בגמ' בכתובות (קז.) נחלקו רב ושמואל האם יש לפסוק מזונות לאשה שהלך בעלה למדינת הים ולא ידוע שמת.לדעת רב פוסקים מזונות לאשה שהלך בעלה למדינת הים. ולדעת שמואל אין פוסקים אלא אם כן ידוע שמת (ונחלקו האמוראים אם טעמו שמואל הוא משום שהביא לה נכסים קודם צאתו, או מהחשש שאמר לה צאי מעשה ידייך במזונותייך').
למעשה הכריעה הגמ' שהלכה כרב, ופוסקים מזונות לאשת איש.
נחלקו הראשונים האם בשעה שפוסקים מזונות לאשת איש יש לבי"ד להתחשב במעשה ידיה של אשה שהלך בעלה למדינת הים, קודם שהם פוסקים לה מזונות[1].
הרמב"ם (אישות יב, טז) סבר שפוסקים לאישה מזונות מבלי להתייחס במעשה ידיה.
ולעומתו הרא"ש (כתובות יג, ה) סבר שפשוט שקודם שנותנים לאישה מזונות יש להתחשב עם מעשה ידיה משום 'שהדבר ראוי כשנפרעים מנכסי אדם שלא בפניו שיש להפך בזכותו הואיל ובגרמא דידיה מפסידו'.
סברתו של הרא"ש מובנת מאוד- מדוע שבי"ד התעלמו מחיובה של האשה כלפי הבעל ויחייבו את הבעל בלבד, וא"כ סברת הרמב"ם זקוקה לביאור?
על מנת להבין את סברת הרמב"ם יש להקדים ולחקור מהו היחס בין חיוב המזונות לחיוב מעשה ידיים, והאם חיובים אלו תלויים זה בזה.
והנה בעניין התלות בין חיוב הבעל לחיובי האישה כבר האריכו לחקור בזה בפד"ר (חלק ה עמוד 353) הגר"א גולדשמיט זצ"ל והגר"ש ישראלי זצ"ל.
הגר"א גולדשמיט טען שהחיובים והזכויות ההדדיים הללו תלויים הם זה בזה, וכאשר מאיזו סיבה שהיא מפסיד אחד מבני הזוג איזו זכות שהיא, הוא משתחרר עקב זה גם מהחיוב אשר הוטל עליו תחת הזכות הזאת, וכשלא ניתן לשחררו מחיובו, אז גם לא הפסיד זכויותיו, למעט מקרים שבאופן מהותי לא בטלה הזכות אלא שלא ניתן לממשה.
ולעומתו טען הגר"ש ישראלי, שהתלות בין החיובים הוא בזכויות שכל אחד מקבל ולא במימושם בפועל, קרי- הבעל התחייב במזונות ולעומתו התחייבה האישה במעשה ידיה, ואף אם מסיבה מסוימת תישלל זכותו של הבעל במעשה ידיה, לא תאבד האשה את מזונותיה.
עיקר מחלוקתם של הגר"ש ישראלי והגר"א גולדשמיט נסובה סביב מציאות שאחד הצדדים נקנס ונשללה ממנו זכויותיו, והשאלה היא האם גם זכויות הצד השני פקעו, לדעת הגר"א גולדשמיט אכן יש להפקיע מן הצד השני את זכויותיו או לחילופים להשאיר את זכויותיו של הצד ראשון, ואילו לדעת הגר"ש ישראלי, יכול אחד לאבד זכויותיו, והרי זה כאילו מחל ואין זה משפיע על זכות הצד שכנגד.
אמנם הרבנים הנ"ל לא הביעו עמדתם ביחס למציאות ששני החיובים עומדים בעינם וצד אחד פשוט לא מקיים את חובו. כגון בנדון דידן- האשה חייבת במעשה ידה ואינה עושה, האם עדיין חל חיוב על הבעל לשלם מזונותיה?
והנה נראה שבעניין זה נחלקו הראשונים בביאור הגמ' בכתובות (סג.)וכפי שיתבאר:
במשנה שם נאמר: 'המורדת על בעלה - פוחתין לה מכתובתה'.
ונחלקו שם בגמ' רב הונא ורב יוסי בר חנינא האם הכוונה למורדת מתשמיש (רב הונא) או למורדת ממלאכה (ר' יוסי בר' חנינא).
להלכה נפסק כרב הונא שהכוונה למורדת מתשמיש, ויוצא להלכה שאישה שהיא מורדת ממלאכתה, היא אינה מוגדרת כמורדת.
ונחלקו הראשונים בפרשנות עניין זה:
לדעת הראב"ד (השגות על הרי"ף כתובות כו.) רב הונא סבר שאינה מורדת דווקא כשאמרה איני ניזונית ואיני עושה, וזאת משום שרשאית לומר כן, אך במידה ולא אמרה כן היא נחשבת כמורדת, וכתב הראב"ד שמוכרחים לומר כן משום שלא יתכן שהיא תמרוד ממלאכה ובתוך זמן זה עדיין הבעל יהיה מחויב לפרנסה במזונות.
הרמב"ן (ספר הזכות כתובות כו. ד"ה 'אמר המחבר') לעומתו סובר שדין מורדת שייך דווקא בתשמיש 'שהוא ביטול עיקר נישואין וצערו של איש בגופו ודאי'. אך כל מרידה בעניין אחר לא הופכת את האשה למורדת, ולכן גם אם היא מורדת ולא עושה מעשה ידיים, בעלה חייב לפרנסה אלא שודאי שיכול לשכור על חשבון אשתו אישה שתעשה במלאכה.
מדברי תוספות (כתובות סג. ד"ה 'רב הונא') הרא"ש (כתובות ה, לא) והרשב"א עולה שלדעת רב הונא שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, אז פשוט שאין היא מורדת, ומשמע מדעתם שכל שלא עושה במלאכה אף שאינה אומרת כן במפורש, נפטר בעלה במזונות. (אלא שלדעת הרשב"א (כתובות סג.) היא עדיין מחוייבת בשאר מלאכות הבית וניתן לכוף אותה בשוט על כך, רק שאינה נחשבת כמורדת על כך ולדעת תוס' והרא"ש כל שאמרה איני עושה נפטרת מכול מלאכות הבית ואינה מורדת כלל .
כלומר, מדברי תוספות, הרא"ש, הרשב"א, והראב"ד יוצא שבמדה והאישה מרדה ממעשה ידיה, היא מאבדת באופן ישיר את מזונותיה, או משום שהיא מורדת (ראב"ד) או משום, שחיוב המזונות קיים רק כאשר האשה עושה את מעשה ידיה (רא"ש, רשב"א).
ומדברי הרמב"ן יוצא שאין קשר בין חיוב המזונות למעשה ידיה, ואף במציאות שהיא אינה עושה מעשה ידיים, מחוייב הבעל לזונה, אלא שיכול לכופה שתקיים את חובתה ותעשה את מעשה ידיה.
כעת ניגש לברר מהי דעת הרמב"ם בעניין זה:
הרמב"ם (אישות כא, י) פסק שאשה שלא עושה מעשה ידיה, ניתן לכופה בשוטים שתעשה.
הטור (אבן העזר סימן פ) הקשה שנראה שהרמב"ם פסק שהמורדת ממעשה ידיה נחשבת מורדת, וכנגד דעת רב הונא.
אך הכסף משנה הציע שלדעת הרמב"ם, האישה לא נחשבת כמורדת אך היא מחויבת במזונות ולכן ניתן לכוף אותה על כך (כדעת הרמב"ן).
עוד הציע הכסף משנה שאמנם כשהיא מורדת ממעשה ידיה נפטר הבעל ממזונות ונעשתה כאומרת- 'איני ניזונית ואיני עושה', אך מכול מקום היא עדיין מחויבת בשאר מלאכות הבית, וניתן לכוף אותה על כך (וכדעת הרשב"א).
בפשטות, נראה שפירושו הראשון של הכסף משנה עיקר, משום שהרמב"ם כלל לא חילק בין סוגי המלאכות השונות, ונראה שרשאי הבעל לכופה על כל מעשה ידיה, ואעפ"כ אין להגדירה כמורדת וכדעת הרמב"ן.
א"כ נמצאנו למדים שנחלקו הראשונים האם במידה והאישה אינה עושה מעשה ידיה היא מאבדת באופן ישיר את מזונותיה (ראב"ד, רא"ש, רשב"א, רמב"ם ע"פ פירושו של הכ"מ), או שאינה מאבדת מזונותיה, אך יש לכפות אותה לעשות מעשה ידיה (רמב"ן, רמב"ם ע"פ פירושו הראשון של הכ"מ).
לאור הקדמה זו, ניתן להבין את מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בשאלה אם יש לבי"ד להתחשב במעשה ידיה של אשה שהלך בעלה למדינת הים, קודם שהם פוסקים לה מזונות:
הרא"ש סבר שאשה שלא עשתה מעשה ידיה, איבדה את הזכות במזונות, וא"כ לא יתכן שבי"ד יקבעו לה מזונות מבלי לחשב עם מעשה ידיה שיתכן שיחייבו את הבעל בחוב שהוא כלל לא חייב.
אמנם לדעת הרמב"ם- חיוב המזונות, אינו תלוי כלל בשאלה אם האישה עשתה ממעשה ידיה, ואף במידה ולא עשתה, חייב הבעל לשלם את מזונתיה. אמנם האשה חיייבת לו כנגד על מעשה ידיה, אך אין כל תלות בין החיובים, על כן מובן שכל שהבעל לא פה, אין זה מתפקידם של בית הדין, לעשות קיזוזים ולבדוק את כל חיובי האישה כנגד בעלה, אלא פוסקים לה את המגיע לה, וכשיגיע הבעל, הוא ידרוש את המגיע לו.
כך עולה מלשונו של הרמב"ם (אישות יב, טז):
ואין מתחשבים כלל עם מעשה ידיה 'עד שיבוא בעלה- אם מצא שעשת הרי אלו שלו'.
כלומר, מעשה ידיה הינו חוב נפרד שהאישה חייבת לבעלה, וכשיגיע הבעל, הוא יוכל לדורשו.
התבאר עד כה, כי לדעת הרא"ש אין פוסקים לאישה מזונות מבלי להתחשב במעשה ידיה, משום שכל שלא עשתה מעשה ידיה אין על הבעל כלל חיוב של מזונות (כמובן זה רק במזונות שהם כנגד מעשה ידיה), ולדעת הרמב"ם ניתן לפסוק לה מזונות אף מבלי להתחשב במעשה ידיה משום שאלו שני חיובים שונים, אך לכשיבוא הבעל יוכל לחשב עמה על מה שחייבת לו במעשה ידיה.
אמנם יש לשאול האם יכול הבעל לפחות ממזונותיה בעקבות שכלל לא עשתה ממעשה ידיה?
והנה, מלשון הרמב"ם משמע שכל מה שיוכל הבעל לדרוש הוא דווקא את מעשה ידיה שעשתה (ונראה שזאת גם במידה ואכלה מהם, שמכול מקום היא אכלה משלו) אך במידה וכלל לא עשתה, אין הבעל יכול לדרוש ממנה כסף בעבור זה, ויכול לדרוש רק שתעשה מכאן ולהבא, כך נשמע מלשונו שכתב:
ומשמע שאם לא עשת, אין לו עליה שום תביעה.
כך עולה גם מתשובת הרי"ף (סימן נב, וביתר דיוק בתשובת הגאונים הרכבי סימן קכד עמוד 290) וז"ל:
ומפורש שגם הבעל לא יכול לתבוע ממה שעשה בעבר, וכן כתב הרמב"ן במפורש (כתובות קז.ד"ה ומדאמרינן קטנה') בשם הרמב"ם:
וביאר הח"מ (אבן העזר סימן ס"ק כב) בטעם הדבר שהיות ומה שמנעה ממנו הוא בגדר גרם בעלמא, אין על כך תביעה ממונית[2].
והנה בדעת הרא"ש נחלקו האחרונים:
הח"מ (סימן ע ס"ק כב) כתב דבר פשוט שלדעת הרא"ש יוכל הבעל להתחשב גם עם מעשה ידיה שכלל לא עשתה.
הב"ש (סימן ע ס"ק יח) חלק על הח"מ בזה, וכתב שאין שום רמז בדברי הרא"ש בענין זה. הב"ש הבין שהח"מ למד זאת מכך שהרא"ש כתב (כתובות יג, ה) שאם לוותה האשה ואכלה- יכול הבעל לטעון שאם לא הייתה לוה, היא הייתה מסתפקת בפחות. על כך השיב הב"ש שדווקא במקרה זה יכול הבעל לפטור עצמו מלפרוע למלוה בטענה שהאשה הייתה מסתדרת בלא ההלואה והייתה מצמצת עצמה. אך במציאות שהאשה מכרה מנכסי הבעל וגבתה מזונותיה, כלל לא שייכת טענה זו, וממילא הבעל לא רשאי להתחשב עמה על מעשה ידיה שכלל לא עשתה.
בהשקפה ראשונה נראה שטענת הב"ש נכונה, ואין להוכיח מדברי הרא"ש בעניין לוותה ואכלה, מפני ששם הטענה היא שלא היה למלווה להלוות.
אך מכול מקום לפי מה שהקדמנו לעיל בדעת הרא"ש מוכרחים דבריו של הח"מ, שכבר התבאר כי לדעת הרא"ש כל שלא עשתה ממעשה ידיה, אין לבעל כלל חיוב מזונות כלפיה (במה שכנגד מעשה ידיה), ולכן פשוט יכול להתחשב עמה על מה שלא עשתה.
אמנם היה מקום להקשות על דברינו מכך שכתב הרא"ש שאף שכשהאישה אינה בת מלאכה, אין לו טענה כלפיה וחייב הבעל לשלם, ומשמע שאם לא עשתה אינו יכול להתחשב עמה, אך פשוט שכוונתו למי שאינה בת מלאכה בהיתר, כגון שהתחתן עמה על דעת כן, וכן נראה עולה מלשון הח"מ בסימן ע ס"ק לב שכתב:
מכ"ש כשאינה בת מלאכה כלל למה תפסיד נכסיה שמכרה מאחר שאין לו שום טענה עליה
ומבואר שהביטוי 'אינה בת מלאכה' נסוב כלפי מי שבהיתר אינה עושה מעשה ידיים, [וכן עולה מדברי המבי"ט (ב, כ) ודוק]
עד כאן ביארנו כי נחלקו הראשונים האם חיובי המזונות ומעשה הידיים תלויים זה בזה, וכל שלא עושה האישה מעשה ידיים, אין חיוב לבעל לתת לה מזונות (רא"ש ראב"ד תוס' ועוד), או שהם שני חיובים שונים (רמב"ן רמב"ם).
לכאורה סברתם של הראשונים הסוברים שיש קשר בין החיובים מובנת יותר, שהרי מדובר לכאורה בשני חיובי ממון שכל אחד מחויב לתת לבני זוגו, ותמוה לומר שהבעל יתחייב לתת כסף לאשתו כשהיא לא עושה כן, וכל מה שיוכל לעשות כנגדה הוא לכפותה בשוטים. שהרי במה זה שונה מכל שאר חיובי ממון שיכול האחד לעכב כנגד חבירו עד שישלם לו. הגר"ש ישראלי (בפד"ר הנ"ל) הרחיב את הסברא שאנו מעלים כעת וטען שנראה שלא יתכן כלל לומר שתקנו חכמים שני חיובי ממון לבעל ולאישה על אותם סכומים שהרי אין טעם בתקנה זו, ו'הפוכי מטרתא למה לי'. על כן הסיק הגר"ש ישראלי שעל הסכום שמרוויחה האשה במע"י כלל לא תקנו חיוב מזונות , שהרי תמיד יכול הבעל לומר לאישה 'צאי מעשה ידייך כנגד המזונות' ולא הייתה התקנה אלא למה שמעשה ידיה אין מספקים אותה. אם נקבל את הנחת הגר"ש ישראלי, נמצא כי שיטת הרמב"ן והרמב"ם קשה מנשוא כיצד ניתן לחייב את הבעל במזונות בעוד האישה לא מספקת את מעשה ידיה, והרי הוא כלל לא מחויב בחיוב המזונות שכנגד מה שיכולה לספק לעצמה?
אך נראה כי שאלתנו וכן דברי הגר"ש ישראלי נשענים על ההבנה כי חיובי המזונות וכן מעשה ידיים הינם חיובי ממון לכל דבר ועניין ולכן שייך לומר סברת 'הפוכי מטרתא', אך נראה שהרמב"ם לא סבר כן, אלא ראה זאת כחיובים מעשיים המוטלים על כל אחד מהצדדים- על הבעל לדאוג לפרנסת אשתו, וכן על האשה לעבוד ולעשות ממעשה ידיה. ונביא לכך מספר דוגמאות:
הרמב"ם פסק (אישות יב יא) כי במידה ואין לבעל לשלם לאישה מזונות כופים אותה לגרשה.
וכתב על כך רבינו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק ה):
ותמהו עליו למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה כי דוקא כשיש לו כופין מאחר שאינו רוצה לזון אבל אם אין לו אין כופין כמו בעל חוב שאי' לו וכן כת' רבינו תם בתשו'.
כלומר, רבינו ירוחם מקשה במה שונה חיובו של הבעל, מכל חוב ממוני אחר שבמידה ואין לו, לא כופים את הבעל לגרש.
נראה שהרמב"ם סובר שחיוב המזונות אינו בגדר חיוב ממוני, אלא חיוב המוטל על הבעל לדאוג לפרנסתה, וכאשר אינו מסוגל לעשות כן מחוייב לגרשה.
כמו כן בהלכות מלוה ולוה (א, ח) פסק הרמב"ם שכאשר הבעל הלך למדינת הים ותפסה האישה מנכסיו, מוציאים ממנה ונותנים לבעל חוב, על אף שלא יוותר לה מזונות, משום שאף אם היה הבעל לפנינו, לא היו משאירים לו אלא למזונותיו בלבד, ובדומה לזה כתב הרי"ף בתשובה (בילגוריי סימן פא)
ובסימן צז הקשה הב"י (חו"מ- סימן צז) שיש להתייחס לחוב המזונות כמלווה בשטר, ומדוע שבעל החוב יקדום לזה?
ובפרישה (חו"מ צז ס"ק מא ד"ה 'וכן לא לאשתו') ביאר 'דמזונות אשתו בין למאן דאמר שהם דאורייתא בין למאן דאמר דרבנן על כל פנים מסתברא דלא חייבתו התורה ולא חכמים בתורת חוב דהיינו להרעיב נפשו וליתן מזונות לאשתו על כל פנים כדין בעל חוב. אלא חייבתו תורה או חכמים להיות אשתו כגופו דהיינו ליתן לה שארה וכסותה כמו שמאכיל ומלביש נפשו. ניתן לתת עוד דוגמאות לזה וכבר האריכו בחקירה זו במאמרים רבים ואכמ"ל ( עיין כתב עת אורייתא-(כרך יז 'חיוב מזונות אשתו- הרב יעקב דוד אילן') פד"ר (חלק ב עמוד 65) חמדת הארץ ב -מאמריהם של הרב ניר ורגון, הרב יוסף כרמל, הגרז"ן, הגר"ש ישראלי) .
א"כ לפי חקירה זו התבארו דברי הרמב"ם שלא שייך לומר שיש לחשב על המזונות כנגד מעשה ידיה של האישה כדין כל חוב שיש לבעל לעכב על שכנגדו, משום שאין כאן חוב ממוני מול חוב ממוני, כי אם חובת הבעל מול חובת האשה, וכל עוד שהאישה אינה מוגדרת כמורדת מחויב הבעל לקיים את המוטל עליו אף אם אשתו לא עומדת בחובתה, אלא שיכול לכופה לעמוד בחיובה כדברי הרמב"ן.
לפי דברינו ייצא לכאורה שלא כדעת הגר"ש ישראלי, ושחיוב מזונות אינו דווקא במה שהוא מעבר למעשה ידיה, אלא גם במה שכנגד מעשה ידיה ואין בזה משום 'הפוכי מטרתא' משום שלא מדובר כאן בחיוב מממוני.
ניתן להביא נ"מ נוספת להבנה זו בדעת הרמב"ם, שהנה כתב הרמב"ם בדבר אשה שהלך בעלה למדינת הים (אישות יב, כב): 'הרי שלא תבעה ולא לותה ולא מכרה אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה אין לה כלום'
מדברי החזו"א (סח, ה) עולה שסבר שהסיבה שהאישה אינה יכולה לתבוע מזונות במצב זה, הוא משום שמחלה על כך.
אמנם לפי דברינו היה מקום לומר שהסיבה שאינה יכולה לתבוע, היא משום שבפועל היא ניזונה, וכל חיוב הבעל הוא לדאוג למזונה, ואין זה חוב ממוני כלל ועיקר.
[ואכן כך כתב הרב ניר ורגון (חמדת הארץ ב- מזונות אשת איש- חובת גברא או חוב ממוני) אמנם נראה שהרב ורגון הרחיב את יסודו מעבר למידה וסבר שאם יש לאישה נכסים משלה, אין הבעל חייב לזונה, ונראה שהפריז בזה, שודאי מחובתו לזונה, ואין זה מחובתה כלל, אלא שניתן לומר שבמידה והיא כבר נזונת מכוח מעשה ידיה וכיו"ב, אין ביכולתה לדרוש כתחליף תשלום ממוני שאין זה בגדר החיוב, ודוק [ואם מכרה נכסיה יש להסתפק אם הוי כלוותה מאחר ויצטרך לשלם או שנחשבת כמי שדחקה עצמה]
לכאורה חיזוק להבנה זו היה ניתן להביא ממה שהבינו פרשנים רבים בדעת הרמב"ם [מ"מ (אישות יב,כ). ב"ש (ס"ק ד וכן בסימן ע ס"ק ל), גר"א (ס)] שהבעל כלל לא יכול לומר לאשה 'צאי מעשה ידייך כנגד מזונתייך' אף במה שסיפק בידיה, ונראה זה שמשום שלא מדובר בחיוב ממוני אלא ב2 חיובים שונים המוטלים על הבעל והאשה וכל אחד מחוייב בזה בלי קשר לחובו חבירו וכפי שביארנו לעיל. האחרונים למדו כן ממספר מקומות ברמב"ם:
כתב הרמב"ם (אישות יב, ד): " אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיק לה מעשה ידיה במזונותיה", ומשמע שאף כשיש בידה אין שומעים מהחשש שאין זה יספיק לה בעתיד.
עוד כתב הרמב"ם (אישות יב, כ) שכאשר הבעל אמר לאשה 'טלי מעשה ידיך במזונותיך- אין לה מזונות', משום 'שאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכה דעתה היה לה לתבעו או לומר לו אין מעשה ידי מספיקין לי'. ומשמע שיכול לומר כן רק שמסכימה לזה, ואם הייתה תובעת מזונותיה היה חייב לתת לה אף כשיש לה מעשה ידיים.
אך נראה שאדרבה דין זה מקשה לכאורה על דברינו מתרי אנפי:
האחד- לכאורה מפורש בדעת הרמב"ם שלא כביאורם של הפרשנים הנ"ל שהרי כתב הרמב"ם בהלכות רוצח (ז,ב) ע"פ הגמרא בגיטין (יב.) שאשה שגלתה לעיר מקלט חייב בעלה לזונה ולא יכול לומר לה 'צאי מעשה ידיך למזונותיך', אלא אם כן היו מספיקין לה, ומפורש שכאשר מזונותיה מספיקים לה, רשאי הבעל לומר כן ואכן אחרונים רבים חלקו על הפרשנים הנ"ל (עיין בני אהובה (אישות יב, יד, בית מאיר, חזון איש אבן העזר סח א-ב) וביארו שהצורך בקבלת האשה, הוא במציאות שלאחר זמן אין מעשה ידיה מספקים, או שסיפוק מזונותיה נעשים ע"י טורח, אך כל שמספקת בריווח יכול לומר לה כן בע"כ (אמנם מצאתי בספר משנת הכתובה להרב משה קליין שכתב ליישב שיש בחיוב המזונות גם חיוב ממוני וגם אישותו, ואכן מצד חיוב האישות אינו יכול לומר 'טלי מעשה ידייך במזונתייך' משום שצריכה להיות סמוכה על שולחנו, אך כאשר גלתה מעיר מקלטה שבגרמתה ובפשיעתה היא אינה מצויה בבית, אין לו עליה אלא חיוב ממוני בלבד, ויכול לומר 'טלי מעשה ידייך במזונותייך' ועיין גם בשו"ת צפנת פענח א, כא בעניין זה).
השני- אף אם נבאר כדברי הפרשנים הסוברים שאינו יוכל לומר 'טלי מעשה ידייך במזונותייך', מבואר שהסיבה שאינו יכול לומר לה כן אינה משום שאלו שני חיובים שונים שאינם תלויים זה בזה, אלא משום שיתכן שלא יהיה לה בעתיד כמבואר בלשון הרמב"ם, וא"כ עולה שאכן מדובר בב' חיובי ממון, ויכול הבעל לומר לאשה 'הפוכי מטרתא למה לי'.
אך באמת נראה שאין בדין זה בכדי לערער על הבנתנו כי עיקר חיוב המזונות אינו בגדרי ממון, אלא זוהי חובה לדאוג לפרנסת אשתו, והסיבה שרשאי לומר לה 'טלי מעשה ידייך במזונותייך' אינה מכוח סברת 'הפוכי מטרתא למה לי', אלא משום שבאופן זה הוא דואג למזונותיה מכוח מעשה ידיה.
[1] מחלוקת זו נסובה סביב הבנת 2 ברייתות בגרסאותיהם השונות. מחלוקת פרשנית זו משליכה על מחלוקות הלכתיות נוספות כגון לוותה ואכלה, מכרה נכסי עצמה ועוד, ומחמת מורכבות העניין לא נאריך בזה כאן והכול מבואר בדברי הגר"א אבן העזר סימן ע ס"ק יב.
[2] אמנם יש להעיר שהח"מ עצמו כתב שקודם נתינת המזונות, יכול הבעל לעכב זאת בכך שתעשה מעשה ידיים, אך לאחר מכן לא, אך נראה בפשטות שלדעת הרמב"ם והרמב"ן אין הדבר כן, והוא לא יכול לעכב ממזונתיה, אלא שיכול במקביל לכופה שתעשה מעשה ידיים, כפי שהבאנו לעיל, ואמנם הרמב"ן כתב מעין זה בעניין אשה שלוותה, אך שם זה שונה משום ששם יש לבעל טענה כנגד המלווה שאם לא היה מלוה לה, הייתה יכולה להסתפק ממעשה ידיה, והיות והלוה לה, לא עשתה מעשה ידיים, אך נראה שאם כעת עומד האדם בפני בי"ד שיחייבו לזון, ובמקביל יכופו אותה לעשות מעשה ידיים, ולא יתנו את הדברים אחד בשני ודוק.