א. הקדמה-מדוע אין איסור לבשל בחמה?
ב. הסבר א'- שינוי מציאותי בין המתבשל באש למתבשל בחמה.
ג. הסבר שני-אין דרך לבשל ע"י חמה.
ד. הסבר שלישי- הבישול שנאסר הוא דווקא הבישול שהיה במשכן ע"י אש.
ה. הסבר רביעי- בישול בחמה הינו בישול, אך אינו דומה לבישול של תורה.
ו. בישול במקורת חום שונים שאינם אש כגון מיקרוגל או כף חשמלית.
ז. דוד שמש בשבת והסבר חמישי- השמש לא נועדה במהותה לבישול.
ח. האם בכובש תבשיל שייך איסור דאורייתא?
בשיעורים הקודמים עסקנו בעיקר בשאלה, מהי הגדרת הכשרת האוכל הנדרשת בשביל להכנס לקטגוריה של בישול.
בשיעורים הבאים נעסוק בשאלה במה צריך לבשל בכדי להכנס לקטגוריה זו, האם הבישול צריך להיעשות דווקא ע"י האש, או שכל דבר שיגרום להכשרת האוכל ייחשב כבישול. ואם נגיע למסקנה שיש צורך דווקא באש, ננסה להבין מהי הסיבה בצורך זה דווקא.
נתחיל בדברי המשנה:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף לח עמוד ב
אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרין, ורבי יוסי מתיר. ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה.
ובגמרא שם:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף לח עמוד ב
איבעיא להו: גלגל מאי? - אמר רב יוסף: גלגל - חייב חטאת. אמר מר בריה דרבינא: אף אנן נמי תנינא: תלמוד
כל שבא בחמין מלפני השבת - שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת - מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח ישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. - שמע מינה:
ולא יפקיענה בסודרין והא דתנן נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור, ואת המים היפים ברעים בשביל שיצננו, ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו לימא רבי יוסי היא ולא רבנן! אמר רב נחמן: בחמה - דכוליה עלמא לא פליגי דשרי, בתולדות האור - כוליה עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי - בתולדות החמה; מר סבר: גזרינן תולדות החמה אטו תולדות האור, ומר סבר: לא גזרינן.
מהגמרא אנו למדים שהמבשל בתולדות אש עובר על איסור דאורייתא, ולכן המגלגל ביצה חייב חטאת, ונראה שהגמ' למדה את הדין הזה מכך שהמדיח את הקולייס האיספנין חייב חטאת, אף שלא התבשל אלא ע"י המים.
עוד מבואר בגמ' שאין איסור כלל לבשל ע"י החמה.
ובהמשך מבארת הגמרא שנחלקו ר"י וחכמים האם יש לאסור גם את תולדות החמה שמא יתירו לבשל גם בתולדת האש, והלכה כחכמים שאנו אוסרים לבשל גם בתולדות חמה.
כתב רש"י:
רש"י מסכת שבת דף לט עמוד א
דאין דרך בישולו בכך, וחמה באור לא מיחלפא דליגזר הא אטו הא.
לעומתו כתב המאירי:
בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף לח עמוד ב
מפני שהחמה אין בה תורת בשול
דברי המאירי אינם ברורים דים, ולא ברור שחולק על פירושו של רש"י, נסו לחוות דעתכם..
מכל מקום אנו ננסה קודם להבין את שיטת רש"י:
מפשט לשון רש"י נראה שהסיבה שאין איסור לבשל בחמה, היא מפני שלא כך הדרך לבשל, האם כוונתו שזהו בישול ב'שינוי' א"כ כן קשה שהרי ידוע שיש איסור מדרבנן לעשות מלאכה בשינוי, וכך הקשה האגלי טל:
אגלי טל מלאכת האופה סעיף יט אות מד ס"ק א
ויש לעיין, דבשבת הנעשה שלא כדרכה עכ״פ מדרבנן אסור?
עוד יש להקשות על דברי רש"י הללו מהגמ' בפסחים:
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מא עמוד א
אמר רב חסדא: המבשל בחמי טבריא בשבת - פטור. פסח שבשלו בחמי טבריא - חייב. מאי שנא בשבת דלא - דתולדות אש בעינן, וליכא, פסח נמי - לאו תולדות אש הוא. אמר רבא: מאי חייב דקתני - דקא עבר משום צלי אש.
אנו רואים שהגמ' מניחה שפשוט שכשם שאין מתחייבים על בישול בשבת אלא בבישול באש, כמו כן, אין להגדיר את קרבן הפסח כמבושל, אלא כאשר התבשל ע"י האש, ולכן נאלצה הגמ' לומר שהאוכל קרבן פסח שנתבשל בחמי טבריה אינו חייב משום קרבן פסח מבושל, אלא משום שאינו צלי, ואם כל סיבת הפטור בבישול שאינו ע"ג אש הוא משום שאין דרכו בכך, אז מדוע שלא נגדירו מכל מקום כמבושל, וכך הקשה האגלי טל שם:
אגלי טל מלאכת האופה סעיף יט אות מד ס"ק א
ועוד בס״פ כל שעה, פסח שבישלו בחמי טבריא, האוכלו אינו עובר משום מבושל, דלא חשיב מבושל אלא ע״י תולדות האור, ואי רק משום דאין דרך בשול בכך, התינח שלא לחייב את האדם העושה המלאכה? אבל הפסח למה לא יחשב מבושל..
על כן כתב האגלי טל לבאר:
אגלי טל פתיחה אות ג
דהנה מלאכה כלאחר יד יש בשני אופנים, יש שהמלאכה עצמה בלתי נפעלת כראוי, והיא שינוי באיכות הנפעל ..ויש מלאכה כלאחר יד שהוא שינוי באיכות הפועל לבד ולא באיכות הנפעל, כגון הכותב בשמאלו, אף שהנפעל דהיינו הכתב נעשה כראוי, להיות שאימן את ידיו וכתב אותיות מיושרים כמו אם היה כתב בימינו..
אגלי טל מלאכת האופה סעיף יט אות מד ס"קד
..מעתה המבשל בחמה, כיון דיש שבח עצים בפת ותבשיל, וכשבישל באש יש שבח אש בהתבשיל, והוא שינה לבשל בחמה, ששבח חמה בתבשיל, הרי יש שינוי בהבישול הנעשה. וכמו שנחשב שינוי בין תולדת האש לתולדה החמה, כמו כן נחשב שינוי בין יש בהפת כח חמה בין יש בה כח האש. ושוב א"צ לטעם דמלאכת מחשבת, אלא דלא חשיב בישול כלל. כמו במאכלות אסורות דלא חשיב אכילה כלל, וגם בפסח לא חשוב מבושל כלל..
כלומר לפי האגלי טל אכן כוונת רש"י לומר שבישול בחמה הינה פעולה שונה מפעולת הבישול, אך שינוי זה הינו שינוי מהותי בתוצר, ולכן הוא אינו נחשב מבושל אף לשאר איסורי תורה.
דברי האגלי טל מתבססים על הגמרא בפסחים כז. שם כתוב שלדעת ר' אליעזר פת שנאפתה מכח אש שהוסקה ע"י קליפי עורלה שאסורים בהנאה, נאסרת, מפני שיש שבח עצים בפת, משמע שכח העצים טמון בפת.
אך נראה שיש לדחות את ראייתו שהמעיין בדברי רבינו דוד שם יראה שהסיבה שאנו מחשיבים 'כאילו הם ממש של איסור שנתערב בפת[1]' הוא 'מפני המעשה הגדול שניכר בפת בשביל העצים', ונראה שכוונתו שהשינוי שיוצר הבישול הינו כה משמעותי שאין להחשיבו כגורם בלבד, אך אין כוונתו שיש טעם מיוחד לעצים שנמצאים בפת.
עוד יש לדחות את דברי האגלי טל ע"פ מה שכתב ר' שלמה זלמן אויערבך:
שולחן שלמה סימן שיח סעיף ג אות יג,ג
גם אין לומר דהטעם הוא מפני שאין מתבשל היטב כי אם באש, דהא גבי מים עיקר הבישול היינו חימום כמבואר ברמב"ם והסילון שעשו אנשי טבריה היינו חימום מים, ואפ"ה חשיב רק תולדת חמה ולא אסור אלא מדרבנן, וגם מה סברא לומר דאי חליף אגיהנם חשיב דרך בישול ואי לאו לא.
ר' שלמה זלמן טוען ב' טענות:
א. במים כל העניין הוא החימום, ובזה ודאי שאין לחלק בין גורמי הבישול השונים.
ב. אם העניין היה דרך הבישול, לא היה מעניין אותנו אם חמי הטבריא מקורם מאש הגיהנם או לא, שהכל תלוי בדרך הבישול [לקושיא זו נביא תירוצים בהמשך]
הקובץ שיעורים הבין את דברי רש"י כפשוטו, שסיבת הפטור בחמה, היא מפני שאין דרך בישול בכך, ואלו דבריו:
קובץ שעורים כתובות אות רב
נראה דהא דפטור בשבת בעושה כלאחר יד אינו דין מיוחד באיסורי שבת כמו מקלקל ומלאכה שאצל"ג, אלא כן הוא בכל דיני התורה, שלא נאמרו אלא כפי דרך הרגיל, ומה"ט פטור באכילת והנאת איסור שלא כדרך אכילה והנאה דכיון דכתב קרא אכילה סתם לא איירי אלא בכדרכה, ותנא דבי ר"י ר"פ העור והרוטב על כל זרע זרוע כדרך שבנ"א מוציאין לזריעה, וראיה לזה, דפסח שבישלו בחמי טבריא דפטור כמו בשבת, דתולדת חמה אינו בישול, וטעמא דפטור בשבת משום דאין דרך בישול בכך, כמו שפירש"י שבת ל"ט, ונראה דה"ה לענין מבשל בב"ח בחמה דג"כ פטור משום דאין דרך בישול בכך.
דברי הקובץ שיעורים מתרצים את קושית האגלי טל מפסחים, שלשיטתו פטור של שינוי הינו פטור בכל התורה כולה.
אך יש לתמוה על דבריו, שהרי בקרבן פסח איננו דנים באדם שעשה פעולה משונה, אלא דנים בקרבן האם יש להחשיבו כמבושל, ומה שייך לפטור בזה מפני שנעשה בשינוי, וצע"ק.
עוד נותרה לנו קושיתו הראשונה של האגלי טל, מדוע אנו מתירים לבשל בחמה לכתחילה ולא אוסרים מדרבנן כשאר מלאכות הנעשות בשינוי, הרב ברוך גיגי כתב לתרץ קושיא זו:
טללי שבת מקורות החום השונים עמ' 319
שינוי קל מדרך הפעולה הרגילה אכן אסור מדרבנן אך בישול חמה הוא שינוי גמור המותר לגמרי, וכיוצא בזה מצינו בסוגיא העוסקת במלאכת טוחן (שבת קמא.) ובעקבותיה נפסק להלכה בשו"ע:
"מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה" (שכא,ז)
כפי ששני שינויים מדרך הדיכה הרגילה, בקת ובסכין ובקערה מתירים את המלאכה לגמרי, כך גם בישול בחמה נחשב שינוי גמור המותר לגמרי.
ישנו עוד קושי בהבנה שהסיבה שמותר לבשל בחמה הוא מפני שזה שינוי, שא"כ מדוע מן הדין מותר לבשל בתולדות חמה, ובמה זה יותר שינוי מתולדות האור.
כתב המבי"ט בספרו קרית ספר:
ספר קרית ספר - הלכות שבת - פרק ט הלכה ב-ג
הנותן ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ונתגלגלה חייב שהמבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמה אבל לא בחמה ובתולדות חמה דבישול לא הוי אלא באור ותולדותיו דהכי נמי הוה בסממני המשכן...וכן המבשל בחמי טבריה לא מחייב מדאוריתא דאין בישול מדאוריתא אלא האור ותולדותיו כדאמרי ובבישול בשר וחלב משמע דבישול חמי טבריה היא ספקא דאוריתא אי הוי בישול או לאו..
כלומר לפי המבי"ט הבישול שנאסר בשבת הוא דווקא הבישול שהיה במשכן, ובמשכן בישלו דווקא ע"י האש. ולכן דין זה הינו מיוחד בשבת.
ולעניין שאר איסורין, כתב המבי"ט שהירושלמי הסתפק בזה בנדרם פרק ו הלכה א, ולשיטתו הסתפקות הירושלמי, היא האם הגדרת בישול בשבת שייכת לשאר איסורין, והפרי חדש ביו"ד ס' פז ס"ק ב, הסיק שכשם שנפסק בבבלי לעניין שבת שחמי טבריא אינם נחשבים כבישול הוא הדין לשאר איסורין.
וצריך להבין מה הטעם שבשאר איסורין נצריך בישול דווקא באש?
כתב הגרש"ז:
שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן יב
הערה. דאף שכתב רש"י בשבת ל"ט ע"א אהא דמבשל בחמה לכו"ע שרי דהוא מפני "דאין דרך בישולו בכך", מ"מ נראה שגם באופן שכן רגילים לבשל בחמה כמו דוד שמש וכדומה ג"כ פטור.. וע"כ דכוונת רש"י בדברים אלה לומר דאין זה קרוי בישול [ואף שהמנ"ח מסתפק בנתבשל בחמה ואח"כ ע"י האש, ומביא מהפמ"ג שסובר דגם בזה אין בישול אחר בישול עיין שם, היינו מפני שכך היתה להם קבלה דלענין זה בעינן דוקא דומיא דמשכן שהבישול הי' ע"י אש ותולדותי' ולא ע"י דבר אחר], ולפי"ז גם בישול החוט ע"י זרם ג"כ חשיב כמבשל בחמה.
וכמו כן יש לדון לענין בישול בשר בחלב בחשמל שיהא פטור.
גוף הטקסט.וגם אפשר דיש לדון לפי"ז גם לענין חיוב חלה ואפיית מצה והגעלה וכדומה מהדברים שצריכים דוקא אש ותולדותיה ולא חמה דמסתבר שה"ה בתולדת חמה דלא מהני ולהנ"ל ה"נ בחשמל
כלומר יוצא שאין לנו הסבר ברור מדוע חז"ל הגדירו שבישול הינו דווקא ע"י אש, אלא 'כך היתה להם קבלה דלענין זה בעינן דוקא דומיא דמשכן שהבישול הי' ע"י אש ותולדותי' ולא ע"י דבר אחר'.
הסבר זה מתחבר יפה לדברי המאירי שהבאנו לעיל שכתב שבחמה 'אין תורת בישול'.
עוד הזכיר הגרש"ז הערה חשובה, שאם נאמר שהבישול שהחשיבה התורה הוא דווקא באש, א"כ דבר שתנבשל שלא ע"י אש ואח"כ מבשלו באש, היה מקום לחייבו, משום שהדבר עדיין לא נתבשל, ואכן לפי האג"ט שהבאנו לעיל שסובר שהבישול באש נותן משמעות אחרת, היה נראה לומר שיש לחייב על הבישול באש, לפחות לפי דעת היראים שהזכרנו בשיעורים הקודמים, שיש בישול אחר אפיה, ותשובת הגרש"ז במה שכתב לבאר את הפרי מגדים אינה ברורה דיה..
וכך כתב הרב הלפרין בספרו 'כשרות ושבת במטבח המודרני':
'כשרות ושבת במטבח המודרני' עמ' רעד:
מכל הנ"ל מתבאר דלרוב השיטות בישול בחמה אינה ממהות הבישול כלל דלפי האגלי טל מבואר כן בשיטת רש"י וכן נתבאר שיש לדייק כן מדברי הרי"ד והמאירי .. וכן מתבאר מדברי הפר"ח והגר"א..
וא"כ יצא לנו חומרא בדבר בישול אחר בישול שאם דבר שנתבשל בחמה שיש לו בישול אח"ז באור ואסור לעשותו בשבת
עכ"פ לשיטת הר"א ממיץ עיין שו"ע או"ח סי' שיח סעי' ה דס"ל שיש בישול אחר אפיה ואולי גם להחולקים על הרא"מ באפיה וטיגון אחר בישול יודו בזה וצ"ע ולפי זה צ"ע לכאורה בדברי דפמ"ג או"ח סי' שיח משב"ז ס"ק ו בסו"ד שכתב וז"ל "נסתפקתי בישול בחמי טבריה ותולדות חמה אם מבשל אח"כ בחמי האור אם חייב ויראה דפטור הוא דכבר נתפעל בבישולו ואפשר דמותר לגמרי" עד כאן ואולי יש לחלק מן האמור..
אני משאיר לכם את המקום לדון אם יש לחלק ולומר שאין בישול אלא באש, אך מכל מקום אם בושל בחמה זה נחשב כמבושל.
כתב הרב משה פיינשטין:
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן נב
הנה בדבר בשול בחמה דליכא איסור בשבת שפרש"י בשבת דף ל"ט וכן הר"ן מטעם דאין דרך בשול בכך, הוא פשוט משום דנהי שהבשול שהיה במשכן היה באש מ"מ היה שייך למילף גם בשול ע"י חמה להיות תולדה, דהא מכל האבות מלאכות שהיו במשכן הרי למדין לחייב גם כל הדומה להאבות באותו החיוב ממש ונקראו תולדות, שלכן הוצרך רש"י לפרש שאין למדין בשול ע"י חמה מבשול ע"י האש שהיה במשכן משום שאין דרך בשול בכך. ואין הכוונה דאין דרך בשול בכך כהא דעושה מלאכה כלאחר ידו ושאר שנויים שפטור כדאיתא בשבת בדף צ"ב ... דהא חזינן שבתולדות החמה איכא גם אלו שדרך לבשל בהם ממש כמו בתולדות האור, דהרי המבשל בחמי טבריא תליא דלר' יוסי דסובר דתולדות אור הם דחלפי אפתחא דגיהנם חייב ולרבנן דתולדות חמה נינהו פטור כדאר"ח בשבת בדף מ', ואם אין דרך מלאכה בכך מ"ט יתחייב כשהוא תולדות האור.. וכן בסודר שהוחם באור הוא חייב בגלגל ביצה בהסודר דתולדות האור הם כאור שחייב ובהוחם הסודר בחמה באותו החום וגלגל ביצה פטור. אלא כוונתם דאף דאין להחשיב דלאו דרך מלאכה הוא לבשל בחמה דאם אין לו עצים והוא דבר המתבשל בחמה יבשלו בחמה, אבל כיון שעכ"פ אין מבשלין בחמה אלא כשאין לו עצים אין למילף אותו מבשול על ידי האור שהיתה במשכן להחשיבו תולדה מאחר שאינו דומה להבשול שהיה במשכן.
וממילא מאחר שלא ילפינן בשול חמה מבשול האור ליכא חיוב אף לא לתולדות החמה אף שדרך הבשול על ידם הוא כמו על ידי תולדות האור, דהסודר הא נתחמם בחמה באותה מדה שנתחמם באש, וחמי טבריא הא חמים כחמי האור, דמאחר דהבשול דחמה אינה מכלל המלאכה משום דלא דמו למבשל שהיה במשכן אין למילף שוב את התולדות דממילא גם הם לא דמו לבשול שבמשכן כיון שהם תולדות דבר שאין בו מלאכת בשול.
ואולי יש לומר בטעם אחר דתולדות החמה וגם תולדות האור אין הדרך כל כך לבשל בהם, שלכן אין למילף אותם שיהיו תולדה מצד חמום של עצמם אף לא לתולדות האור, אך שמ"מ חייב גם על הבשול דע"י תולדות האור מצד שנחשב זה כבשול מצד האש עצמו שהרי החמימות שבהמים והסודר הרי הוא מהאש ..שלכן אף שלא היה בשול זה ממש במשכן כיון שאין לחשוב זה שינוי מדרך המלאכה חייב, ודמי זה להעמיד הקדרה ברחוק קצת יותר מהאש מכפי דרך בנ"א אבל הוא עכ"פ מקום הראוי להתבשל במשך יותר זמן שודאי חייב אף אם במשכן לא היו עושין כן כדי למהר הבשול... ולכן כשהם תולדות חמה אף ששוין ממש במדת החום כמו אם היו תולדות האור כהא דחמי טבריא וכהא דסודר שבחמימותו יכול לבשל ביצה, פטור דמצד עצמן הא אין למילף תולדות מבשול האש שהיה במשכן מאחר דאין הדרך כל כך לבשל בהן וכל החיוב בתולדות האור הוא מצד שהוא נחשב בשול בחמימות האש שזה הא ליכא בתולדות החמה וטעם זה הוא יותר מסתבר.
ולמה שבארתי כוונת רש"י והר"ן מסתבר שזהו גם כוונת קרית ספר דכתב דאין בשול מן התורה אלא באש, ולא פליגי כלל, אלא שלא כתב הטעם דפירשו רש"י והר"ן, דהא מוכרח כן דבלא טעם היה לן ודאי למילף מבשול אש שהיה במשכן כמו כל התולדות.
כלומר, הרב משה פיינשטין טוען, שכוונת רש"י בכך שכתב שאין דרך לבשל בחמה, היא שאין בישול בחמה דומה באופן מלא לבישול באש, ולכן הוא אינו יכול להיות תולדה של הבישול באש. וא"כ אף הקרית ספר שכתב שאין בישול אלא באש, אינו חולק על רש"י.
ולסיבה שתולדות חמה אינם תולדות של בישול, למרות שהם אינם שונים מתולדות אש כתב הרב משה פיינשטין ב' אפשרויות:
א. שאין תולדות חמה יכולים להחשב כבישול, אם מקור החום אינו נחשב כבישול כיון שהם תולדות דבר שאין בו מלאכת בישול.
ב. החיוב על תולדות האש, אינם מצד עצמם, אלא שהמבשל בתולדות אש נחשב שבישל באש, ולכן בתולדות חמה לא שייך לחייב.
על דבריו של הרב משה פיינשטין יש עדיין להקשות מקרבן פסח, ששם מבואר שאין הקרבן נחשב כלל כמבושל, ובזה לא שייך לומר שבישול נלמד מהמשכן, וצ"ע.
ע"פ חידושו זה, טען הרב משה פיינשטין , שדבר שדרך לבשל בו כשם שמבשלים באש, איסורו יהיה מן התורה, וכך כתב לגבי מיקרוגל:
וא"כ בהמייקר - וייו אווען /תנור מיקרוגל/ שטוב לבשל בו כמו באש ממש ואלו שיש להם תנור כזה משתמשים בו יותר מבשול דבאש ומה שלא נתפשטו תנורים אלו עדיין הוא משום דלא מצוי עדיין הרבה תנורים וכשיהיו מצויין ודאי ישתמשו בהם כו"ע דהא הוא יותר טוב, ודאי יש למילף מבשול דאור דהיה במשכן בחשיבות תולדה שהוא לכל הדינים כהאב דבשול ע"י האור לאיסור ולחיוב סקילה וחטאת, לא רק לרש"י והר"ן אלא אף לקרית ספר דהרי לא פליגי כלל לפ"מ שבארתי.
ויש לציין שלפי הגרש"ז שהבאנו לעיל, מבואר שלא יהיה איסור מן התורה לבשל בחשמל, הואיל ואין בישול אלא באש, וכך כתב לגבי כף חשמלית:
שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן יב בהערה
מוצא אני לנכון להודיע שבהיותי פעם אצל מרן בעל החזו"א זצ"ל אמרתי לו שהמרתיח מים בשבת ע"י מזלג חשמלי ששני קצוותיו מרוחקים והמעגל נוצר רק ע"י המים אשר על כן הם מתחממים ורותחים, שלדעתי איסורו רק מדרבנן, דכיון שזרם איננו אש ממילא הו"ל כמבשל בתולדת חמה דפטור מחטאת, ואמרתי שלדעתי רצוי לפרסם דבר זה לבתי חולים וכדומה..
שימו לב מה ענה לו החזו"א:
שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן יב
והשיב לי בפשיטות דכמו שהמבשל במים חמים שהם "תולדה" מאש חייב חטאת, כך גם המבשל בזרם של חשמל הואיל ובדרך כלל הוא תהליך היוצר אש הו"ל כעין "עיבור" של אש, וכמו שחייבין על תולדה כך גם על עיבור הואיל ובדרך כלל הוא עתיד להיות אש אף על גב שלמעשה רק חימם מים ולא נוצר שום אש. מאד התפלאתי לשמוע דבר זה וילדות היתה בי לומר שרק הראשונים היו יכולים לומר חידוש גדול כזה, אך הוא חזר והשיב שלדעתו הוא פשוט ואין צריכים כלל להיות רשב"א לומר דבר זה, אולם גם היום זה תמוה מאד בעיני, ובפרט שהזרם עצמו רק במרוצתו משפשף ומחמם את החוט שמתנגד לו עד שהוא נהפך לאור ושורף ונקרא אש, אבל לגבי הזרם עצמו לא שייך כלל לומר שהוא אש לא בתחלה ולא בסוף.
הפוסקים האריכו לדון בסוגית דוד השמש בשבת, ולא נוכל לדון בזה במסגרת הזאת, רק נזכיר שיש שטענו שהמים מתבשלים מהשמש עצמה, וזה מותר כדבר המתבשל ע"י החמה, ויש שטענו שהקולטים שמרכזים את קרן השמש מוגדרים כתולדות חמה, וכן שהמים מתחממים ע"י הצינורות שהם ודאי קולטי חמה, ורבו הדיונים בנושא, לענינו נביא את דברי הרב הלפרין שכתכ:
כשרות ושבת בעידן המודרני עמ' רעד-רעה.
עכ"פ מבואר דלשני הטעמים האמורים (אגלי טל, קרית ספר) אין בנידוננו איסור בישול של תורה \אלא מדרבנן וכך היא דעת כל המשיבים שדנו לענין שימוש ב"דוד שמש" בשבת אם דינו כחמה או כתולדות חמה לענין איסור דרבנן מבלי לחשוש בזה לאיסור דאורייתא הואיל ודרך בישולו בכך הרי שהיה פשוט לכל המשיבים שדנו בזה כי אין בבישול בחמה ותולדותיה איסור של תורה בכל אופן שהוא והוא הדין ביחס לגוף חימום חשמלי שאינו מגיע לאודם וזוהר כאש.
כלומר טענתו של הרב הלפרין, שכל הפוסקים שדנו בדוד שמש, לא הזכירו את האפשרות שיש להחשיב את הבישול בדוד שמש כבישול דאורייתא, הואיל וכך דרכו, ומשמע שהם סוברים שאין בישול אלא באש ממש.
אך הרב ישראלי כתב שיתכן שבדבר שדרכו לבשל, יהיה איסור דאורייתא, ומכל מקום בדוד שמש האיסור לא יהיה אלא מדרבנן ,
לפני שנביא את דבריו של הרב ישראלי נקנח בעוד דיון אקטואלי, בשאילה מהו האיסור בהדלקת נורת להט בשבת, האחרונים דנו במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בעניין גחלת של מתכת.
רמב"ם הלכות שבת פרק יב הלכה א
המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב.
השגת הראב"ד הרי זה תולדת מבעיר וחייב. א"א ולמה לא משום מבשל כמו סיכתא לאתונא דמרפא רפי והדר קמיט. ..והמחמם את הגחלת והמצרפו במים אינו מכבה אבל הוא מכה בפטיש שגומר את חסומו מ"מ חיוב אין בו דצרוף דרבנן הוא
ולמדו האחרונים שלפי הרמב"ם המדליק נורת להט, הוא חייב משום מבעיר, כמו מחמם ברזל, ולפי הראב"ד לכאורה אין בזה איסור מבעיר, ולעניין איסור מבשל כתב הרב ישראלי:
עמוד הימיני סימן כז אות ג עמוד רפג
הראב "ד משיג על הרמב"ם פי"ב מה' שבת שם שמחמם מתכת מדין מבשל הוא ואילו מצרף הוא רק מלאכה דרבנן כפשטות הסוגיא דיומא והוא מצד מכה בפטיש ומלאכת מכבה אין בזה וזהו מאחר שאין בזה תורת מבעיר כלל ולפי שיטה זו לכאורה יש מקום לטענה של הרב גורן במאמרו הנ"ל שאין בחשמל אלא מלאכה דרבנן כיון שחשמל עצמו אינו אש ומאחר שלדברי הראב"ד התלבנות החוטים שע"י החשמל אין עליהם תורת אש או תולדה א"כ מצד הבישול אין זה אלא כמו תולדות חמה שאין בזה משום בישול מה"ת, דחמה ותולדותיה אי"ב משום בישול מה"ת..
אך ג "ז עדיין צ"ע רב שהרי באמת טעמא בעי משו"מ אין דין מבשל על חמה ותולדותיה כיון שמתקבלות עכ"פ אותן התוצאות כמו בבישול שע"י האש ולא מיבעי שהיה לנו להחשיב זאת כתולדה אלא הול"ל שיחשב גם אב ממש לפי הגדרת הרמב"ם פ"ז מה' שבת שכל שנעשית המלאכה באותו ענין עצמו של האב הרי זה אב אלא שהדבר מפורש ברש"י על אתר שכ' בזה דהטעם דאין דרך בישול בכך" ודבריו מבוססים על מה שאסרו בירוש' בזה שהשוו מבשל בחמה לחימוץ עיסה ע"י פירות (שבת פ"ג הלכה ג) "כמה דו אמר תמן אין חימוצו ברור. כן הוא אמר הכא אין תבשילו תבשיל ברור" וכתב ע"ז קרבן העידה: "הואיל ואין תבשיל של סודרין בישול גמור" ואעפ"י שרבנן שם חולקים ואוסרים היינו משום גזירה אבל עיקר הדבר הוא מוסכם שאין דרך בישול בכך ויש להוסיף בזה שאעפ"י שיתכן שהביצה שבישולה קל אמנם נתבשלה מספיק גם ע"י הסודר מ"מ כיון שצורת בישול לא תצלח לכל דבר רק לביצה קלה בלבד ה"ז בגדר איו דרך בישול בכך וא"כ לפ"ז זה שייך רק על
חמה ותולדותיה כגון הסודר שאין דרך בישול בכך משא"כ בישול בכוח החשמל שדרך בישולו טוב ועולה גם על של אש רגילה א"א לומר שאין ע"ז דין בישול מצד שאין זה דרך בישול ..ואעפ"י שודאי מסתבר שגם אם ימציאו המצאה טכנית לנצל כח השמש לבישול מוחלט כגון הא דדודי שמש כיום ג"כ לא יצא מכלל הדין שאין בישול בחמה ותולדותיה נראה דאין זה דומה כי עיקר כוח החמה אינו מיועד לבישול ומה שמנצלים אותה ע"י המצאה שהיא לגבי בישול אכתי באופן כללי יש לומר שאין זה מפקיע מהחמה את ההגדרה שאין דרך בישול בכך ויותר נ"ל שזהו הפירוש האמיתי של דברי רש"י שאין דרך בשול בכך היינו שאור החמה אינו מיועד מעיקר בריאתו לבישול משא"כ בכוח החשמל שצורת ריכוזו והפקתו ע"י האדם מיועדת לשימוש לצרכיו ובכלל זה הבישול לצורותיו השונות אין מקום להשוותו לחמה ותולדותיה כן נ"ל.
כלומר הרב ישראלי נתן הגדרה חדשה, שכח שבמהותו לא הועד לבישול, אין בו דין בישול, מה שאין כן בכח החשמל, שבמהותו נוצר לצורך שימוש האדם, ולכן יתכן שבו הבישול יהיה מדאורייתא, ובזה נדחתה ההשואה של הרב הלפרין בין הדיון לבישול בדוד שמש לדיון בבישול בחשמל.
יש לציין שהגרש"ז במנחת שלמה סימן יב הלך לשיטתו, שאין בישול אלא באש, ולכן כתב שלפי הראב"ד לא יהיה איסור בישול, והוכרח לומר שאף הוא יודה שיש בהדלקת מנורת להט משום מבעיר וז"ל:
שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן יב
גם יראתי מאד לומר שלדעת הראב"ד מותר גם מדרבנן להדליק חשמל בשבת, משום דאף אם נאמר דחשיב בכך כמבשל את החוט מ"מ הרי הו"ל כמבשל בחמה שמותר לכתחלה גם מדרבנן ..אלא נראה שהראב"ד סובר דמבעיר לא שייך אלא כשההבערה גורמת להרבות אש שלא היה קודם, ולכן כשההבערה היא בעצים וכדומה שהאש נאחזת בהם והם עצמם בוערים ושורפים שפיר אמרינן דאע"ג שנדלקו העצים מאש אחרת, מ"מ כיון שהם עצמם בוערים הרי נתחדש ונתרבה אש שלא הי' כלל מקודם, משא"כ במתכת הרי היא עצמה אינה בוערת אלא שהיא קולטת חום מאש אחרת ורק מפני שהמתכת אינה כלה ונשרפת לכן כל הזמן שמונחת על האש היא בולעת ואוצרת בקרבה הרבה חום עד שגם היא עצמה אדומה כגחלת של אש, ונמצא שהחום לא נתחדש רק עבר מהאש ונכנס תוך המתכת כמו שהוא נכנס בכל דבר אפוי ומבושל, שהרי אם מסירים אותה מהאש היא מתחלת תיכף להצטנן. וכיון שכן אפשר דכל זה דוקא במתכת הנדלקת מאש מצויה דאז שפיר אמרינן דאע"ג שגם המתכת נעשתה ממש אש, אפי"ה סובר הראב"ד דחשיב רק בישול ולא מבעיר כיון שהמתכת עצמה אינה בוערת ובהבערתה לא נתחדש ונתרבה אש שלא היה קודם, וכמו שאמרנו שהחום רק עבר מן האש ונכנס תוך המתכת, ונמצא שהמחמם הוא רק "מעביר" אש ממקום למקום כלומר מן הגחלים אל המתכת ולא "מבעיר", משא"כ בהדלקת חשמל אשר מקודם לא הי' כלל שום אש ורק האדם בלחיצתו על הכפתור הוא ממציא ומוליד אש חדש בחוט של מתכת שבתוך המנורה, בכה"ג יתכן דנקרא שפיר גם להראב"ד בשם "מבעיר" אש כיון שבפעולתו לא הדליק את החוט מאש אחרת רק המציא והוליד אש שלא היה כלל תחלה בעולם, והאש הזה שהמציא פולט חום והוא מבשל או מאיר כמו אש אחרת, וכיון שכן שפיר קרוי בשם מלאכת מבעיר שהרי גם במשכן לא היו צריכים את הכליון וההפסד של העצים רק הי' צורך בחום כדי לבשל, ואילו היה אז תנור של חשמל הי' יכולים שפיר לבשל את הסממנים גם על אש של חשמל, לכן מהיכ"ת נימא דבכגון דא אינו קרוי בשם מבעיר ...והתינח אם נאמר כהסוברים דלשון לא תבערו היינו דוקא כליון, יכולים שפיר לומר דהדלקת חוט חשמל לאו מלאכה היא כלל הואיל ואין החוט כלה ונשרף, אבל כיון שאמרו בגמ' דקרא דלא תבערו יצא רק ללאו או לחלק ולא כדי לאשמעינן שצריכים דוקא כילוי והפסד, וכידוע שבשו"ע הרב ז"ל כתב להדיא דהאיסור של לא תבערו איננו מפני שריפת העצים וכילוים אלא כל ריבוי אש היינו מבעיר, וכיון שגם הצורך שהי' במשכן היה רק
כתב הרמב"ם:
רמב"ם הלכות שבת פרק כב
ומותר למלוח ביצה אבל צנון וכיוצא בו אסור מפני שנראה ככובש כבשים בשבת והכובש אסור מפני שהוא כמבשל.
וכתב ערוך השולחן ביו"ד:
ערוך השולחן יורה דעה הלכות תערובות סימן קה
דהא דאמרינן כבוש כמבושל הוא מן התורה וכן נראה מכל הפוסקים וראיה ממה שאמרו חז"ל על בשר בחלב דחידוש הוא דאי תרי ליה כולי יומא בחלבא שרי ואם איסור כבוש הוא מדרבנן איזה חידוש יש בזה אלא ודאי שהוא מן התורה ואף על גב דמהרמב"ם פכ"ב משבת לא משמע כן דהנה חשב שם כל השבותים וכתב שם גם דין כבישה בשבת ואם היה מן התורה היה לו לכתוב זה בפ"ט שם בדיני בישול אמנם מהרמב"ם אין ראיה שהרי יש אצלו ספק בכל ענין זה מה ראוי לכבישה ומה אינו ראוי כמו שבארנו בתחלת סי' זה ועוד דגם בשם י"ל שהוא מן התורה ומה שכתבו בדיני שבותים משום דשם מיירי בענין אחר בדין מליחת צנון וכתב שזהו ככובש וכבוש כמבושל ומליחת צנון בשבת ודאי אינו אלא דרבנן אבל כבוש בעצמו י"ל שהוא מן התורה"
כלומר לפי הערוך השולחן נראה ברור שבשביל לבשל אין צורך באש דווקא, ולכן אפילו הכובש בשבת חייב משום מבשל.
אך לעומתו כתב החיי אדם:
חכמת אדם שער איסור והיתר כלל נח
קיבלו חז"ל (פסחים דף ע"ו א) דכבוש הוא כמבושל רצה לומר שמבליע ומפליט כאילו בישלו יחד (אבל אין רצונו לומר שיהיה לכל דבר כמבושל שהרי לענין בשר וחלב פטור ומותר מן התורה מדכתיב (שמות כ"ג, י"ט) לא תבשל וכן לענין שבת ודאי פטור שאינו חייב אלא בתולדות אש וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ט' מהלכות שבת ומה שכתב בפרק כ"ב הכובש כבשים אסור דהוי כמבשל רצה לומר אסור לעשות כן מדרבנן והא ראיה שלא כתב בפרק ט' אלא כתב בפרק השבותים ובכרתי ופלתי סימן ק"ה שגג בזה דסובר דמן התורה כתב הרמב"ם דאסור.
כלומר החיי אדם תפס בפשטות, שלא שייך לבשל ע"י הכבישה, והמוסכם להלכה כחיי אדם.