זכויות יוצרים-האם יש איסור להשתמש בקבצים או שירים המצויים באינטרנט

בס"ד

סוגיית זכויות היוצרים בהלכה נדונה באריכות בקרב הפוסקים בשנים האחרונות, וכבר יצאו מספר ספרים שעוסקים אך ורק וזה (כגון הספר עמק המשפט כרך ג זכויות יוצרים, זכות היוצרים במקורות היהודיים לרב נחום רקובר ועוד). סוגיה זו מורכבת מנושאים רבים ואיני מתיימר במאמר זה להקיף את מכלול הנושאים הקשורים לסוגיא זו. במאמר זה ארצה לאתייחס בעיקר לשאלה האם ישנה בעלות דבר מופשט (קנין רוחני)?, וכן האם יש חיוב לשלם על הנאה מדבר כזה?

האם יש בעלות על קנין רוחני- דבר שאין בו ממש?

כלל ידוע בדיני הקניינים הוא שלא ניתן להקנות דבר שאין בו ממש, וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות מכירה פרק כב הלכות יג- יד). הרמב"ם נותן דוגמאות לזה כגון שלא ניתן להקנות את ריח התפוח או טעם הדבש, עין הבדולח, אכילת פירות, דיור בבית וכל כיוצא בזה.

הרמב"ם מציין כי הדרך להקנות דברים אלו, הם תמיד באופן שמקנים יחד איתם דבר מוחשי, כגון דקל לפירות, בית לדיור, וכל כיוצא בזה.

א"כ עולה השאלה האם באמת יש דבר כזה בעלות על דבר שאין בו ממש, כגון לחן, שיר, סיפור, או שכל הבעלות יכולה להיות תמיד בהצמדות לחפץ קיים, כגון בעלות על דיסק עם שירים, ספר עם העלילה וכל כיוצא בזה.

הרב יעקב אברהם כהן בספרו עמק משפט (סימן טו) מאריך להוכיח שכל דברי הרמב"ם נסובים על היכולת להעביר בעלות על דבר שאינו ממשי, אך אין בדבריו שום התייחסות לשאלת הבעלות על דבר שאינו ממשי. לטענתו דבר מוסכם הוא שניתן להיות בעלים על דבר שאינו ממשע, אך בעלות זו אינה אינה ניתנת להעברה משום שאינה מוחשית דיה.

לכאורה בעניין זה ממש מסתפק הרשב"א בתשובה (ב, רפד):

הרשב"א עוסק בדברי הירושלמי (ב"ב ג, א) הקובע שלא ניתן להקנות אוויר ללא הבית, אך ניתן לשייר אוויר, כשם שלא  ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם כגון עובר שעוד לא נולד, אך ניתן לשייר מן הבהמה את העובר וכל כיוצא בזה.

הרשב"א מסתפק האם יש התאמה ברורה בין דבר שאין בו ממש לדבר שלא בא לעולם, וכשם שפשוט שלא ניתן לשייר דבר שלא בא לעולם ללא שמשאיר גם דבר מוחשי הצמוד לו, כגון בהמה לעוברה- כך לא ניתן לשייר אוויר ללא שמשייר את הבית שהוא דבר מוחשי, והסיבה שמועיל השיור הוא משום שאנו מניחים שמן הסתם שייר גם דבר מוחשי. או שיתכן שבזה שונה דבר שאין בו ממש, שהיות והוא קיים כעת ניתן לשיירו גם בלי דבר מוחשי עמו.

לכאורה צדדי הספק הם האם יש אפשרות להיות בעלים על דבר שאין בו ממש, או שמא לא ניתן מבלי שהוא יהי צמוד לדבר רוחני עמו.

השו"ע (חו"מ ריב, ג) נקט בלשונו שכל השיור מועיל רק כאשר מצמידו לדבר מוחשי.

לעומת זאת הרמ"א (שיד, ה) כתב שניתן לשייר אויר לבדו, אף ללא קניין בבית עצמו.

א"כ היה מקום לומר שלדעת השו"ע אין מקום להיות בעלים על לחן, יצירה וכל כיוצא בזה, ולפי הרמ"א ניתן, כשם שניתן להיות בעלים על אוויר.

אמנם בספר עמק משפט (סימן טו ס"ק קמז) כתב שאף הסוברים שלא ניתן לשייר אוויר לבדו, יודו שניתן להיות בעלים על דבר שאין בו ממש, אך לא ניתן לשיירו לבדו, כשם שלא ניתן להקנותו לבדו. לדעתו אין אף פוסק שיחלוק על ההנחה שניתן להיות בעלים על דבר שאין בו ממש.

מאידך, ניתן לומר בדיוק לכיוון ההפוך שאף הרמ"א הסובר שניתן לשייר אוויר ללא דבר מוחשי, לא אמר כן אלא ביחס לאוויר שהוא דבר מוגדר, ונמצא במקום מסויים, אלא ניתן לחוש בו, אך אף הוא יודה שלעניין יצירה מופשטת, כגון שיר או עלילה, שיכולה להיות באלפי מקומות באותו הזמן, אין כלל מקום להחיל עליה בעלות, משום שאינה מוגדרת כלל.

למעשה, הפוסקים בימינו חלוקים עד היום האם ניתן להיות בעלים על זכויות יוצרים. הסוברים שיש בעלות על זכויות יוצרים נשענים  בעיקר על אינטואציה וסברא, וכפי שכתב ר' שמעון שקאפ (ב"ק א) 'שבדברים הנוגעים לזכות האדם מוסכם ע"פ דיני התורה ודיני העמים שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא הבעלים עליו לכל דבר זכות".

לעומת זאת פוסקים רבים לא קיבלו הנחה זו, ולכן נצרכו להישען על טעמים אחרים לאיסור השימוש בזכויות חברו.

האם יש איסור להשתמש בקבצים משום השגת גבול?

דיון זה התעורר במאות האחרונות בעת התחדשות הדפוס. המנהג היה כי כאשר אדם מדפיס ספר מסויים, יש לו זכות בלעדית על הדפסתו. לאור כך גדולי ישראל היו כותבים הסכמה על הספר, בה הם מזהירים על השגת גבול המדפיס, ומזהירים על בלעדיותו בהדפסת ספר זה.

הטענות המרכזיות שהזכירו הפוסקים ביחס לאיסור להדפיס את אותו הספר, הוא איסור השגת גבול חבירו. יש לזכור, כי בתקופה זו מלאכת הדפסת ספר דרשה עמל וזמן רב, ועל כן הפוסקים דאגו לכל שאדם שעמל כל כך בסידור לוחות הספר לדפוס לא ינזק ממתחרה שיפיל את כל השקעתו לטמיון. נדון זה רלוונטי בעיקר ביחס להעתקה מסחרית, ואף איסור אינו פשוט כל כך מבחינה הלכתית, משום שברמה העקרונית נפסק להלכה (ש"ע קנו) שאין איסור בפתיחת עסק מתחרה אלא רק במקרה שהאדם שאינו גר באותו מקום מתחרה עם בן אותו מקום, ולכאורה אין זה שייך במציאות של קובץ המצוי באינטרנט. מכול מקום הפוסקים נשענו על תקנות וכן על הטענה שבמקרים חריגים של  הפסקת חיותו של המתחרה, יש פוסקים הסוברים שיש איסור בהשגת גבול,  אף ביחס לבני אותו מקום.

מכול מקום קשה מאוד לבסס את איסור העתקת הקבצים על איסור השגת גבול, במידה ואדם סה"כ נהנה מן הקובץ באופן פרטי ולא מפסיד בזה באופן בלתי הפיך את פרנסת היוצר.

האם צריך לשלם בעבור ההנאה מן הקבצים?

על כן פוסקים רבים פנו לאפיק אחר, וסברו שהחיוב לשלם בעבור הנאת היצירה, הוא מדין "נהנה" מדבר של חבירו.

בפשטות חיוב זה יכול להיות נכון רק לסוברים שאכן היוצר בעלים על הרעיון או היצירה, אך לסוברים שאינו בעלים, לא ניתן לחייבו בעבור אותה הנאה. אמנם הרב זלמן נחמיה גולדברג (תחומין ו) כתב לחדש שאף אם נאמר שאין בעלות על זכויות יוצרים, מכול מקום ניתן לחייב את האדם על הנאתו מטרחתו של חבירו, שהרי חבירו טרח ועמל ביצירת אותו שיר עלילה או כל כיוצא בזה.

הגרז"ן מסתמך בין היתר על פסק הנודע ביהודה (תניינא חו"מ כד) שדן במקרה שאדם הזמין מבעל דפוס הדפסת ש"ס עם פירוש, והמדפיס לאחר שהדפיס את הזמנת אותו אדם, החליט להשתמש באותם לוחות דפוס לצורך הדפסת ש"ס ללא פירוש, ופסק הנודע ביהודה שהמדפיס נהנה מעמלו של חבירו ששילם בעבור אותה עבודה של סידור הלוחות, ולכן מחוייב לשלם לו מדין נהנה, אמנם רבים חלקו על דברי הנודע ביהודה הנ"ל וסברו שלא שייך לחייב על הנאה, כאשר האדם נהנה מלוחות שלו ומחפציו שלו.

מכול מקום אף לפי כיוון זה, אין לחייב על הנאה, אלא במידה והנהנה "חיסר" את היוצר בתשמישו, שאם לא כן, הרי זה בגדר "זה נהנה וזה לא חסר" שאינו חייב לשלם כמבואר בב"ק כ.  על עניין זה כתב הרב זלמן נחמיה גולדברג שהחסרון הוא בכך שבהעתקתו הוזיל את ערך מכירת הקלטות (או הדיסקים) של היוצר, וכעת הוא נאלץ למכרם בזול יותר.

לכאורה טענה זו רלוונטית ביחס להעתקה מסחרית ולא פרטית. אמנם בעמק המשפט טען שאף החסרון של אותו אדם עצמו, נחשבת כחסרון, משום שללא העתקתו הוא היה קונה את אותה היצירה.

לכאורה יש בטענה זו חידוש עצום, שלכאורה זה עדיין בגדר זה נהנה וזה לא חסר. על כך משיב בעל עמק המשפט (סימן כו ס"ק יג) שכל דבר שנעשה מתחיל לצורך מכירה ורווחים, אין להגדירו בגדר של זה נהנה וזה לא חסר, וכמובן שעדיין יש בדבר חידוש גדול.

אם נסכם נוכל לומר שישנם 2 אפשרויות לחייב את המשתמש ביצירה מדין "נהנה".

• היוצר הוא בעלים על היצירה, והאדם נהנה מיצירתו.
• היוצר אינו בעלים על היצירה, אך הוא טרח ביצירתה, והמשתמש נהנה מטרחת חבירו.

ברצוני להעיר שלכאורה יכולה להיות השלכה הלכתית בין ב' האפשרויות הללו וכפי שהתבאר להלן.

האם יש היתר להשתמש ביצירה, משום שהיצירה כבר מצויה ברשת?

ידועה שיטתו של הרב דוב ליאור כי מעיקר הדין מותר להשתמש ביצירה המצויה ברשת, משום שהיא כבר פרוצה ואבודה מבעליו. דברים מתבססים על דברי הגמ' בב"מ (כב:) שם מבואר שאבידה שנפלה ל'זוטו של ים' אין עליה חיוב השבה משום שהיא אבודה ממנו ומכל אדם (רבים השיגו על טענה זו עיין במאמריהם של הרב שמואל אריאל והרב יצחק נריה, ואין כאן המקום להאריך בזה).

לכאורה יש להעיר שטענה זו יכולה להיות נכונה דווקא לפי האפשרות שהחיוב הוא על ההנאה מן היצירה עצמה, והיות והיא מצויה ברשת- כבר הופקעה מרשות בעליה. אמנם לפי הטענה שהחיוב הוא בעבור הטרחה, לכאורה אין כלל רלוונטיות לכך שהיא מצויה ברשות, משום שבלאו הכי היא אינה בבעלותו, וכל ההנאה היא בעבור הטרחה.

ועשית הישר והטוב

יש להעיר, שאף אם לא נמצא מקור הלכתי מוצק לאיסור העתקת קבצים. יש להעיר שמכוח היושר מסתבר שלא ראוי להנות מעמל של חבירו מבלי לשלם על כך, במיוחד שידוע לנו שהיוצרים מקפידים על העתקות, ומנסים למנוע את התפשטות הקבצים ברשת.

בעניין זה הפנה הרב יאיר וסרטייל לדברי הרמב"ן (דברים יח,ו ) שמבאר שמהפסוק "ועשית הישר והטוב" יש ללמוד שיש להתנהג עם בני אדם בדרך היושר, אף בדברים שאין עליהם איסור מפורש.

בנוסף יש להביא את דברי הגמ' בב"מ כד: המספרת על אמוראים שהשיבו אבידה לבעליהם אף לאחר יאוש בעלים, וכן יש לציין לדברי הגמ' בשבת (קכ. ) שאומרת שיראי שמים נמנעים מלהנות ממון חברם שהתייאש ממנו בעל כרחו, ולכן במידה ופרצה שריפה בשבת, הם מצילים ממונו ממון ג' סעודות, ומחזירים לו, וגובים ממנו רק את דמי הטרחה, ומבואר בגמ' שיראי השמים הם בדרגה פחותה מהחסידים שכלל לא נהנים מדמי טרחה שעמלו עליו בשבת.

על כן למעשה טוב וראוי שלא ללכת נגד רצון היוצרים, ובמידה ואנו נהנים מיצירה מסויימת, לשלם בעבורה.