הערות בעניין הסכמים קדם נישואין- האם יש לחוש שיש בזה משום גט מעושה?

[הבהרה אין במאמר זה יומרה לפסוק הלכה בנושאים אלו, אלא רק להפנות את לימודים לנקודות שעלו לי בבירור סוגיות אלו]

בעניין הסכמים קדם נישואין כבר כתבו רבים וטובים, וודאי שאיני ת"ח הראוי להכריע בסוגיות אלו.

אך היות והגעתי ללימוד הסוגיה, הרשיתי לעצמי להעלות את הדברים שעלו לי דרך הלימוד בנוגע לסוגיה זו, וכמובן שהדברים נכתבו בדרך הלימוד, וגם אין בהם התייחסות להסכם קדם נישואין זה או אחר, אלא אך ורק לשאלה העקרונית, האם קנס שהבעל קונס את עצמו נחשב ככפיה על הגט או לא?

במאמר זה אשתדל לקצר בדברים שכבר נדונו, ואנסה להעיר לנקודות שלדעתי משמעותיות, ולא קיבלו מקום ברוב המאמרים שקראתי העוסקים בתחום זה.

במאמר זה, אין בכוונתי לדון כלל בהיבטים ההשקפתים, ואין זה משום שלדעתי טענות אלו אינם חשובות, אך פשוט כי כעת איני מצוי בהיבטים המציאותיים, אלא בעיקר ההלכתיים, וכן משום שכבר טענות הצדדים הועלו לכאן ולכאן, ואיני רואה שיש לי כעת מה להוסיף על כך. ועל כן ברור כי מאמר זה אינו מתיימר לתת מענה סופי לשאלת ההסכמים הקדם נישואים, וכפי שהערתי במאמר זה אני מתייחס אך ורק לשאלה העקרונית, האם קנס שהבעל קונס עצמו נחשב ככפיה.

הקדמה

מטרתם של הסכמים הקדם הנישואין למעשה היא ליצור סנקציות ממוניות על הבעל במידה והוא לא חפץ לגרש, זאת בכדי לגרום לו לגרש את אשתו. אמנם המטרה היא שסנקציות אלו לא יוטלו עליו ע"י אחרים, אלא הוא עצמו יחתום עליהם מרצון קודם נישואיו, ובכך הוא  בעצמו יגרום לכך שלא ישתלם לו בעתיד לעכב את מתן הגט, ובכך נמנע את עגונה של האישה.

הסיבה לכך שהסנקציות הללו צריכות לבוא ממנו הוא בכדי למנוע את המצב ההלכתי של "גט מעושה" כלומר גט שנותן הבעל ע"י כפיה, וממילא אין לו משמעות והגט בטל.

כנגד הסכמים אלו, נאמרו טענות מכיוונים שונים, חלקם היו טענות הלכתיות, המערערות על כשרות הגט שניתן תחת לחץ זה, וחלקם היו טענות השקפתיות על כך שהסכמים אלו עלולים לעודד גירושין, משום שההסכם מקל על הליך הגירושין, ועוד טענות שונות המשתנות בסוגי ההסכמים השונים (על הטענות ההשקפתיות לא נדון כאן כמבואר לעיל).

ראשית נבאר את העקרונות ההלכתיים בקיצור נמרץ:

גט מעושה שלא כדין האם בטל מהתורה?

כלל ידוע שגט שניתן ע"י כפיית הבעל – פסול, גט זה קרוי בפי חז"ל 'גט מעושה' [ולקמן נבאר אם הוא פסול דאורייתא או דרבנן]. אמנם מתבאר ממספר מקורות שבמידה ויש הצדקה לכפיית הגט, יכול בי"ד לכפותו על הגט עד שיאמר הבעל 'רוצה אני', והגט יהיה כשר.

ההסכמים שלפנינו נועדו ליצור כפיה מסוימת על הבעל גם במידה ומן הדין, אין ביכולת בי"ד לכופו על הגט.

בפשטות לדעת רוב הראשונים גט שנכפה על הבעל שלא כדין, בטל מן התורה.

כך עולה מפשטות הסוגיא בגיטין (פח:) וכפי שקבע שם רב נחמן בשם שמואל שגט המעושה ע"י דייני ישראל שלא כדין פסול, אך מכול מקום מתחשבים בו כגט, לעניין שהאשה נחשבת כמגורשת ואסורה לכהונה, משום שיש כאן 'ריח גט'.

לרוב הראשונים זו גזירה מדרבנן בלבד, אך מדאורייתא הגט בטל.

אמנם אחרונים רבים  למדו בדעת הרמב"ם (ב, כ) שהגט אינו פוסל אלא מדרבנן.

האחרונים ביארו שהרמב"ם דחה את הסוגיא בגיטין, מכוח העולה בסוגיא בב"ב (מח.) ע"פ שיטת רב הונא שנפסקה להלכה, שכפיה מועילה בין בגט ובין במכר, משום שאגב האונס, האדם מתרצה ומוכר, וכן מתרצה ומגרש.

מכול מקום, רוב הראשונים לא קיבלו את הכרעת הרמב"ם, ונראה כי הכסף משנה (ב, כ) לא הבין כן גם בדעת הרמב"ם עצמו, ולכן לא דן בחידוש דבריו, ונגע רק בחידוש אחר העולה מדבריו שגט שנכפה ע"י עכו"ם כשר מ התורה במקרים שאכן הותרה הכפיה.

על כן למעשה הפוסקים סברו שגט שנעשה בכפיה שלא כדין בטל מן התורה, ולכן החשש במקרה של הסכמים קדם נישואין, הינו חשש כבד, וזאת משום שאם הסכם זו גורם לגט להינתן בכפיה, אזי הגט בטל, ונמצא שהתרנו אשת איש לעולם ללא גט כשר.

הדיון ביחס להסכמים קדם נישואין- האם יש בהם משום גט מעושה?

בכדי לא להאריך במה שכבר דנו רבים וטובים נתמצת ונאמר כי המקובל להלכה הוא שאף כפיה ממונית מוגדרת ככפיה, וזאת על אף שהתשב"ץ (א,א) הסתפק לכאורה בעניין זה.

אמנם בנדון שלפנינו, מדובר בחיוב ממוני שהבעל מקבל על עצמו קודם נישואיו. הבעל מתחייב כי במידה והאישה תחפוץ בגירושין, הוא יתחייב לשלם לה סכום מסוים, כל עוד לא יגרשה (יש לציין שכיום ההסכמים נעשים בצורה מתוחכמת יותר. הבעל מתחייב מראשית הנישואין לשלם לה סכום מזונות מוגדל כל חודש, אלא שהאשה מוחלת לו, וכאשר היא חפצה בגרושין היא מבטלת את מחילתה עד שיגרש, ובע"ה נתייחס לפתרון זה, בסוף המאמר, אך ראשית נעסוק בעצם הדיון אם הקנס שקונס עצמו נחשב ככפיה).

פוסקי זמננו (עיין עטרת דבורה חלק סימן עה, בנין אב חלק ג סימן סג ועוד ) תלו את השאלה האם קנס זה נחשב ככפיה על הגט, במחלוקת הראשונים המופיע בב"י בין הרב מיימון נג'אר, התשב"ץ (ב, קסח) והמהרי"ק (סימן סג) הסוברים שכל שהבעל קנס כן מרצונו וכפה על עצמו, אין זה נחשב ככפיה, לבין שיטת הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק ד סימן מ) והאחרונים הנוקטים כמותו (מכתב מאליהו, מהרח"ש בקונטרס המודעא והאונס) הסוברים שאף במידה וקנס הבעל את עצמו, עדיין הוא נחשב ככפוי מחמת האונס.

אמנם המאמרים שנכתבו בנושא, הביאu שיש שסברו שהמתירים לא התירו, אלא במידה והבעל איננו חוזר בו מן הגירושין. כמו כן להיפך, יש שהסבירו שהרשב"א לא מחמיר אלא במידה והקנס לא תפס כדין, אך במידה ותפס כדין, ודאי שאין זה נחשב כאונס. אך למעשה כבר הוכיחו רבים, כי המכשירים, מכשירים אף באופן שחוזר בו מן הגירושין, והפוסלים פוסלים אף במידה והקנס נעשה כדין.

במאמר זה ברצוני לעסוק בג' נקודות:

• נקודה אחת כלל לא הוזכרה במאמרים שראיתי בנושא, מלבד בב' תשובות שלענ"ד גם לא נגעו בנקודה עד תום, והיא החילוק בין מציאות שהבעל הביע רצון מפורש בגירושין ולאור כך כפה עצמו, לבין מציאות שכלל לא הביע רצון בגירושין
• נקודה נוספת שאכן הועלתה, אך מכול מקום ברצוני להדגישה, משום שהיא נראית לי נקודה מאוד משמעותית, ומסתברת לי ביותר, והיא השאלה האם ניתן להגדיר נתינת גט אגב חוב ממוני קיים כאונס, יהיה מקור החיוב מכול סיבה שהיא.
• הנקודה האחרונה עוסקת באופן פרטי בפתרון של 'מזונות מוגדלים', והאם פתרון זה אכן בורח מהדין הכללי אם קנס שקונס עצמו נחשב כאונס

וננסה במאמר זה לבאר ב' נקודות אלו.

נקודה ראשונה- הסוברים שכפיית עצמו אינה כפיה, האם זו משום שכפה עצמו, או משום שהביע רצון מפורש בגירושין?

הרב מיימון נג'אר שהוא ראשון המדברים בעניין זה, ומכשיר גט שיש בו קנס שקנס הבעל את עצמו, מנמק את דבריו בזה הלשון:

"בזה הנדון שהוא בעצמו חייב עצמו לרצונו, ואין לו אונס מבחוץ, והוה ליה כמחזק את עצמו לעשות דבר" (ע"פ מכון ירושלים בסוף חלק ב של שו"ת התשב"ץ).

וכן בב"י כותב בשמו:

"וזה רצונו היה מתחלה לגרש וברצונו הוא מגרש והקנס שעשה ברצונו עשאו לחזק עצמו לגרש'.

כלומר, מלשונו מתבאר, כי הדגש, אינו בעצם העניין שהכפיה הגיע מחמת עצמו, אלא משום שהוא עצמו הביע רצון מפורש לגרש, וכך היה רצונו מתחילה אלא קנס עצמו בכדי לעגן את רצונו שלא יחזור בו, מבחינת נדרי זירוזין למצוה.

כך גם עולה מלשון התשב"ץ (ב, סח) שהשיג על ראיותיו, אך הסכים עמו לדינא, וזה לשונו:

"ומ"מ מדברי הרב ז"ל שכ' שנתינת ערבון לא הויא אונס למדנו שהמחייב עצמו ממון אם לא יגרש וגרש שאין זה אונס וא"כ האומר אתן למלך מאה זהובים אם לא אגרש אשתי מגרש ואין חשש בדבר שכיון שמעצמו נתחייב בזה ברצונו הוא מגרש".

התשב"ץ מדבר על כך שבפועל הבעל מגרש ברצונו, משום שהבעל קנס עצמו בכדי שיגרש.

א"כ, נראה שאין ללמוד מדברי רב מיימון והתשב"ץ שכל אונס שאדם גורם לעצמו אינו אונס, אלא רק שבמידה ואדם הביע רצון בגירושין, ועיגן את רצונו בקנס, ודאי שכך רצונו, וזאת גם במידה וכעת לא עושה כן אלא מחמת הקנס (וכפי שדייק בעטרת דבורה חלק ב סימן עה מסוף תשובתו של הרב נג'אר) וזאת משום שמתחלה רצה בגט, ולעולם לא חזר בו מכך, אלא שבשלב מסויים היה חוזר בו ללא הקנס, ולשם כך בדיוק קנס עצמו בשביל לשמר את רצונו, ועל כן אין זה קרוי אונס.

א"כ, אין דמיון כלל בין דברי הראשונים הללו לנדון של הסכמי קדם נישואין, משום שבהסכמי קדם נישואין, הבעל מעולם לא הביע רצון לגרש, וודאי שלא ניתן לומר כי קודם נישואיו, הביע הבעל רצון בגירושין, וזהו דבר שלא יעלה על הדעת כלל!! אלא הבעל אפשר מצב שבו יכפה עליו, גירושין, והוא יאלץ לגרש, אך במקרה זה מעולם לא הביע הבעל רצון בגירושין, ולכן אין מקום להוכיח משיטתם, שאין במצב זה משום כפיה.

אמנם בלשון המהרי"ק (סימן סג) היה יותר מקום להסתפק בעניין זה, וזה לשונו:

אמנם נסתפקתי במה שכתבת שהממון הושלש מתחלה אדעתא דהכי שאם ר"ל אדעתא דהכי שלא יתננו לו אלא אם כן יגרש א"כ עשה הבעל מתחלה מדעתו פשיטא שאין זה אונס מה שלא רצה השליש להחזיר לו המעות אם לא יגרשו דאין אונס אלא הבא לאדם מחמת אחרים זולתו לאפוקי זה שהביא האונס עליו.

אכן, מלשונו היה ניתן להבין שהוא קבע כלל שכל שהביא עליו האונס, אינו האונס, אך מתוך פרטי המקרה עולה כי גם שם מדובר במציאות שמתחילה מסר הממון בכדי שיוכלו לכפות עליו גירושין, ולכן לא פשוט שלא התכוון למה שכתבו התשב"ץ והר"מ נג'אר שכל שכפה על עצמו לגרש, זה נחשב שהביע את רצונו מתחילה, ומעולם לא איבד רצונו, וכפי שביארו ביתר פירוט, וכל שאין הדבר מפורש 'אפושי מחלוקת למה לן'.

יש לציין, כי הרב שטרנבוך העיר הערה דומה בעניין זה, אך לדעתי היא שונה מדברינו באופן מהותי , וזה תוכן דבריו:

ועוד, דהאמת שאפילו לפי הרמ"א שהכשיר בדיעבד גט שניתן מחמת קנס שקנס עצמו, מ"מ אינו מועיל "הסכם קודם נישואין". וטעם הדבר, דהנה בשו"ת מהרשד"ם חאה"ע סי' ס"ג דן במי שמדעת עצמו ורצונו נשבע לקיים מה שיגזור עליו הבורר שמינוהו לפשר בינו לאשתו, והבורר גוזר לגרש, והוא מחמת שנשבע לקיים מה שיגזור עליו הבורר, ה"ה מוכרח לגרש אשתו. וכתב שם המהרשד"ם דאין לומר דכמו שכתב המהרי"ק דהקונס עצמו אם לא יתן גט ואח"כ גירש מחמת מפני הקנס, כיון שהוא חייב עצמו מרצונו בקנס אי"ז גט מעושה, ה"נ נימא בנד"ד דכיון שהוא מרצון עצמו נשבע לקיים דברי הבורר, אי"ז גט מעושה. דזה אינו, דאולי הוא בשעה שנשבע לא העלה בדעתו שיגזרו עליו לגרש, ולכן אח"כ כשגזר עליו הבורר והוכרח מפני השבועה הרי"ז אונס עכ"ד. ומבו' מדבריו דשי' הקדמונים שמקילין בקונס עצמו אם לא ייגרש שאי"ז גט מעושה מפני שאונס שהביא עליו מדעתו אי"ז אונס, זהו דוקא אם בשעה שהביא ע"ע האונס והיינו בשעה שקיבל ע"ע הקנס או השבועה העלה בדעתו שלבסוף יוכרח לגרש מפני האונס, אבל אם באותה שעה לא העלה בדעתו שיוכרח מפני האונס לגרשה לכו"ע הרי"ז גט מעושה. וכן מבואר בשו"ת מהריב"ל (ח"ב סי' י"ח) עיי"ש שכתב דגם לשי' המהרי"ק דס"ל דכל אונס שהאדם מביא על עצמו אי"ז אונס, ולכן מי שנשבע מדעת עצמו לגרש אשתו והוכרח מחמת השבועה לגרש אי"ז גט מעושה. מ"מ א"א לכופו בנידוי או בחרם לקיים שבועתו, דאף דבעלמא בי"ד מנדין לעובר על השבועה, מיהו כאן דכולי טעמא שאי"ז אונס זהו מפני שהוא הביא האונס על עצמו, מצינן למימר דהאי גברא לא אסיק אדעתיה כשנשבע שיכפוהו על שבועתו בשוטים או בנידוי ואדעתא דהכי נשבע והלכך אי כפינן ליה לקיים שבועתו הוי אונס שלא הביאו הוא עליו עכ"ד. ומעתה לדבריהם א"א לסמוך ש"הסכם קודם נישואין" מועיל לפי שיטת המקילין בקנסות (שהרמ"א פסק כוותיהו בדיעבד) שהרי כל התחייבות שהוא שמתחייב ב"הסכם קודם נישואין", י"ל שקודם הנישואין אפשר שלא העלה בדעתו שיהיה אח"כ פירוד ביניהם, ואדעתא דהכי הסכים להתחייב מפני שסבר שלא יהיה פירוד, וא"כ אם אח"כ מגרש כדי שלא יצטרך לשלם התחייבותו שהתחייב בהסכם, הרי"ז אונס שלא הביא על עצמו, והרי"ז גט מעושה לכו"ע.

הרב שטרנבוך, אכן עמד על החילוק המציאותי בין קנסות בהסכמי קדם נישואין, לקנס שקונס עצמו לגרש, אך בטעם החילוק, ביאר באופן שונה מדברינו, ולשיטתו החיסרון בקנסות בהסכמים קדם הנישואין, הוא בכך שהבעל לא העלה בדעתו שיבואו לידי גירושין, ולכן אין  לראות זאת כמציאות שהבעל כפה על עצמו, וסמך דברו של המהרשד"ם שחילק חילוק זה במציאות שהבעל קיבל על עצמו בקניין שיקבל את פסק הפשרנין, והם כפו עליו קנס בכדי שיגרש, וסבר שאין בזה משום קונס עצמו, משום שלא העלה על דעתו שיכפוהו לגרש.

אמנם, יש להעיר שטענת המהרשד"ם מחודשת, שודאי המהרשד"ם מדבר במציאות שההסכם תקף, ולא הוי אסמכתא, שאם היה מדובר ב'אסמכתא, הוא היה צריך פשוט לבאר שאין תוקף לחיוב, ולא לדון מצד שאין כקונס עצמו, אלא בכך שאין להם סמכות לעשות כן, שהרי לא הועילה הסכמתו, אלא ודאי שלדעתו ההסכם הועיל, ואעפ"כ יש להגדיר זאת ככפיה, משום שלא העלה על דעתו שהסכמתו תיאלץ אותו לגרש, והדבר טעון בירור, שאם הועילה ההסכמה מבחינה משפטית- ממונית, מדוע אין זה נחשב כהסכמה לקנס וכקונס את עצמו?

ונראה לבאר בדעת המהרשד"ם שכפיה בגט חמורה יותר מכפיה בממון, וכפי שכתב הנתיבות (רה,א) שדווקא בכפיה בגט יש צורך שיאמר רוצה אני, וצריך ריצוי בפה, ועל כן יתכן שסבר שאמנם אין זו כפיה על ממון, אך עדיין זה נחשב ככפיה בגט, אך מכול מקום זה חידוש גדול.

אך טענתנו שונה, והיא שאף אם נניח שהבעל ידע שיתכן והסכמתו תגרום לכך שהוא יהיה כפוי לגרש, אך עדיין אין כאן הבעת רצון בגירושין, וכל שלא הביע רצון בגירושין, יתכן שגם כפיית עצמו נחשבת ככפיה.

נראה שכדברינו בהבנת הרב מיימון נג'אר, הבין גם החזו"א, וכתב: וכן יש לעיין במש"כ הב"י בשם הרב מיימון..לא חשיב אונס כיון דתחילתו ברצון" ורואים שהוא הבין שהדגש בהיתרו של הרב  מיימון נג'אר, הוא משום שהבעל הביע רצונו בגירושין, ולא משום שהוא זה שכפה עצמו..

נקודה שניה- האם נתינת גט בכדי להפטר מחוב קיים, יכולה להיחשב ככפיה?

ממה, שהבאנו עד כה נראה, כי אין כלל בסיס להיתר ההסכמים הקדם נישואין מכוח הסברא שהבעל הוא זה שקנס את עצמו, משום שהפוסקים לא התירו אלא רק במידה והבעל הביע רצון מפורש בגירושין.

אמנם, יש להעיר כי עדיין ישנו בסיס הלכתי לטענה כי אין בקנס זה משום כפיית ממון, אך לא מהטעם שהבעל הוא זה שכפה את עצמו, אלא מסיבה פשוטה יותר שאונס ממון, מוגדר רק במידה ומאיימים על אדם שייקחו ממנו ממון השייך לו, אך במידה והבעל כבר מחוייב בתשלום ממוני, אין זה אונס, ואין זה משנה, אם הבעל הוא זה שגרם לחיוב זה בכדי לקנסו, או מכול סיבה אחרת. כל שיש שהחוב תקף מבחינה משפטית, ולא ניתן ע"י בי"ד אך ורק בכדי לחייבו לגרש, אין זה אונס.

ואם יבוא הטוען ויטען, שזה בדיוק כוונת הרב מיימון נג'אר ודעימיה במה שכתבו שאונס שאדם מחייב עצמו אינו אונס, ולכן נכון לדמות דינהם לדין הסכמי גירושין.

אעיר ואומר שכבר ביארנו מלשונם שלא לזה כיוונתם, וכך גם הבין החזו"א (צט, ג) בדעת הרב מיימון נג'אר אלא שתמה עליו מדוע נצרך להיתר של הבעת רצונו, והרי הוא חייב מן הדין ואינו נפטר אם לא יחול הגט, ובהמשך מבאר החזו"א (ה) שלדעתו יש לפטור במקרה זה משום שזהו אונס דנפשיה, כשם שהגמ' מתארת כל מכר שאדם מוכן למכור בשביל שיקולי ממון, והוא הדין בנדון דידן שהבעל מוכן לגרש בכדי להפטר מחוב הרובץ עליו כדין.

החזו"א לאור כך רצה לדחוק ולומר שאף הרשב"א  לא החמיר במקרה שהקנס תקף כדין, אך העיר עליו בצדק בעטרת דבורה (חלק ב סימן עה), שמדבריו לא משמע כן, וכן מתבאר מדברי המאירי שהוא השואל בתשובת הרשב"א.

אך מכול מקום יש להעיר שאחרונים נוספים התקשו לקבל כיצד ניתן להתייחס לגט הניתן בתמורה למחילת ממון קיים ככפיה, כן התקשו בזה הגט מקושר (סדר גט ראשון אות לט) וכן היד דוד.

וכן היה נראה שביאר הגר"א (אבן העזר קלד, יד) בדעת המתירים גט שהבעל קנס עצמו, משום שהפנה לב"ב מז: שם מבואר שאונס דנפשיה אינו אונס ונראה כסברת החזו"א.

אך, יש להעיר שאמנם סברת האחרונים הנ"ל חזקה היא. אך מכול מקום נראה כי רוב הראשונים ובינם הרב מיימון נג'אר והתשב"ץ (ושמא אף המהרי"ק) לא סברו כן, ונצרכו לטעמים אחרים להכשיר גט שניתן מכוח קנס שקנס הבעל, והכשירו רק משום שהביע רצונו בגט.

ואמנם היה ניתן לומר שרבינו פרץ (הגהות הסמ"ק סימן קפד) שהכשיר גט שניתן מחמת עיכוב ערבון, הסכים לזה, אך התשב"ץ טרח לבאר דבריו שזה משום שכבר הביע דעתו בגירושין.

ועל כן נראה, שעל אף שיש חידוש בדברי הראשונים בכך שנתינת גט בעבור חוב קיים נחשב ככפיה, מכול מקום נראה שיהיה קשה להקל בדבר זה לדינא, בעוד לא מצאנו ראשון מפורש החולק על הנחה זו להדיא.

 נקודה שלישית- האם הפתרון של מזונות מוגדלים מונע בעיה של כפיה?

בתורת גיטין (קלד, ו) כתב שלשיטות הסוברות שקנס שאדם קונס עצמו, עדיין יוצר גט מעושה. לא יועיל גם מצב בו הבעל התחייב באופן מלא ללא שום תנאי, והאשה תמחל לו על החיוב  במידה והוא יגרשה כשתרצה משום ש "בודאי אם האשה לא תרצה לקבל גם שתפטור אותו מחובו כשיגרשנה הבעל יחזור בו מהקנין שלו דכשעוסקין באותו ענין יכול לחזור"  נמצא ש'הקנס תלוי בגירושין'...

אך הציע בתורת גיטין פתרון אחר, שבה יוכל הבעל ליצור על עצמו מעין סנקציה שתגרום לו לגרש, והיא  "שמוחל כל החיובים שיש להאיש על אשתו מתשמיש ומעשה ידיה אף אם לא יגרשנה והוא ישאר על חיובים שלו ממזונות ושאר חיובים,וממילא יגרש כן שמונעת ממנו כל דבר והוא מחוייב בכל החיובים" כלומר הבעל יישאר בחיוביו, ויפטור את האישה מכל חיוביה, וממילא יוצא שאין לו שום תועלת בנישואין ורק הפסד, ולכן עדיף לו לגרש.
מלשון התורת גיטין ברור באופן שאינו משתמע לב' פנים, כי כל הסיבה שהגט אינו גט מעושה היא משום שהוא לא מחייב עצמו בשום חיוב חדש שאינו חייב מן הדין אלא הוא נשאר 'מחוייב בכל החיובים' ולכן לא שייך להגדיר מצב זה כמצב של כפיה מכוח חיוב ממוני

אמנם הרבנים: אלישע אבינר ואברהם סתיו במאמר הסכם מאהבה - הרקע והיסוד ההלכתי (צהר לח) הבינו דבריו באופן שונה, וכך כתבו:

כלומר, במאמר הנ"ל למדו המחברים שהבעל יוכל לחייב עצמו בחיוב חדש שלא היה חייב קודם לכן, כל זאת בתנאי שהחיוב 'משפר את תנאי האישה' ולכן אין בו מן ה'כפיה על הבעל'.

אחר בקשת המחילה, נראה כי דברים אלו אינם יכולים להיכנס בשום אופן לדבריו של בעל התורת גיטין, אשר כתב במפורש שהבעל נשאר בחיוביו ולא מקבל חיוב חדש, וברור כי לדעת התורת גיטין כל חיוב חדש, יהיה מפורש ישר כקנס.

אמנם המחברים העירו הערה שחיוב מזונות נתקן כנגד מעשה הידיים, וא"כ  לא יתכן שהבעל ישאר בחיוב מזונות מן הדין בעוד האישה פטורה ממעשה ידיה.

המחברים הניחו כ'מושכל ראשון' כי התלות בין חיובי הבעל לחיוב האישה כה הדוק, שלא יתכן מצב שבו הבעל יהיה מחויב בחיוב ממון בעוד האישה לא תהיה מחויבת בכך. אך הנחה זו אינה פשוטה כלל, וכבר האריכו לדון בדבר הרב אליעזר גולדשמיט והרב שאול ישראלי (פד"ר ה 355).

[ושם התבאר כי השאלת היחס בין חובות הבעל לחובות האישה כבר נדון בקרב הראשונים והאחרונים ביחס למספר מקרים:

בעניין יבם הביא הר"ן (חידושי הר"ן כתובות פ:) שדעת הרשב"א היא שאין ליבם פירות מנכסי מלוג, הואיל ואינו מחויב לפדותה.

אמנם הר"ן כתב ש'לא תלו חכמים פירות בפירקונה, לומר כל שאינה נפדית לא יזכה בפירות, אלא חכמים חייבו בפירקונה כל היכא דקרינן ביה ואותבינך לי לאינתו, אבל היכא דלא אפשר, כגון שמת, יורשין זוכין מכחו בפירות ואין חייבין לפדותה".

יוצא לכאורה שבעניין זה ממש נחלקו הר"ן והרשב"א, האם במציאות שחיוב אחד לא קיים, בטל החיוב שכנגדו (ובפסקה הבאה נראה כיצד הרב גולדשמיט מבאר שאף הר"ן מודה עקרונית לרשב"א).

אמנם בעניין בעל שהחליט לגרש את אשתו הניח הרי"ף (גיטין ח:) שהיות והוא חייב בפרקונה עד הגירושין כך לא איבד את הזכות בפירות.

ושם אף הר"ן הניח את ההנחה שהחיובים תלויים זה בזה, אלא שכתב שיתכן שיאבד את הפירות וגם לא יתחייב לפדותה.

אמנם כפי שכבר הזכרנו, האריכו בעניין זה הרב גולשמיט והרב ישראלי:

הרב ישראלי צידד בגישה שאף אם אחד הצדדים איבד זכותו, לא פקע זכותו של חבירו, וכפי שעולה מהסוגיא בעניין יבם, ואף הרשב"א לא חולק בזה אלא מטעם אחר ואכמ"ל, ורק במקרה שכבר כביכול 'פקע האישות בינם' שבמקרה זה באמת פקע חיוב הצדדים כדין בעל שהחליט לגרש את אשתו. 

ואילו הרב גולדשמיט סבר שאם פקע חיובו של אחד, אז ממילא הוא נפטר גם מחיוביו כלפי הצד השני, ורק במידה וסיבת הפטור היא חיצונית כגון ביבם (שאינו מחוייבת לפדות מסיבה שההתחייבות היא רק באופן שהיא אשתו), אז לא איבד את החוב שכנגד.

 ועיקר דיונם של הרב ישראלי והרב גולדשמיט נסוב סביב אדם המורד באשתו, שמאבד מעשה ידיה, אם עדיין חייב לזונה].

אך נראה שאף השיטה הסוברת שיש תלות מוחלטת בין חיובי הבעל לאישה, זהו דווקא במציאויות שצד אחד איבד את זכותו, וממילא יש צד לומר שכשם שאיבד זכויותיו כך איבד את חובותיו התלויות בזה, אך במידה וצד אחד מחל על זכויותיו, פשוט שאין זה מבטל באופן אוטומטי את זכותו של הצד השני, וכפי שכתב הרב ישראלי במפורש בפסק הנ"ל "ודמי לאילו צד אחד ימחל לשני את זכויותיו, כהא דסי' ס"ט ס"ו, דהוא את שלו מחל והשני נשאר בזכויותיו" ולא נראה שהרב גולדשמיט חלק עליו בזה, אלא סבר שיש חילוק בין מחילה של אחד הצדדים לבין שלילת זכות של אחד הצדדים שגוררת בעבותיה גם את הפטור מן החיובים.

ומעבר לכך שיש להעיר שבעל התורת גיטין בספרו בית יעקב (סימן צ  ה) כתב שלא כדעת הרב גולדשמיט, וסבר שמורד חייב במזונות על אף שאינו זוכה במעשה ידיים, וממילא פשוט שלא ניתן לפרש דבריו כפי שפירשו המחברים הנ"ל שהתורת גיטין התכוון שהבעל מתחייב בחיוב חדש.

אמנם לא אכחש ואודה, שעדיין יש מקום לעיין בשיטתו של בעל התורת גיטין בעניין זה, משום שבספרו בית יעקב כתב שבעל שמרד חייב במזונות רק על מה שמעשה ידיה לא מספקים לה.

וכבר תמה עליו הרב גולדשמיט שאם דעתו היא שהבעל נותר בחיוביו, על אף שהאישה אינה חייבת, אז היה לנו לחייבו על כל חיוב המזונות.

הרב ישראלי כתב לבאר בדעת הבית יעקב שכל זכות האשה במעשה ידיה הוא רק במותר על המזונות, וביאר משום שנראה שמתחילה לא תוקנה תקנת מזונות אלא על המותר, משום שתמיד הבעל יכול לומר" צאי מעשה ידייך במזונתיך' וא"כ לא היה טעם לתקן שחייב הבעל בכל מזונותיה, כאשר תמיד יכול לפטור עצמו במזונות שכנגד מעשה ידיה.

אם באמת נכונים דבריו של הרב ישראלי בביאור הבית יעקב, נצטרך לכאורה לטעון שכאשר הוא מוחל לאישה על מעשה ידיה, הוא חייב במזונות רק במה שמעשה ידיה לא מספקים לה, וזהו חידוש גדול!!

אמנם היה ניתן להבין את דברי הבית יעקב באופן אחר, והוא על פי דקדוק מלשונו דחז"ל לא תיקנו מעשה ידי "וחיובים דידיה לא מפסדת רק כשיכול לומר לה צאי מעשה ידייך במזונותייך, אז פטור ממזונותיה, אבל חיובה דידה דהיינו מזונות כשאין לה מעשה ידיה שנתקן מקודם לטובתה, אינו יכול לקלקל" מלשונו נראה קצת שלא כרב ישראלי ושבאמת חיוב המזונות הוא גם במה שהיא מספקת, אלא שבמקרה זה, התקנה אינה לטובת האישה שהרי היא מספקת יותר, ולכן גם מורד יכול להפטר בטענת 'צאי מעשה ידייך למזונותייך', אבל בתקנה שנועדה לטובתה, אין זכות לבעל המורד להפטר.ץ

ולפי זה ניתן לומר שכאשר הבעל מוחל על כל החיוב של האישה במעשה יידים, הוא יהיה מחוייב לשלם את כל חיוב המזונות ולא רק את מה שהיא לא מצליחה לספק לעצמה.

איך שלא נבין את דברי הבית יעקב, נראה פשוט כי חיוב המזונות במתכונת זו או אחרת נותרה בעינה גם כאשר האישה אינה מחויבת בחיוב מעשה יידים, ומלשונו בספר תורת גיטין פשוט שרק במידה והוא נשאר בחיוב המקורי של המזונות אלא שפוטר אותה ממזונותיה, רק אז, אין זה נחשב כקנס שקונס עצמו, ולא במידה ומוסיף על עצמו חיוב חדש שלא היה קודם לכן.

על כן נראה כדבר פשוט שההצעה של חיוב מזונות מוגדלים, לא פוטר את בעיית 'גט מעושה', שסוף כל סוף מדובר במציאות שהבעל מחייב עצמו בחיוב חדש, על מנת לגרום לכך שהוא יהיה מחוייב לגרש במידה והאישה תחפוץ בכך (לפי התנאים הכתובים בהסכם)

[

לסיכום:

במאמר זה רציתי להפנות תשומת לב לג' נקודות:

האחת- רוב הראשונים העוסקים בנושא של קנס שהבעל קונס עצמו בגט, הניחו הנחת יסוד מחודשת, שכפיה בגט יכולה להיות, גם במציאות שהבעל נותן גט תמורת חוב קיים, וזאת על שמסברא הייתי מניח שאין זו כפיה אלא אונס דנפשיה, וכפי שבאמת סברו מספר אחרונים: חזו"א, גט מקושר, יד דוד, ונראה שאף הגר"א בביאור הדיעה הראשונה בשו"ע.

השניה- לאחר שקיבלנו הנחת יסוד זו, נראה שאין מקום לדמות בין קנס שקונס הבעל עצמו בשעת נישואין, לקנס שקונס עצמו הבעל במפורש בשביל לגרש, משום שבמקרה הראשון הבעל כלל לא הביע שהוא רוצה בגירושין, ואילו במקרה השני הבעל הביע רצון מפורש, ועל כן אין מקום להתלות בשיטות אלו בכדי להתיר קנסות בהסכמים קדם נישואין.

השלישית- הפתרון של חיוב "מזונות מוגדלים" שאינם קשורים לחיוב מזונות המקוריים, אינו מונע בעיה של 'גט מעושה', ובפשטות כל חיוב ממון נוסף שהבעל קונס עצמו בכדי לאפשר מצב של לחץ עליו לתת גט, ייחשב לגט מעושה לשיטות שקנס שאדם קונס עצמו נחשב כגט מעושה.