תיאור המקרה:
המשכיר תבע אדם ששכר את דירתו במספר חובות שהיה חייב לו בתקופת שהותו בדירה, בין היתר טען התובע כי הנתבע לא שילם תשלום שכירות בעבור חודש מסוים, וכראיה מציין לכך שהצ'ק שהביא לו הנתבע כנגד אותו חודש, ולא הוחזר לנתבע כפי שהיה נהוג בשעה שהיה משלם לו את התשלום במזומן.
כנגדו טען הנתבע שהוא פרע את התשלום על חודש זה. כראיה לדבריו ציין הנתבע לכך שבכתב סיכום החובות שהביא לו הנתבע שבועיים לאחר צאתו מהדירה, לא הוזכר החוב בעבור חודש זה, בעוד מוזכר חובות של תשלומי שכירות על זמנים אחרים. בנוסף טוען הנתבע כי אין להביא ראיה מהצ'ק שנמצא ביד התובע, משום שיש לו צ'יק נוסף ביד התובע, בעוד התובע עצמו מודה שחוב על חודש זה כבר נפרע, וכך הייתה ההתנהלות שהנתבע היה משלם ולא באותו רגע היה התובע מחזיר לו את הצ'ק.
הכרעה:
יש לקבל את טענת הנתבע, ואין לחייבו על תשלומי חודש זה.
הדיון ההלכתי
ויכוח לגבי תשלומי השכירות- על מי מוטלת חובת הראיה?
בנדון שלפנינו, ישנו ויכוח עובדתי: התובע טוען בטענת "ברי" שהנתבע לא שילם לו את תשלום דמי השכירות של החודש השישי, ואילו הנתבע טוען כנגד בטענת "ברי" שהוא שילם.
לכאורה עניין זה נדון במפורש בגמ' בב"מ (קב:- קג.) שם נשאל ר' ינאי מה הדין במקרה שיש ויכוח עובדתי האם השוכר שילם את תשלומי השכירות? והשיב ר' ינאי שבתוך ל' יום (כלומר בתוך החודש של השכירות) - נאמן המשכיר לומר שלא קיבל, אך לאחר מכן נאמן הנתבע לומר ששילם.
הרמב"ם (שכירות ז, ג) והשו"ע (חו"מ שיז, א) הוסיפו שגם במידה והיה שטר על השכירות, נאמן השוכר לטעון שהוא שילם את דמי השכירות בסוף החודש של השכירות, וזאת בניגוד לשאר חובות שיש עליהם שטר, שלגביהם הדין הוא שהנתבע לא נאמן לטעון שהוא פרע ללא ראיה.
העולה מכאן שהשוכר נאמן לטעון ששילם על השכירות של החודש שעבר. א"כ בנידון דידן היה נראה שיש לקבל את טענת הנתבע ששילמו את השכירות ולפוטרו מן התשלום.
על מי מוטלת חובת הראיה בדבר תשלומי השכירות כאשר המשכיר מחזיק צ'ק בטחון?
אמנם יש להעיר שבנידון דידן, אין הדבר פשוט, וזאת משום שהשוכר מחזיק צ'ק בטחון כנגד התשלום של חודש זה, ונראה שבמקרה זה משתנה הדין וכפי שיתבאר:
הסמ"ע (שיז, א) ביאר שהסיבה שהשוכר נאמן לטעון שפרע אף כנגד שטר, הוא משום ששטר שכירות (בניגוד לשטר חוב רגיל) לא נועד להבטיח את התשלום, אלא בכדי שהשוכר לא יטען שהוא הבעלים על הקרקע, ולכן המשכיר לא יכול לטעון כנגד השוכר: "אם שילמת, מדוע עדיין השטר בידי" [שטרך בידי מאי בעי']. לכאורה טעם זה לא שייך במידה והמשכיר מחזיק צ'ק בטחון שכל מטרתו היא הבטחת התשלום, וכבר הכריע בית הדין ארץ חמדה- גזית בבית שמש (תיק מס' 71003) כי יש לתת לצ'ק כתוב מעמד לכל הפחות כשטר חוב, וא"כ נראה שבנדון דידן המשכיר הוא המוחזק, ועל הנתבע מוטל להוכיח שאכן שילמו את דמי השכירות.
אמנם היה מקום לדחות ולומר שהצ'ק אינו שטר על החוב, אלא ניתן כעירבון למציאות שהשוכר לא ישלם. אמנם נראה שאף לפי זה יש להגדיר את המשכיר כמוחזק וכפי שיתבאר:
הרמ"א בסימן עה סעיף יג מביא שנחלקו הרשב"א והרמב"ן (בתשובות המיוחסות לו) בדבר תובע המחזיק במשכון כנגד חובו, וישנו ויכוח בין התובע לנתבע בנוגע לגובה החיוב. דעה אחת סוברת שהתובע נחשב כמוחזק עד גובה המשכון משום שהוא מוחזק במשכון, ואילו הדעה שנייה סבורה שאף במקרה זה הנתבע הוא המוחזק.
הש"ך (סימן עב ס"ק צד) השיג על הרמ"א וסבר שאין בזה כלל מחלוקת שהרי ידוע שהתשובות המיוחסות לרמב"ן שייכות לרשב"א, ולכן מסקנת הש"ך שהמחזיק במשכון נחשב כמוחזק.
מעבר לדברי הש"ך נראה שכך גם הנוהג להתייחס לצ'ק בטחון, וזוהי מטרתו- לאפשר גבייה של התשלום מבלי שיהיה צורך להידיין ולהביא ראיות על החיוב, ובכדי שנטל הראיה יוטל על הנתבע ולא על התובע (ראו לדוגמא הכרעת בית המשפט בתיק מס' 33605-12-09).
על כן נראה שהמשכיר הוא נחשב כמוחזק ביחס לשאלת תשלומי השכירות.
כיצד יש להתייחס לכתב הסיכום ששלח התובע לנתבע?
אמנם ביארנו כי התובע הוא המוחזק ביחס לתשלומי השכירות. אך מכול מקום טען הנתבע במקרה שלפנינו כי בכתב סיכום החובות ששלח התובע לנתבע לאחר יציאתו מהדירה, תבע המשכיר את תשלומי המים, החשמל, ותשלומי שכירות הדירה של עשרת הימים הנוספים, ולא הזכיר כלל את תשלומי השכירות של אותו החודש. טענה זו הועלתה בבית הדין, והתובע וכן בא כוחו לא השיבו על כך תשובה ברורה.
לכאורה, כאשר אדם תובע ומסכם את החובות שיש לו על חברו, הרי הוא מודה שחברו לא חייב לו מעבר לכך. כך עולה מעמדת הרא"ש (ב"ק ג, טו) בביאור הדין המופיע בגמ' שכאשר אדם תובע חיטים ולא שעורים- חברו פטור מתשלום השעורים אף במידה והנתבע מודה בחיוב זה, וביאר הרא"ש שזאת משום שהתובע לא תבע זאת, ויש בכך הודאה שחברו אינו חייב לו , וכתב הב"י בסימן פח שפירושו של הרא"ש בביאור דין זה הוא העיקר.
אמנם דין זה נאמר ביחס לתביעה בפני בית הדין, שלדבריו והודאתו יש משנה חשיבות, אך נראה שגם במקרה שלפנינו יש משמעות להשמטת חוב זה ממסמך סיכום החובות וכפי שיתבאר:
ראשית, יש להגדיר שאמנם מסמך זה לא נאמר בפני עדים, אך יש לו משמעות הלכתית, וכפי שנפסק בשו"ע בסימן צא סעיף ה ע"פ תשובת הרא"ש (כלל פו סימן א) שבמידה ואדם כתב בפנקסו שהוא חייב סכום מסוים לפלוני ומת- בי"ד מוציאים ממון ע"פ זה מיורשיו, וזאת במידה ויש רגלים לדבר שמה שכתוב בפנקס הוא אמת, ולכאורה זהו כל שכן במקרה שלפנינו שלא כתב מסמך זה לעצמו אלא לנתבע. על כן נראה שאמנם לא מדובר בהודאה בפני בי"ד, אך מכול מקום יתכן כי יש להתייחס למסמך זה כהודאה בפני עדים:
והנה, נחלקו הראשונים האם יכול אדם לטעון שמה שהודה בפני עדים היה טעות, וזאת 'במיגו' שיכל לטעון שפרע: דעת ראשונים רבים (רא"ש גיטין א, יז תוס' גיטין יד. ד"ה 'ולא פש', ר"ן גיטין ו: בדפי הרי"ף ועוד) שהאדם לא נאמן לומר שטעה ללא ראיה. אך כנגדם סברו ראשונים אחרים (רמב"ן בספר הזכות גיטין ו, תרומות שער כח חלק חמישי סעיף ח) שכאשר הודה בעדים הוא נאמן לומר שהוא טעה במיגו שיכל לטעון שפרע. השו"ע הביא את ב' הדיעות בסימן קכו סעיף ג.
בנדון דידן, נראה שכולם יודו שאין המשכיר נאמן לטעון שפרע שהרי אין לו שום טענת 'מיגו', ועוד שבמקרה שלפנינו התובעים גם לא ביארו כלל דבריהם, ולא נתנו תשובה מספקת מדוע בכתב הסיכום לא הוזכר חיוב זה. על כן, על אף שהכריע הרמ"א (שם) שבמידה וההודאה הייתה בכתב- הוא נאמן לטעון טעיתי, אין זה שייך לנדון דידן, משום שבנידון דידן אין לו כלל טענת מגו (ומעבר לכך נראה שדינו של הרמ"א אינו שייך לנדון דידן וכמבואר בד"מ שהסיבה שהוא נאמן לטעון שפרע, הוא משום שיכל לומר שכתיבת ידו הינה 'אמנה' או טענות אחרות שאינם שייכות בנדון שלפנינו).
אמנם, יש מקום לדחות ולומר שהשוואת המקרה שלפנינו למקרה הנדון בראשונים אינו מוחלט, משום שהראשונים עסקו במקרה של הודאה מפורשת, ועל כן טענת 'טעיתי' אינה מתקבלת סתם כך, ואילו במציאות שלפנינו מדובר בהודאה 'מכללא' של השמטת חוב מסוים. במקרה זה היה מקום לומר שטענת 'טעיתי' תתקבל. אמנם מצינו שהשמטת תביעה כמוה כהודאה, אך כל זה נאמר במקרה של תביעה בפני בי"ד, ואילו בנדון דידן מדובר בסכום חובות שכתב התובע כלפי הנתבע שלא בפני בי"ד.
על כך, יש להשיב שהיות והוכחנו שיש תוקף ראייתי לכתב סיכום זה, יש להתייחס אל ההשמטה שבחוב זה לכל הפחות כיוצרת 'ריעותא' במוחזקותו של התובע, וכביטוי התלמודי 'איתרע שטרא'. ביטוי זה נאמר בגמ' בשבועות (מב.) ביחס למחזיק בשטר שמודה שהנתבע פרע לו אך טוען שהוא פרע לו על סכום אחר שם נקבע ע"פ הגמרא כי במקרה זה הורע שטרו של התובע ושוב אין להגדירו כמוחזק בחוב זה, ועליו מוטלת חובת הראיה להוכיח שהנתבע לא פרע לו את חובו. מצאנו דוגמא נוספת לכך שהתובע בהתנהלותו כביכול מודה לכך שהנתבע אינו חייב לו וע"י כך מאבד את מוחזקותו בשטר (הדומה יותר לנדון שבפנינו). כך עולה בגמרא בכתובות (קי.) שקובעת שבמידה ואדם קנה שדה מאדם שהיה לו חוב כלפיו- עצם קניית השדה מהווה מעין ראיה על כך שכנראה המוכר לא היה חייב לו כסף, משום שבמידה והמוכר היה חייב לו כסף, לא היה הקונה נותן לו סכום כסף נוסף, אלא היה מתקזז עמו על החוב שהמוכר חייב לו. אכן בעל התרומות (שער לד חלק ג אות ב) השווה בין דין זה לדין המבואר בשבועות (מב.) ביחס לאדם שהודה שהנתבע פרע לו וטען שהפריעה הייתה על חוב אחר, וכתב שבשני מקרים התנהלותו של התובע פגעה בכוח הראיה של השטר, וע"י כך הוא איבד את מוחזקותו, והוא הדין למקרה שלפנינו.
אמנם יש להעיר שנראה כי הנתיבות (פה, ב) הבין שבמקרה שהמלווה קנה שדה מן הנתבע, יש לנתבע ראיה ממשית לכך שהנתבע פרע ולא רק 'ריעותא' בשטר, ולכן פטר הנתיבות את הנתבע משבועת היסת, משום שיש ראיה לטובתו שפרע (וזאת בניגוד לדעת התרומות שכתב במפורש שחייב הנתבע שבועת היסת, ועיין בשער משפט (ב) שהאריך לבסס את דעת התרומות).
אך מכול מקום גם לפי הנתיבות יש מקום להשוות לנדון דידן, שכשם שקניית השדה מהווה ראיה על כך שהחוב נפרע, הוא הדין שהשמטת חוב זה, מהווה ראיה על הפירעון.
עוד יש להוסיף, שמוסכם בין הצדדים שהמשכיר החזיק בצ'ק בטחון של חודש נוסף למרות שהנתבע כבר שילם, וממילא, על אף שהמשכיר מחזיק בצ'ק הבטחון של תשלומי חודש זה, 'נקלשה' טענתו מצד 'שטרך בידי מאי בעי', שהרי מצינו שלעיתים הצ'ק נשאר בידו, למרות שהוא כבר שולם.
על כן נראה שאין לחייב את הנתבע על תשלומי השכירות של החודש זה.