרים תסיע. ובגפן שלשה שריגים – משה אהרן ומרים. היא כפורחת – הפריחה גאולתן של ישראל. עלתה נצה – הנצה גאולתן של ישראל. הבשילו אשכלותיה ענבים – גפן שהפריחה מיד הנצה, ענבים שהנצו מיד בשלו. וכוס פרעה בידי – מכאן קבעו חכמים ד' כוסות של לילי פסח". כלומר, בניגוד לכוס לשונות הגאולה העוסק בכך שהקב"ה גאל אותנו והוציא אותנו, כוס שר המשקים עוסק ברצון הפנימי שלנו שהוביל לישועה. הסבר זה יכול לבאר מדוע בחר רש"י לומר זאת ביחס לחיובן של הנשים במצוות ד' כוסות. רש"י, בביאור החיוב של הנשים במצוות ד' כוסות מכוח שותפותן בנס, טורח לבאר שאין הכוונה שהן שותפות רק בכך שניצלו מהגזירה, אלא בכך שבזכות נשים צדקניות ניצלו – שלא ויתרו על המשכיות עם ישראל והאמינו בהמשך קיומו של העם. לפי הסבר זה נוכל להבין שאולי זוהי מדרגת ה"יין" שהגמרא הזכירה, שהרי יין עניינו גילוי הרצון הפנימי של האדם. אם כן, נמצינו למדים שד' לשונות גאולה שווים למדרגת "ד' כוסות", שעניינם התלות בקב"ה וההבנה שהגאולה באה מכוחו. בעוד מדרגת ה"יין" עניינה כוחם של ישראל ורצונם הפנימי להיגאל ולהיות שייכים לקב"ה – לפי זה הגאולה הגיעה מכוחם ולא רק מכוח הקב"ה. כעת נותר לנו לברר מהי המדרגה השלישית – מדרגת החירות? המושג חירות מגיע מן הביטוי "בן חורין", שהכוונתו בן שרים או בן מלכים. ברצוני לעמוד על משמעות מדרגה זו על פי הטעם השלישי המופיע במדרש רבה למצוות ד' כוסות, וכך נאמר שם: "רבי יהושע בן לוי אמר: כנגד ד' כוסות של תרעלה שהקב"ה משקה את עובדי כוכבים... וכנגדן הקדוש ברוך הוא משקה את ישראל ד' כוסות של ישועה לעתיד לבא". בניגוד לשני הטעמים הקודמים העוסקים בעבר, טעם זה עוסק במדרגה העתידית, בביעור הרע ובישועה העתידית. נראה לבאר על פי כך שמדרגת "בן חורין" באה לדרוש מהאדם לחוות משהו שעוד לא קיים בתוכו. כעת הוא לא באמת בן מלכים, אבל נדרש ממנו לייצר מדרגה זו; לבנות בעצמו ממד שעוד לא נמצא, אלא צריך להיווצר. עניין זה קשור גם לנושא אחר של משמעות הניסיון שהאדם מנוסה בו: מדברי הרמב"ן (דברים יג, ד) נראה שמטרת הניסיון להראות לאדם מי הוא באמת (מדרגת היין); מדברי הרד"ק (בראשית כב, א) נראה שמטרת הניסיון היא לרומם שמו של הקב"ה (מקביל לד' כוסות); ולפי ספר העיקרים (ד, יג) נראה שהמטרה היא להופיע באדם מדרגה חדשה שעוד לא קיימת בו. יתכן שבהסבר זה נוכל גם להבין את דברי תוספות במה שכתבו שהיה מקום לחשוב שאם לא קיים את מצוות ד' כוסות, לא קיים את מצוות שמחת יום טוב. נראה לבאר שתוספות הבינו שאף מדרגת שמחת יום טוב היא חלק ממטרת מצוות ד' כוסות, והיה מקום לומר שאף הגילוי הפנימי על ידי היין בשמחת יום טוב לא יכול לבוא למילואו אם לא קיימנו את מדרגת כוס של ברכה, שעניינה ההדרת ה'. אם כן, נוכל לומר כי במצוות ד' כוסות קיימים ג' רבדים שונים של גילוי העצמי שהזכרנו בתחילת דברינו: - ארבע לשונות גאולה מקבילות לגישה ה"שמרנית" – התלות בקב"ה והקישור לעבר.
- מדרגת היין (שר המשקים) מקבילה לגישת ה"מודרנה" – גילוי הזהות והרצון מתוך האדם פנימה.
- מדרגת החירות (כוסות של ישועה לעתיד לבוא) – מקבילה ליכולת להתחדש ולהתפתח.
התפיסה הפוסט-מודרנית של יצירת "עצמי חדש" אכן נכונה ויש לה מקום ביהדות, מתוך הבנה שהאדם שייך לאינסוף ויכול להתחדש. אך הטעות בפוסט-מודרנה היא הניסיון להשיל את הקומות הקודמות. יצירת "עצמי חדש" (חירות) חייבת להיבנות על גבי המחויבות לעבר (ד' כוסות) ומציאת הרצון הפנימי המובנה בתוכנו (יין). רק כך ניתן לייצר גילויים חדשים ואינסופיים של ה"אני".
[1] עסק בשיטתו הרב שג"ר בספרו 'זמן של חירות' במאמר 'חרות על הלוחות'. [2] להרחבה בעניין זה עיין בספרה של רות נצר 'מסע אל העצמי' ובפרט בעמוד 155 שם הוא מעמת את העמדה הפוסט- מודרנית עם העמדה המודרנית. [3] במקומות רבים הסבירו הראשונים שהיין בעבר היה חזק מדי ולא מתאים לשתיה, במהלך השיעור עלו דיונים, האם באמת הוא עבר שינוי, או שהחברה עברה שינוי ביחסה ליין חזק. הרב יגאל הציע שבעבר הוא נשתה כמיץ עדין וכתחליף למים. שריה הזכיר שהיין נועד לחטא את המים שהיו מלאי חיידקים. בעניין זה יש לציין למאמרו הנפלא של פרופסור זוהר עמר בכתב עת בד"ד 28 (בכל דרכיך דעהו) בר אילן תשע"ד. שם הוא טוען שמה שאמרו הראשונים זה ביחס ליינות שלהם שהיו חלשים יותר. בנוסף מראה שכבר בתקופת חז"ל בארץ ישראל הנוהג היה לשתות חי. [4] כך הבינו רוב הראשונים למעט רש"י שהבין שהכוונה ששתה כמות של 4 כוסות באותה הכוס. 