בעניין קניית חמץ דרך האינטרנט בפסח
שאלה:
האם מותר להזמין חמץ בפסח דרך האינטרנט מאתר בבעלות גויים בכדי שיגיע לאחר הפסח
תשובה:
שאלה זו יש לדונה מכמה אנפי:
תוקפו של קנין וירטואלי
הנה בעניין קניין וירטואלי, ותוקפה של מכירה זו האריכו בה הפוסקים דהנה מלבד דקי"ל דמטלטלין אינן נקנין בקניין כסף גזירה שלא יאמר המוכר 'נשרפו חיטיך בעליה', לא נראה דיש לדון במסירת כרטיס אשראי כנתינת כסף, שהרי לא מסר מטבע אלא נתן הוראת לתשלום, ואף משיכה והגבהה לא נעשה כאן. מכול מקום פוסקים רבים סברו דבמקום שנהגו לקנות באופן זה, יועיל הקנין מדין קנין סיטומתא (עיין במשפטיך ליעקב ח"ס סימן יג עמודים ובמשפט הקנין ח"ג פרק ג עמוד שצז),
אך אין זה שייך לנדון דידן, משום שכשמזמין מוצר באינטרנט לרוב אין במסירת כרטיס האשראי מעשה קנין, משום שאין בדעת האדם לקנות בשעה זו, אלא רק ליצור התחייבות שיקבל מוצר, זה ואינו קונה מוצר מסוים (וכן כתב בשו"ת משיב משפט חלק א סימן ה עמוד י-יא), ועל כן פשוט שאינו עובר על 'בל יראה ובל ימצא' בשעה שהזמין מוצר באינטרנט דהרי עדיין לא הכניס לבעלותו, וכן הדבר מוגדר בחוק (כך מבואר במאמרו של הרב ד"ר שלמה קליינמן תחומין כט שכך הוא בחוק הישראלי. ונראה שצריך לבדוק בחוקים של כל מדינה, ובחוזה של כל אתר, ששמעתי שיש אתרים שכותבים שהחפץ נקנה בשעת השליחה, ואף במקרים כאלה צריך לברר, האם הכוונה רק שכבר אי אפשר לחזור מההתחייבות, או שבאמת החפץ כבר שייך לקונה, ולבחון אם תנאי כזה מועיל מבחינה חוקית, ובמאמר הזה אנו עסוקים במקרה שאין בעיה כזו).
אך עדיין יש לדון שמא יש לאסור קניה זו מטעמים אחרים וכפי שיבואר.
איסור להשתכר מן החמץ בפסח
איתא בגמ' בעבודה זרה דף סב ע"ב:
שוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך - שכרו אסור. שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, אף על פי שאמר לו: העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום - שכרו מותר...
גמ'. מ"ט שכרו אסור? אילימא הואיל ויין נסך אסור בהנאה, שכרו נמי אסור, הרי ערלה וכלאי הכרם דאסורין בהנאה, ותנן: מכרן וקידש בדמיהן - מקודשת! אלא, הואיל ותופס את דמיו כעבודת כוכבים. והרי שביעית דתופס' את דמיה, ותנן: האומר לפועל הילך דינר זה, לקוט לי בו ירק היום - שכרו אסור, לקוט לי ירק היום - שכרו מותר! א"ר אבהו א"ר יוחנן: קנס הוא שקנסו חכמים בחמרין וביין נסך.
מהגמרא מבואר דהטעם שהשוכר פועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור, הוא משום קנס שקנסו ביין נסך, ויוצא שבשאר איסורי הנאה אין שכרו אסור.
ונחלקו הראשונים, האם בשאר איסורי הנאה אין איסור כלל להשתכר אף לכתחילה, או שיש איסור להשתכר מהם אך מכל מקום אם השתכר שכרם מותר:
מדברי התוספות במסכת פסחים כב: מבואר שאסור להשתכר אף בשאר באיסורי הנאה, אלא ששכרם בדיעבד מותר.
אך מדברי הריב"ש בסימן ת' מבואר שבשאר איסורי הנאה, אין איסור להשתכר אף לכתחילה.
ונראה מדברי השו"ע בסימן תנ סעיף ד דיש איסור להשתכר אף בחמץ בפסח ולא רק ביין נסך שכתב:'ישראל שהיה לו תנור ואפו בו אינו יהודי חמץ בפסח, אפילו מעות אסור לקבל בשכרו דהוה ליה משתכר באיסורי הנאה; ואם קבל כבר המעות, מותר ליהנות מהם'. אך בשער הציון ס"ק י כתב שכל זה נכון לפי שיטת המגן אברהם והגר"א ועוד אחרונים שמסיקים לאסור בזה וכדעת הרמ"א בסעיף ו שאסר לקנות חמץ לאינו יהודי בפסח[1] אבל מדעת השו"ע שפסק שם שמותר להשכיר חמור לגוי להביא עליו חמץ בפסח, נראה שסובר שאין איסור להשתכר מחמץ בפסח.
ואכן הבית יוסף על הדין הנ"ל הביא את תשובת הריב"ש סימן ת שהבאנו לעיל שכתב דדווקא ביין נסך קנסו, אבל בשאר איסורי הנאה מותר אף לכתחילה. וממילא מוכח שלדעת השו"ע שכר איסורי הנאה מותר.
ומה שכתב השו"ע בסעיף ד שאסור להשתכר מן החמץ בפסח, ביאר שער הציון דדוקא במקרה שם יש איסור להשתכר, משום דדרכן היה לתת ככרות ואלו המעות הם חליפי ככרות, וזה נחשב כאילו ממש מקבל חמץ.
אך יש לציין שבמגן אברהם ובשאר אחרונים (שו"ע הרב, ערוך השולחן) נראה שביארו גם בדעת השו"ע עצמו שיש איסור להשתכר באיסורי הנאה, ושבחמור מדובר שלא השכירו במפורש ע"מ שיסחוב חמיצו.
אך יוצא שנותרנו לכאורה במחלוקת אחרונים (מג"א גר"א ועוד) אם מותר להשתכר לכתחילה מחמץ בפסח.
כעת נותר לנו לברר האם אדם שמזמין חמץ בפסח ע"מ להרויח את ההנחה שקיימת רק בימי הפסח נחשב כמשתכר באיסורי הנאה.
הנה בתשובת מהר"ם שיק או"ח סימן רכה נשאל "אם רשאין לעשות שלוס״ס על החמץ בחוה״מ ליקח אחר הפסח כפי הזמן המוגבל ביניהם שדרך לעשות שלוס״ס אפילו אם אין דבר בבית המוכר מן החמץ ההוא או עם הגוי שיש לו חמץ כעת אבל אינו קונה אותו בשעת השלוסס . רק בזמן הקבוע בינהם וגם אז אין מוכרח ליתן חמץ שמכר . רק כפי מה ששוה החמץ אז". וכתב המהר"ם שי"ק שאם הריוח הוא בפסח עצמו שאח"כ יעלה המחיר יש בזה איסור משום משתכר מן החמץ ודימה זאת לדברי התוס' בפסחים כב: שכתב שאסור לתת לגוי דבר שאסור בהנאה הואיל והוא משתכר בזה שהגוי מחזיק לו טובה, משמע שאסור להשתכר אף בטובת הנאה, אך כתב שם שאם לא יעלה מחיר החמץ בפסח אלא שחושש שיעלה אח"כ, אין בזה איסור שמשתכר מהחמץ, שבשעה שיעלה המחיר כבר החמץ לא יהיה אסור באיסור הנאה, וממילא אין הוא משתכר מאיסור הנאה, שבשעה שיהנה מזה יהיה מותר.
וא"כ נראה שהוא הדין אצלנו שאם המבצע קיים רק בפסח עצמו, אסור להזמין את החמץ בפסח לשיטת האחרונים שהבאנו דסוברים שיש איסור להשתכר מחמץ בפסח, אך אם המבצע יישאר גם לאחר הפסח, אלא שחושש שלא יספיק אח"כ להזמין, אז לא יהיה בזה איסור של משתכר באיסורי הנאה.
רוצה בקיומו
אך עדיין יש לדון אם אין בזה מכל מקום איסור של 'רוצה בקיומו' וראשית נקדים בדין רוצה בקיומו:
הגמרא בע"ז בדף לב. דנה לגבי חרס הדרייני מהו לסמוך בהן כרעי המיטה. והסתפקה האם רוצה בקיומו ע"י ד"א שרי או אסור וכו'.
ופרש"י (ד"ה 'ע"י ד"א'). דהישראל רוצה בקיומו של יין נסך ולא בשבילו אלא בשביל החרס ולסמיכה.
ובהמשך הגמ' איכא מ"ד דרוצה בקיומו ע"י דבר אחר אסור.
ובתוס' (ד"ה 'והא הכא') כתבו שאנו פוסקים שרוצה בקיומו אסור, ומדברי התוס' מבואר שסובר שדין רוצה בקיומו שייך גם באיסור הנאה של חמץ. וז"ל:
ופסקינן הלכתא כמאן דאסר הלכך יש פוסקים דצריך ליזהר שלא לעשות שום תשמיש בכלים הבלועים חמץ בפסח משום דהוי רוצה בקיומו ע"י ד"א אבל אינו נראה לר"ת מדקאמר התם ליתיה לאיסורא בעיניה..
וכ"פ הטושו"ע (או"ח תנ, ז) שאסור להשכיר כלים לגוי בפסח שיבשל בהם חמץ, מפני שרוצה בקיומו של איסור ע"י דבר אחר שלא יבקע הכלי.
אמנם לדעת הפרי חדש (שם) והרדב"ז (ח"א סי' ר"מ) האיסור של רוצה בקיומו אינו שייך בחמץ בפסח. וראה באו"ח סימן תנ שהסכימו הפוסקים שאף בחמץ שייך האיסור הנ"ל דלא כפר"ח.
ובמהר"ם שי"ק ס' רכה כתב להביא ראיה שאיסור רוצה בקיומו שייך אף בשאר איסורים מן הירושלמי פרק ג הלכה א שדן לאסור בגד שצבעו בקליפי ערלה לסומכו לכרעי המיטה מדין רוצה בקיומו ע"י דבר אחר, ומכאן עולה במפורש שדין רוצה בקיומו שייך אף בשאר איסורי הנאה.
ולכאורה אף בנדון דידן האדם שהזמין את החמץ רוצה בקיומו של החמץ, מפני שנוח לו שהחמץ יהיה קיים כעת בכדי שיגיע אליו מהר יותר, ולכן הוא מזמינו כעת ולא מחכה לאחר הפסח, וא"כ היה נראה שיש לאסור זאת מדין 'רוצה בקיומו.
אך מצינו בפוסקים מספר סברות בהם לא שייך דין רוצה בקיומו ונבחן כל סברא לגופא:
האם איסור של רוצה בקיומו שייך בחמץ שאינו שלו?
הנה דין רוצה בקיומו מצינו גבי ע"ז גם באיסורי הנאה שכלל אינם שלו, כך מבואר בגמ' בע"ז דף סד, א וז"ל הגמרא:
ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה, ומכר עבודת כוכבים והביא לו, יין נסך - והביא לו, מותר; אבל אם אמר לו: המתן לי עד שאמכור עבודת כוכבים ואביא לך, יין נסך - ואביא לך, אסור. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? אמר רב ששת: סיפא, משום דהוה ליה כי רוצה בקיומו.
ומבואר מהגמרא שאיסור רוצה בקיומו שייך גם בממון הנכרי, והעיקר הוא שהישראל לא ירצה שיהיה בעולם ע"ז. וכן מצינו בע"ז דף סג ב:
שכרו לשבור ביין נסך, מהו? מי אמרינן: כיון דרוצה בקיומו אסור, או דלמא כל למעוטי תיפלה שפיר דמי? אר"נ: ישבור ותבא עליו ברכה.
ופרש"י דמי אמרינן כיון דישראל זה רוצה בקיומן של חביות האלו שלא ישתברו עכשיו מאליהם עד ששברם הוא ויטול שכרם אסור.
ועולה מכאן ששייך לאסור משום רוצה בקיומו גם שאיסור ההנאה אינו שלו וכל הסיבה שהתירו שם הוא שבזה הוא מבער את האיסור מן העולם.
אך הרב עוזיאל רצה לחדש שלא שייך איסור של רוצה בקיומו בחמץ ששייך לגוי וז"ל:
הואיל והחמץ של עכו"ם אינו דבר אסור כיין נסך או כלאים ודומה להם שהם עצמם אסורים, אבל חמץ של לא יהודי אינו אסור כלל וכדאמרו רז"ל: שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.
הלכך כל שלא בא לרשות ישראל ואחריותו אינו נקרא דבר אסור וממילא אין כאן דין רוצה בקיומו של איסור, דאיסור אין כאן ורוצה בקיומו של איסור מנין. (שו"ת משפטי עוזיאל כרך ג - אורח חיים סימן סא).
הרב עוזיאל הביא ראיה לדבריו מדברי הטור והשו"ע בסימן תנ סעיף ז שהבאנו לעיל שאסור להשכיר כלי לאינו יהודי בפסח כדי שיבשל בו חמץ הואיל ורוצה בקיומו של החמץ הבלוע בכלי ששומר שלא התבקע הכלי ,אבל משכיר לו חמור להביא עליו חמץ, ולכאורה אף בחמור היה מקום לאסור שלולא החמץ, הגוי לא היה שוכר ממנו את החמור, והרי הוא רוצה בקיומו של החמץ, אלא על כרחך שדווקא בחמץ הבלוע בכלים יש איסור הואיל והוא שייך לישראל, אבל בחמיצו של הגוי אין איסור ולכן מותר להשכיר לגוי חמור שיסחב את חמיצו.
אך עיין במ"ב תנ ס"ק כה שביאר שאין איסור ברוצה בקיומו כאשר משכיר לו חמור מפני שלא אכפת ליה אם יאבד החמץ, ואדרבה מדבריו משמע שלולא זה היה איסור ברוצה בקיומו על אף שהחמץ שייך לגוי.
[עוד עי"ש שהביא המ"ב שלדינא יש לאסור אף בחמור כנגד פסק השו"ע הואיל והוא משתכר מן החמץ הובא לעיל בגדר איסור להשתכר מן החמץ].
ולפי דבריו אלו של הרב עוזיאל היה נראה שלא יהיה גם איסור להשתכר מחמץ של גוי, הואיל והוא אינו נחשב כלל כאיסור הנאה, אך במרדכי בפ"ב דפסחים רמז תקפ"ז מבואר שיש איסור להשתכר מחמץ של הגוי וז"ל:
ה"ל משתכר באיסוה"נ, דאפי' חמצו של נכרים בפסח אסור לישראל ליהנות ממנו, אע"ג דלענין בל יראה ובל ימצא אינו עובר עליו בשל אחרים, מ"מ בפסח אסור ליהנות, דלא יאכל כתיב, דמשמע אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה
וכ"כ כתב הטור בסימן תנ שיש איסור הנאה אף מחמיצו של גוי.
ואף הריב"ש ס' ת שהבאנו לעיל שסבר שאין איסור להשתכר מן החמץ, לא חלק על כך שהחמץ של הגוי חשוב כאיסורי הנאה, והאריך להוכיח שיש איסור הנאה אף בחמיצו של הגוי שהוא נחשב כאיסורי הנאה רק שסבר שלא נאסר להשתכר מאיסורי הנאה.[2]
א"כ לכאורה דברי הרב עוזיאל נסתרים מדברי המרדכי והטור והריב"ש שהבאנו, אך יש לעיין בגוף סברתו שכתב שהואיל והחמץ שייך לגוי, הוא אינו איסור כלל, ונראה לומר מסברא שאמנם החמץ אינו אסור לגוי, אך הוא אסור ליהודי, וכשם שאסור להחזיקו ואם מחזיקו עובר בבל יראה ובבל ימצא, כמו"כ יש איסור להנות מחמץ בכל מקום שהוא אף שאינו שלו, ואע"פ שלא עובר על בל יראה מכל מקום נהנה מן החמץ בפסח וזהו איסור בפני עצמו, ונראה שלזה כוון המרדכי שהבאנו לעיל שסבר שמהפסוק 'ולא יאכל' אנו למדים שיש איסור להנות מן החמץ, אף שאינו שלו, ואין תלות בין איסור בל יראה לאיסור ההנאה וזה פשוט.
אדאתינן להכי יתכן שדברי המרדכי לא יסתרו את דבריו של הרב עוזיאל, שיתכן שאף הרב עוזיאל יודה דיש איסור להנות מחמץ, אך עדיין הוא אינו מוגדר כאיסור הנאה, רק שאסור ליהודי ליהנות ממנו, ויתכן שבזה לא יהיה שייך האיסור של רוצה בקיומו, ונראה שזה תלוי בהבנת טעם האיסור של רוצה בקיומו, שאם הוא הרחבה של איסור ההנאה, אז לכאורה אין לחלק בזה, אך אם הטעם הוא מפני שעליו לבערו מן העולם, אז פשוט שיש לחלק בזה שהרי על חמיצו של הגוי אין חובת ביעור. ובע"ה נתייחס לטעמים אלו לקמן.
אמנם ניתן לומר שאף אם איסור 'רוצה בקיומו' הוא הרחבה של איסור הנאה, ניתן לומר שזה דווקא בדבר שגופו איסור הנאה, אבל חמץ של גוי שאינו נחשב כאסור מצד עצמו, רק שאסור ליהודי ליהנות ממנו, יתכן שבזה לא נאסרה אלא הנאה ממש, אבל אין איסור לרצות בקיומו, זה מה שנראה לי שלא יסתרו דברי הרב עוזיאל את המרדכי הנ"ל, אך הסבר זה קצת דחוק שלפי זה לא מובן מדוע איסור להשתכר שייך בהם, שאף איסור להשתכר אינו איסור הנאה ממש.
ועדיין ניתן לומר שאיסור להשתכר הינו מוגדר כהנאה ממש, ואילו איסור רוצה בקיומו, שייך דווקא בהנאה מדבר שבמהותו הינו איסור, אך באמת ביאור זה דחוק, וטוב יותר לבאר לשיטת הרב עוזיאל שסבר שדין רוצה בקיומו הינו מטעם שצריך לבערו מן העולם.
ונראה שהסכמת רוב האחרונים ששייך איסור רוצה בקיומו אף בחמיצו של הגוי, וכן עולה מדברי האג"מ (חלק ג סימן ס) שדן בשאילה אם אסור בבית האסורים יכול למכור לאסיר עכו"ם מנתו שיתנו לו בפסח חמץ. וכתב שם וז"ל:
אך יש לדון בזה מדין רוצה בקיומו שאיתא בע"ז דף ס"ד באמר לו העכו"ם המתן לי עד שאמכור ע"ז ואביא לך החוב אסור משום דרוצה בקיומו של הע"ז ואף שהיא של העכו"ם אסור.
ושם התיר הרב משה פיינשטין מטעם אחר עיי"ש [אך עיין בשו"ת משנה הלכות חלק ד סימן סה שדן באותו מקרה והניח בפשיטות שאין איסור של רוצה בקיומו בחמצו של הגוי].
וכן נראה מדברי מתשובת מהר"ם שיק או"ח סימן רכה שהבאנו לעיל שסבר שלמרות שלא קנה היהודי את החמץ ע"י השלוש"ס מכל מקום כתב שיש לדון האם יש באיסור הנ"ל משום רוצה בקיומו. וכן נראה מדברי השו"ת בית אפרים ס' כט שנביא לקמן בס' ב,ג.
וא"כ לכאורה אין מקום לסמוך ולהתיר לקנות חמץ בפסח על סמך היתרו של הרב עוזיאל מטעם זה לבדו,
[אח"כ מצאתי שכדברי הרב עוזיאל כתב במפורש החיי אדם בנשמת אדם כלל קכד אות ו שם כתב שאין איסור של רוצה בקיומו בחמץ של הגוי וביאר כדבריו את דין השו"ע שבחמץ הבלוע בכלים הוי כשלו, ורצה להוכיח כן מזה שמותר לקבל אחריות על חמיצו של נכרי בבית הנכרי, ועיין בספר אבני צדק סימן נג שתמה על דבריו, וכתב לחלק עפ"י דברי המקו"ח שאין איסור של רוצה בקיומו במניעת הפסד ולכן מותר לקבל אחריות על חמיצו של הגוי, עוד עיין בשו"ת שבט הלוי ח"ד ס' מט].
אך מצינו סייגים נוספים באחרונים לדין רוצה בקיומו:
האם איסור רוצה בקיומו הוא דווקא כשעושה מעשה בגוף הדבר?
המהר"ם שי"ק בתשובה שהבאנו חזר לדון האם יש איסור באותו עיסקא של ה'שלוש"ס' כאשר לא יעלה מחיר החמץ בפסח אלא שחושש שיעלה אח"כ וכתב שאין לאסור בזה מצד רוצה בקיומו, מפני שאיסור רוצה בקיומו לא שייך אלא כשעושה מעשה בגוף הדבר, ורצה להוכיח כן מדברי תוס' דף סד עמוד א ד"ה ר"ע עי"ש. וכתב שכל זה הוא לפי הטעם שאיסור רוצה בקיומו הוא מדין הנאה, ואז כשעושה מעשה מגלה דעתו שיש לו הנאה מן האיסור, אבל לפי הטעם שדין רוצה בקיומו, הינו מפני שחובה עליו לבערו, אז היה מקום לאסור אף כאשר לא עשה מעשה, ובזה כתב לדחות מספר הוכחות של הפר"ח לכך שאין איסור רוצה בקיומו בשאר איסור, שיש חילוק שבע"ז יש איסור אף ללא מעשה, אבל אף בשאר איסורין יש איסור כאשר עושה מעשה ומגלה דעתו שרוצה בקיומו של החמץ, ומדברי מהר"ם שי"ק נראה שצריך שהמעשה יהיה דווקא בגוף הדבר האסור.
אך הבית שערים או"ח קנה משיג על המהר"ם שי"ק וכותב שיתכן שדי במעשה שמוכיח שרוצה בקיום החמץ, אף אם לא נעשה בגוף הדבר ושם השאיר בצ"ע, עי"ש.
ולפי דבריו אלו ייצא בנדון דדין ששילם באינטרנט, והזמין את החמץ, יהיה אסור מדין רוצה בקיומו שאף זה יחשב כעשה מעשה. ועוד עיין בזה בבית שלמה או"ח ס' פג.
ובאמת לפי סברתו של המהר"ם שי"ק שהמעשה נועד בשביל לגלות שנוח לו בחמץ זה, א"כ אין לחלק בין מעשה בגוף החמץ לבין מעשה הזמנה באינטרנט.
האם יש איסור של רוצה בקיומו כאשר רוצה את החמץ לאחר הפסח?
כעת יש לדון, האם יש איסור של רוצה בקיומו, כאשר אין לו צורך בחמץ בפסח עצמו, אלא רצונו בחמץ לאחר הפסח.
לכאורה מדברי המהר"ם שי"ק נראה שיש איסור של רוצה בקיומו, למרות שאינו צריך את החמץ כעת אלא לאחר הפסח.
אך עיין בשו"ת בית אפרים ס' כט שממנו משמע שכשההנאה באה רק לאחר הפסח, אין בזה איסור רוצה בקיומו, ועיין עוד בשו"ת פלגי מים סימן כד ענף ד במה שכתב בזה.
עוד עיין בתשובות והנהגות להר"מ שטרנבוך ח"ב ס רטז שממנו משמע שיש להתיר כשהגוי מתחייב לתת ליהודי חמץ בדבר שאינו מבורר והביא ראיה לכך מדברי המ"ב בסימן תמ"ח ס"ק י"ח שהביא בשם האחרונים "שמותר לאדם לומר לנכרי הא לך חמץ זה ותתן לי לאחר הפסח חמץ אחר" הרי דעל התחייבות הנכרי בחמץ שאינו מבורר מותר", עכ"ל תשובת והנהגות .
אך יש לחלק בין המקרה של התשובות והנהגות והמ"ב לנידון דידן ששם לא עשה דבר בפסח עצמו, משא"כ במקרה שלנו.
וראיה לחילוק זה עיין בשו"ת מהרש"ם ח"ז סימן ע במה שהביא בשם שו"ת דברי חכמים שדי חמד סי' ק"י באמצע התשו' בשם תשו' מהר"י מבריסק סי' י"ד שהעלה דדוקא בפסח עצמו אסור לעשות דבר שרוצה בקיומו אבל כשעושה הפעולה בזמן היתר אף דכשיבא הפסח ניכר שרוצה בקיומו שרי, עי"ש.
נראה עוד לחלק בין דינו של המ"ב לנידון דידן ששם אינו רוצה בקיומו של החמץ בפסח, מפני שמבחינתו שיהיה חמץ שנעשה לאחר הפסח, רק שרוצה שיתן לו חמץ לאחר הפסח תמורת חמצו שיש לו עכשיו, מה שאין כן בנדון דידן, ולכאורה אף בנידונו של התשובות והנהגות שהאדם מזמין חמץ בשביל שיגיע אליו לאחר הפסח, בד"כ הוא בכוונה מזמין כעת כדי שיגיע אליו מיד, וברצונו שיספקו לו חמץ שכבר קיים בזמן הפסח, ובזה יש לדון מדין 'רוצה בקיומו', אבל כאשר אין לו צורך דווקא בחמץ הקיים כרגע פשוט שאין בזה בעיה כלל.
עוד עיין במשפטי עוזיאל כרך ג סימן סא שדחה את האפשרות שאין איסור של רוצה בקיומו כאשר ההנאה תבוא לאחר הפסח, הואיל ובשעת ההנאה כבר נשתנה להיתר, וכתב שאין לומר כן מפני ש'סוף סוף לו לא התקיים האיסור בשעת איסורו לא היה בא לכל היתר, ונמצא דקיומו של איסור היא שגרמה הנאתו'. ועי"ש שהביא ראיות לדבריו וז"ל:
ראיה לדברי מדגרסינן התם: שכרו לשבור ביין נסך מהו? מי אמרינן כיון דרוצה בקיומו אסור, או דילמא כל למיעוטי תיפלה שפיר דמי, אר"נ ישבור ותבוא עליו ברכה (ע"ז ס"ג ב) והא בשכרו לשבור הנאתו היא אחרי שבירה, ואז יין הנסך אינו נמצא, ואין כאן איסור,
וכן בכלאים תנן: אבל עוקרין עמו (להשליכן לאיבוד. פי' רש"י) ואחר העקירה אין כאן איסור ואעפ"כ אי לאו טעמא דלמעוטי תיפלה שפיר דמי היה איסור מדין רוצה בקיומו.
וכן מוכח מדאמרינן התם: גר ועכו"ם שירשו אביהן עכו"ם, גר יכול לומר טול אתה וכו' ואקשינן והלא רוצה בקיומו שלא יגנבו ושלא יאבדו (שם ס"ד), והכא נמי הנאתו של הגר היא בשעה שהוא לוקח תמורתם פירות או מעות ואז לא איכפת לו אם נגנבו או אבדו, מכל זה מוכח בפי' דבתר שעה שרוצה בקיומו אזלינן, שהרי באותה שעה רוצה בקיומו של איסור.
והנה חזיתיה למעלת הפוסק שהסתייע לדעתו מדתניא: ישראל שמצא עבודת כוכבים בשוק עד שלא באתה לידו אומר לגוי ומבטלה, משבאתה לידו אינו אומר לעכו"ם ומבטלה (שם ס"ד ע"ב), וקשה והא רוצה בקיומו של ע"ז עד שיבטלנה העכו"ם. מכאן ראיה דכיון שהנאתו מעכו"ם היא אחר שבטלה הגוי אין כאן משום רוצה בקיומו של אסור.
ואין זו ראיה לע"ד, שהרי בטעמו של דין זה נמק הרמב"ם: שנאמר "פסילי אלהיהם תשרפון באש" כשבאו לידינו והם נוהגין בהו אלקות, אבל אם בטלום, הרי אלו מותרין (ה' עכו"ם פ"ח ה"ה), מכאן שכל זמן שהע"ז היא ביד הגוי, אינה אסורה והאיסור מתחיל מאותה שעה שבאה לידינו, הלכך אם באה לידי ישראל אחר בטולה, אין כאן איסור וממילא אין רוצה בקיומו של איסור...
האם שייך איסור של 'רוצה בקיומו' בחמץ שאינו מוגדר?
ולכאורה גם כאשר רוצה חמץ בפסח ואינו רוצה בחמץ מסויים יתכן שאין איסור בזה בעיה, וכך כתב האג"מ וז"ל:
דהא אף אם יאבדו כל החמץ המוכן בבית האסורים נמי יתנו להאסירים לאכול, ונמצא שאין לו שום צורך בקיומו דחמץ מיוחד שלכן אף אם יצטרכו ליתן דוקא חמץ להאסירים, הוי רק רוצה בקיום חמץ בעיר ובמדינה שזה לא נחשב רוצה בקיומו לאסור, שהרי ברור שיש כמה מינים בעולם שרוצים שיהיו בעולם וליכא איסור על זה.
כלומר לפי ר' משה פיינשטין האיסור הוא דווקא כאשר הוא רוצה בקיומו של חמץ מוגדר, ולא כשרוצה שיהיה חמץ בעולם, אך נראה שגם ר' משה פיינשטין עצמו מודה שאינו צריך לרצות חמץ ספסיצפי ממש, שהרי אף החמץ של בית האסורים אינו מסויים, ובכל זאת ראה בזה ר' משה פיינשטין בעיה של 'רוצה בקיומו', וא"כ בנידוננו אם מדובר שרוצה שישלח אליו החמץ בפסח, אז רצונו באותו חמץ הקיים בספינה או במטוס או במשאית וכדו', שאם יאבד לא יגיע חמצו בזמן.
אך באמת הגדרה זו שהעלינו בר' משה פיינשטין אינה ברורה, שאם נאמר שהאיסור הוא שהאדם ירצה בקיומו של חמץ באשר הוא, אז אין לחלק היכן נמצא החמץ, ואם נאמר שצריך שירצה בקיומו של חמץ מסויים, אז הוא הדין שאף אם היה רצונו בחמץ שבבית האסורים, לא היה לו רצון בחמץ מסוים מתוכו.
ולשאלה זו יש נ"מ לנדון דידן, למקרה שמזמין באינטרנט, שאם מדובר במציאות שכל פריט מוזמן במיוחד, ואם ייעלם מה שיועד בשבילו, הוא יצטרך לחכות למשלוח חדש, אז יהיה איסור של רוצה בקיומו, אבל פעמים רבות המשלוחים לא מדוייקים ומביאים יותר ממה שהזמינו, ואז לכאורה אין רצונו בחמץ מסויים, אך מכל מקום רצונו שיהיה חמץ קיים בזמן הפסח, וכן רצונו שהחמץ שמתוך אותו המשלוח יתקיים, ויש לדון האם גם בזה שייך איסור של רוצה בקיומו?
והנה נראה שאף דלא קבל להקל מטעם זה לבדו, יש להקל מטעם זה כשמצטרפים טעמים נוספים ובפרט שרבים הם וכפי שהבאנו לעיל.
א. ע"פ רוב , ע"פ החוק, ההזמנה דרך האינטרנט אינה מקנה לאדם בעלות ברגע הרכישה על אותו החפץ, אלא מחייבת את המוכר לספק למזמין את הסחורה, ולכן פשוט שבמציאת זו המזמין דרך האינטרנט בפסח אינו עובר על איסור של 'בל יראה ובל ימצא'.
ב. מכל מקום במידה וישנה הנחה הקיימת דווקא בימות הפסח עצמם, אסור להזמין את החמץ בפסח שכן הוא משתכר באיסורי הנאה וכדברי המהר"ם שיק.
ג. במידה ואין הנחה מיוחדת לימות הפסח, ואין לאדם ריווח ממוני בהזמנה דווקא בימות הפסח, אך יש לו צורך להזמין דווקא בפסח בכדי שהחמץ יגיע מיד לאחר הפסח, יש מקום להחמיר משום שיש פוסקים המחשיבים מציאות זו כ'רוצה בקיומו' של חמץ, אך המקל יש לו על מה לסמוך, משום שלרוב אינו מזמין פריט מסוים, ולכן 'אינו רוצה בקיומו' וכן מדובר כשרוצה בחמץ לאחר הפסח שיש שאמרו דאין בזה משום 'רוצה בקיומו', וכן חזי לאצטרופי דעת הפוסקים שאין איסור 'רוצה בקיומו' שייך בחמץ שאינו שלו.
ד. כל מה שנאמר לעיל שיש מקום להחמיר שלא להזמין חמץ בפסח, נכון דווקא במציאות שאין אפשרות לשלוח את החמץ לאחר הפסח באופן שיגיע אליו בזמן הרצוי, אך אם יוכל החמץ להישלח אליו אף לאחר הפסח ולהגיע בזמן הרצוי, אין כלל איסור בדבר, שכן אין לו שום רצון בכך שהחמץ יהיה קיים בשעת הפסח.
[1] ולכאורה לא מוכרח שהרמ"א סובר כן שיתכן ששם אסר מטעמים אחרים שמא יאכל או שאין שליחות לגוי כמבואר במ"ב ס"ק כא. כפי המבואר שגם הריב"ש אוסר בזה, על אף שהוא סובר במפורש שאין איסור להשתכר מאיסורי הנאה.
[2] ועיין בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן א אות א שהאריך להוכיח שכן דעת רוב הפוסקים ששייך איסור הנאה אף בחמצו של הגוי, אך הביא שהאיסור והיתר הסתפק בזה, עוד הביא בשם שו"ת בנימין זאב שכתב שאף האיסור והיתר בעצמו לא הסתפק אלא באיסור הנאה של ריח בלבד, עי"ש שדחה את דברי הבנימין זאב, ובמה שהאריך עוד בזה.]