בס"ד
שאלה:
האם נכון שגבאי צדקה יחלקו קבלות על תרומות בשבת?
תשובה:
הקדמה
הסיבה שיש אולי לאסור חלוקת הקבלה בשבת, היא מכוח הסוגיא האוסרת 'קריאת שטרי הדיוטות' או קריאת דברים אחרים 'אטו קריאת שטרי הדיוטות'.
ויש הרבה מה להאריך בהבנת סוגיא זו, ויש לי בה מבוכות רבות, ומכול מקום לעניין שאלתנו נראה שהתשובה פשוטה הרבה יותר מהבנת מורכבות כלל הסוגיא, על כן אציג רק בתמצות נמרץ את עיקר הסוגיא והשאלות המרכזיות העולות מתוכה, ואשיב על מקרה זה לפי ענ"ד.
עוד יש להעיר שהואיל וברמת ההלכה למעשה ישנם פוסקי זמנינו שהקלו בזה, ויש פוסקים שהחמירו, וברמת המנהג יש מקומות שהדבר נפוץ מאוד, ויש מקומות שחלוקה מעין זו תעורר זעזוע רב, יש להתחשב גם בנהוג ובמקובל, וברמת יכולת הציבור לקבל הוראה זו.
עיקר הסוגיא- קריאת שטרי הדיוטות
ישנם ב' מקורות מרכזיים העוסקים ב'שטרי הדיוטות':
המעניין הוא כי ב2 המקורות הללו אין אמירה מפורשת המתייחסת לגוף האיסור של קריאת שטרי הדיוטות, אלא הוא מונח בגמ' כמושכל ראשון, שיש לאסור אגב אותו איסור גם דברים אחרים שאינם שטרי הדיוטות!! (וכבר נגע בעניין זה הרב אליהו בר שלום בעלון אור ישראל (מונסי) גליון 15 בעמוד מח עי"ש בדבריו).
טעם האיסור
נחלקו הראשונים מה נכלל בכלל האיסור של קריאת שטרי הדיוטות:
תוס' (שבת קטז:) הבינו בדעת רש"י שכל דבר של חול נכלל באיסור זה, מכך שאסר גם אגרות חפץ, וכן עולה במפורש מפירוש המשניות לרמב"ם (שבת כג, ב).אמנם תוספות השיגו על פירוש זה וכתבו שלא נאסר אלא 'שטרי חובות וכיוצא בהן.. כעין חובות ושטרות'
בשיטה זו מבואר בהגהות מיימוניות (שבת כג, י) כי טעם האיסור הוא משום איסור עיסוק בדברי מקח וממכר וכיו"ב ונלמד מן הפסוק "ממצוא חפציך".
אמנם ביחס לשיטה האוסרת קריאת כל דבר של חול , יש שביארו שזה מן הטעם שכתב הרמב"ם בספרו 'משנה תורה' (שבת כג, ב) שהוא מן החשש שמא ימחק (הסבר זה מעורר קצת תמיהה, משום שבגמ' משמע שהטעם שמא ימחק זה טעם החולק על הטעם של גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ואם אף איסור קריאה בשטרי הדיוטות נובע מהחשש שמא ימחוק, נמצא שזו מחלוקת חסרת תוכן, וגם לא אמורות להיות נ"מ בין השיטות ועיין מה שכתבו בזה בארחות שבת (חלק ב, פרק עשרים ושנים עמוד שפה הערה קפט, ועדיין אין דבריהם מיישבים).
האם יש איסור 'שטרי הדיוטות' בדבר מצווה?
אם נעצור במה שראינו עד כאן נראה פשוט, כי לכל השיטות יש לאסור קריאת קבלה של תרומה, במיוחד שיש בה משמעות ממונית של פטור ממס, שזה ודאי שטרי מקח וממכר שאסורים לכל השיטות.
אלא שהמקילים בחלוקת קבלות בשבת, סמכו ידיהם על שיטת המגן אברהם (שז, ס"ק טז), שמקל בשטרי הדיוטות שהם לצורך מצווה:
המג"א נדרש אף הוא כמו במקרה שלנו למנהג העולם שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב, וזה לכאורה כנגד דין מפורש בש"ס שאין לקרוא ברשימת אורחים וברשימת אוכל.
וכתב המגן אברהם להליץ בעד המנהג שהיות והאיסור של קריאת שטר הדיוטות הוא משום "ממצוא חפציך" (כדברי ההגהות מיימוניות) ודאי שיש להתיר במקום מצוה כשם שחשבונות של מצוה הותרו כמבואר בגמ בשבת קנ. ולכן בצרכי רבים יש להקל.
האליה רבה (שז,ל) התקשה בתירוצו של המגן אברהם, משום שאף הגמ' עסקה בסעודת שבת, ובסעודה של רבים, שהרי היו שם אורחים, ובכל זאת אסרה כן?
הגר"ז מלאדי (שז,כג) נדרש לקושיא זו ורצה ליישב שלבעל הבית יש איסור חמור יותר מהחשש שימחק, ולכן אין להקל לו, אך לשמש האיסור הוא רק משום קריאת שטרי הדיוטות וזה הותר לצורך מצווה, ומה שאסרו חז"ל אף כשאין חשש מחיקה כגון שהכתב חקוק, וזה ברור שנאסר רק משום איסור שטרי הדיוטות כמבואר בגמ' זה נאמר כשלא הזמין אורחים מחוץ לעיר, ואין בזה מצווה גדולה.
א"כ, אנו רואים קושי מסויים בתירוצו של המ"א.
אמנם פוסקים רבים אימצו תירוץ זה של המגן אברהם הלא הם: בן איש חי (שנה שניה פרשת וישלח אות ח) משנה ברורה (סימן שז ס"ק מז), תוספת שבת (ס"ק לד), שו"ע הרב (הובא לעיל) חיי אדם (כלל סא דין ט) החיד"א (לדוד אמת סימן ה אות מז).
אמנם חלק מהפוסקים הנ"ל כתבו כן כלימוד זכות על מנהג שראו, אך מכול ראו מקום לסמוך על דברי המ"א הנ"ל.
אך המנוחת אהבה (חלק א פרק י הלכה לד, בהערות שם) ציין לפוסקים רבים שלא קיבלו את היתרו של המ"א:
ראשית ציין המנוחת אהבה כי נראה פשוט שקולא זו נכונה דווקא לסוברים כי האיסור בשטרי הדיוטות הוא משום "חפצי שמים", אך לסוברים שהוא מחשש מחיקה, אין מקום לחלק בין דבר מצווה לשאינו דבר מצווה, והביא שכן כתב הפרי מגדים בדעת המ"א עצמו (אשל אברהם שם).
וכתב המנוחת אהבה שכן עולה מהב"ח (סימן שז) שלא הקל לשמש לקרוא ברשימה, אלא מטעם מיוחד שלא גזרו בשמש (עי"ש בדבריו). וכן עולה מהאליה רבה שהבאנו לעיל שהשיג על המ"א. וכן השיג היעב"ץ (מור וקציעה ס"ק מז) על המ"א.
וכתב המנוחת אהבה שעל צבא האוסרים עומד האור זרוע (חלק ב סימן ב) שעל אף שסבר שהאיסור בקריאת שטרי הדיטות הוא משום "ממצא חפציך", כתב במפורש שיש לאסור כן אף לשם שידוכין ושאר דברים שהגמ' עצמה מכנה כדבר מצווה.
על כן הסיק המנוחת אהבה שנכון להחמיר בעניינים אלו, אך אין למחות ביד המקלים.
האם הנדון דידן נחשב כ'דבר מצווה'?
כל זאת מדובר בעניין דבר מצווה, ויש לשאול האם חלוקת קבלות בשבת נחשב כדבר מצווה.
לי אישית, מסברא נראה שאין לראות זאת כדבר מצווה, משום שהמצווה היא בתרומה, ולא בקבלה, וברוב המקרים הקבלה אינה הסיבה לתרומה, ואף למי שכן, אין צורך שהחלוקה תהיה בשבת, וניתן למצוא פתרונות יצירתיים לחלוקה באופן אחר (בדואר, מייל וכיו"ב) או בהנחה בתיבה של בני אדם לפני השבת.
ואכן בעניין זה פסק המנוחת אהבה (חלק א פרק י, הלכה לג) בפשטות שהדבר אסור, בלא שום צד להקל.
אמנם הילקוט יוסף (שבת ב, עמוד רג) למד מכך שאביו הרב עובדיה לא מחה בזה, שיש להחשיב זאת כדבר מצווה וניתן להקל.
אך אף בילקוט יוסף כתב: "אף על פי שיש ללמד עליהם זכות שהרי הדבר נעשה לצורך מצוה ולא לצורך הדיוט, מכל מקום נכון שלא לחלק את הקבלות בשבת אלא ישלחו אותם לתורמים בימי החול ובמקומות שאין שם עירוב אסור".
ואף בהערות כתב הילקוט יוסף שלכתחילה יש להחמיר משום שאין הדבר ברור כי מציאות זו נחשבת כחפצי השמים.
הלכה למעשה:
א"כ נראה כי הלכה למעשה אין להקל בזה, משום שכלל לא פשוט שיש היתר בשטרי הדיוטות לצורך מצווה, ואף אם נקבל כי יש היתר בדבר, הסברא הפשוטה היא כי מציאות זו אינה נחשבת כחפצי שמים, וכפי שראינו כך גם הייתה נטיית הלב של בעל הילקוט יוסף, אלא שהקל בזה מכוח שכך נהגו ושאביו לא מחה. ואף לשיטתו מוסכם כי לכתחילה אין לנהוג כן.
אך ברצוני לחזור למה שכתבתי בהקדמה שהואיל וברמת ההלכה למעשה ישנם פוסקי זמנינו שהקלו בזה, וברמת המנהג יש מקומות שהדבר נפוץ מאוד, צריך זהירות בהוראת הלכה זו, שלא למחות במקום שאינו נשמע.
[1] והנה לפי שיטת התוס' שהאיסור הינו משום 'מצא חפציך' ברור מדוע לא הוזכר עצם האיסור של שטרי הדיטות שהרי הוא כלול באיסור של ממצא חפציך (בפרט לשיטה שנביא לקמן שכל האיסור הוא דווקא בקריאה בפה.)
אך עדיין לפי הרמב"ם יש לבאר מדוע לא הוזכרה גזירה זו בשום מקום, וראיתי בעלון אור ישראל (גליון 15 בעמוד מח) ביאור יפה של הרב אליהו בר שלום שביאר בתחילת דבריו שחז"ל ידעו שגזירה זו לא תעמוד מצד עצמה, ולכן אסרו רק את המסביב, וממילא יהיה מובן לכל שיש איסור לקרוא בשטרי הדיוטות, ובזה גם לא תהיה זו גזירה לגזירה, ונראה להעיר שדבריו אלו מדויקים יפה מלשון ר' נחמיה שביאר את האיסור לקרוא בכתובים בזה הלשון 'כדי שיאמרו: בכתבי הקדש אין קורין, וכל שכן בשטרי הדיוטות', ולא כתוב שנאסר מחשש שיקרא בשטרי הדיוטות, אלא בכדי שילמדו מן הגזירה שמסביב שלא לקרא בשטרי הדיוטות עצמם, וראה כי זה ביאור נאה