בס"ד
שאילה:
ראיתי להשיב על הערת הרב, לגבי שימוש במטלית בשבת בימינו, שדרך בני אדם לסחוט את המטלית לאחר השימוש, שאולי גם בזה יש לחוש שמא יסחוט
תשובה:
הנה בגמ' בדף מח. מבואר שיש איסור לכסות פי חבית מחשש שיבא לסחטו ומבואר בגמ' שאיסור זה שייך דווקא בבגד ש'קפיד עילויה' ולכן יש חשש שיבא לסחטו, אבל בבגד שאינו מקפיד עליו אין חשש שיבא לסחטו.
לעומת גמרא זו יש משנה בדף קמז. המתירה לאדם להסתפג במגבת, אך אוסרת עליו להביאו לביתו מחשש שמא יסחוט.
ובגמרא בדף קמח: שם נפסק להלכה כדעת ר' שמעון המתיר אפילו להביאה לביתו.
ומצינו ג' שיטות לבאר במה שונה אלונטית מהאיסור לכסות פי חבית בבגד.
א. מג"א[1] וערוך השולחן[2] ע"פ הר"ן[3] כתבו שבאלונטית לא גזרו הואיל ולא ניתן לגזור גזירה המבטלת לחלוטין את המרחץ בשבת, מפני שגזירה כזו לא תעמוד.
ב. האליה רבה[4] ע"פ היראים[5] והתרומה[6] כתב שבבגד אין חשש שיבא לסחוט, מפני שהמים נספגים בגוף, ולכן המים שמגבת הינם מים מועטים.
ג. הגר"א[7] כתב לחלק ע"פ הגמרא שאלונטית הינה בגד שאינו מקפיד עליו, ולכן אין חשש בסחיטתו.
לכאורה כל ביאורים הללו נכונים להלכה, שהרמ"א פסק בסימן שב סעיף ט שאין חשש סחיטה במים מועטים, וכן פסק בסימן שא סעיף מו ע"פ המרדכי שלא שייך חשש שמא יסחוט בבגד שאינו מקפיד עליו.
וכתב המ"א בסימן שב ס"ק יט שבבגד שאינו מקפיד עליו, אין חשש שמא יסחוט אפילו כשמימיו מרובים
ע"פ זה היה נראה להורות למעשה שאין שום איסור בנתינת מטלית ע"ג מים בשבת, ואין זה משנה שדרך בני אדם לסחוט את המטלית לאחר השימוש מפני שמבואר בשבת מח. שכל האיסור לסחוט הוא רק בבגד שמקפיד עליו, ובבגד שאין מקפיד עליו אין לחוש בזה, ומכאן רואים שהדגש אינו בשאילה אם הדרך לסחוט או לא, ונראה שסמכו חז"ל על האדם שלא יבא לסחוט אף בדבר שדרכו בכך. וכל החשש הוא בדבר שיש לאדם קפידא שיהיה רטוב, ולכן יבא לסחטו.[8]
ולכאורה דין זה נכון אף כשהמים מרובים, וכפי שכתב המ"א שבבגד שאינו מקפיד עליו אין חשש אפילו כשמימיו מרובים[9].
אך בשמירת שבת כהלכתה פרק כג סעיף ז כתב שאם נשפכו המים בכמות גדולה אסור לנגבם מחשש שיסחוט, אך מותר להניח על הנוזלים, ואפילו בבגד שאינו מקפיד עליו.
ולכאורה דבריו נסתרים מדברי המג"א שהבאנו, אך המעיין בהערה לדבריו (הערה כז) יראה שכוון לאיסור חדש.
שהנה יש לשאול מה יהיה הדין כשרוצה לנקות עם המטלית ב' מקומות שונים, אם יש לחוש שיסחוט את המטלית בין ניקוי לניקוי, וכן מה יהיה הדין כשיש שלולית גדולה, ויש לחוש שינקה פעמיים ע"י המטלית ויסחט את המטלית בנתיים.
ולכאורה בפשטות היה נראה שאף בזה אין לאסור כפי שכתבנו לעיל שכל האיסור הוא רק בבגד שמקפיד עליו, ולא מצינו גזירה באופן הנ"ל.
אלא שכתב הרדב"ז[10] לעניין איסור ניגוב בכוסות, שאינו רואה טעם לאסור, מפני שאין במים שבכוס שיעור שיבא לידי סחיטה, ומוסיף הרדב"ז בזה הלשון:
אם לא תאמר שינגב בה כלים הרבה ויבוא לידי סחיטה בין כלי לכלי וזה ודאי חששא רחוקה היא והוי כעין גזירה לגזירה באיסורא דרבנן שהרי סחיטה כזו אינה אסורה אלא מדרבנן. ותו דאין דרך סחיטה וליבון בכך שהרי זה מלכלך המפה הוא כדאמרינן גבי עובר אדם עד צוארו במים ואינו חושש וכ"ש הכא דלא חיישינן.
וכתב במ"ב (נט) שמותר לנגב בסמרטוט המיוחד אפילו כמה כוסות, ובשער הציון (עג) כתב שאף שמדברי הרדב"ז משמע שיש איסור בניגוב של כמה כלים, אין זה אלא במטלית קטנה, אבל במטלית גדולה אין איסור בדבר.
וקצת משמע מכאן שיש איסור לנגב במטלית כאשר יש חשש שירצה לסוחטה בין כלי לכלי, ובנידון דידן בין ניקוי לניקוי, ונראה שלזה כוון השש"כ במה שכתב שיש איסור לנגב את המים במידה והם מרובים, ובזה גם ברור מדוע לא אסר להניח, שאיסור זה אינו דומה למבואר בשבת מח. ששם נאסר אפילו להניח, מפני ששם מדובר בבגד שמקפיד עליו ודוק.
אלא שיש להעיר מס' הערות:
ויש נ"מ שלפי הערה א' יש להתיר את ב' השאילות ששאלנו, בין שמנקה באותו מקום כשיש הרבה מים ובין שרוצה לנקות בב' מקומות שונים, אך לפי הערה ב' לכאורה ההיתר שייך רק כשמנקה במקום אחד, אך כשמנקה כמה מקומות לכאורה יש לאסור לפי הבנת השער ציון שהרדב"ז אסר כשמנקה כמה כוסות מחשש שמא יסחוט בין לבין והוא הדין כאן, ונראה לי שיש להקל בספק דרבנן, ויש לדון בזה
וראיתי בספר ארחות שבת[11] שהתיר בפשטות לנקות במטלית המיועדת לכך אפילו במים מרובים, וכתב שלא אסרו אלא בבגד שמקפיד עליו ובמים מרובים. (וכפשט דברי המ"א).
[ויש להעיר גם על פסק המנוחת אהבה[12] שנראה מדבריו שיש איסור לנגב בסמרטוט במים מרובים אף שאינו מקפיד עליו וכנגד דברי המ"א שהבאנו]
לסיכום: נראה להלכה שאין שום איסור לנגב במטלית המיועדת לכך, ואף במים מרובים, ונראה שמעיקר הדין אין איסור גם אם מנקה בב' מקומות שונים, אך בזה יש מקום להחמיר ממה שמשמע בשער הציון שיש לחוש שמא יסחוט בין ניקוי לניקוי.
[ בשולי הדברים:
יש להעיר שיש לברר מדוע אין לומר שבמים מרובים הסחיטה ודאית כמבואר במשנ"ב ס"ק מח לעניין ספוג שבאחיזה בו יש פסיק רישיה של סחיטה.
ונראה שיש חילוק בין ספוג למטלית, ובמטלית אין באחיזתו משום סוחט, וכמבואר במ"א בסימן שכ ס"ק יט שדווקא בספוג אנו אומרים שיש פסיק רישיה בסחיטתו, ולא באלונטית, ונראה שסמרטוטים שלנו דינם כאלונטית.
וכן כתבו בארחות שבת ח"א פרק יג הערה פג וכן בספר אבני ישפה ח"ב סימן כג, וכן כתב הרב שלמה זלמן גרוסמן בכתב עט עטרת שלמה , וכתב שכן הסכים עמו הגר"נ קרליץ, ושלושתם כתבו שאף שבהרמת המטלית מן הריצפה נוטפים המים, אין בזה משום סוחט, מפני שאין האחיזה יוצרת את נפילת המים, וכן נראה.
אמנם ראיתי בעלון קול צופייך בקישור http://www.harav.org/img/Contents/18082013101935_6527536.pdf שהרב אליהו חמיר מאוד בעניינים הללו.
וכן ראיתי שהאור לציון בח"ב פרק כד הלכה ח כתב שאם נשפכו הרבה מים, לא ינגב במטלית אלא במגב 'משום דאתי לידי סחיטה', וזה שלא כדברינו].
קודם כל תודה על הערותיך החדות והמחכימות..
כפי שציינת דרך אנשים לסחוט סמרטוט, אך לדעתי הגזירה הייתה דווקא על בגד שמקפיד עליו.
לגבי הטענה שיש קפידא שהוא ישאר ספוג במים בכדי שלא יסריח, זו באמת שאילה שהתלבטתי בה, אך מה שהיה נראה לי שבאמת הסרחון הוא האחד הנקודות המרכזיות לכך שאנשים סוחטים בין בבגד ובין בסמרטוט, אך השאילה היא עד כמה האדם מקפיד על אותו הבגד, כלומר ברור שעדיף שלא יסריח, אך לאדם אין סנטימנטים מיוחדים לסמרטוט, ולכן על אף שהיה מעדיף לסוחטו, אין בזה קפידא כזו שתגרום לו לסחוט בשבת מחמת שחס עליו, ובאמת במקרים רבים האדם שם סמרטוט במקום טינופת גדול וזורקו לפח לאחר מכן, לסיכום, לדעתי השאילה אינה אם האדם אינו רוצה שהבגד ישאר רטוב, אלא עד כמה הוא חס על הבגד, כך נראה לי הפשט הפשוט בגמרא בחילוק בין סוגי הבגדים השונים.
כמובן דין זה איני ממציא מעצמי, אלא נובע מהגדרת הפוסקים שבגד המיועד לניקוי, נחשב כבגד שאינו מקפיד עליו, ועל המחמיר חובת הראיה שהמציאות השתנתה.
[אך אציין שאתמול מצאתי שהרב אליעזר מלמד בהרחבות, באמת השיג על השש"כ, הארחות שבת, והמעשה איש שהתירו להרים סמרטוט מהכיור, וטענתו שהיום הדרך היא לסחוט סמרטוט, ויש לך על מי להסתמך במה שכתבת שגזירת 'שמא יסחוט' שייך בסמרטוט, אציין שעד הרגע, זה הפוסק היחיד שמצאתי שאמר כן במפורש].
לגבי שאילתך השניה, בפוסקים עולה בבירור שיש חילוק בין ספוג לבגד אחר, ושבבגד אחר אין פסיק רישיה של סחיטה, אף במים מרובים, אוכל לתת לתת לך השערות רבות להבדל, אך זה יהיה בגדר השערות, כי אינני יכול לומר בוודאות שאני יודע מהו הספוג עליו דיברו חז"ל והפוסקים.
לגבי המציאות הפשוטה ,נראה לי שבהרמת סמרטוט רטוב אין פסיק רישיה של סחיטה, אמנם באמת במציאות שהוא סחוט לחלוטין, היה מקום להתלבט אם תפיסת היד סוחטת באופן ודאי, ובזה אין לי ודאות, מה שכן נראה לי פשוט, שרוב המים הנוטפים אינם נובעים ממגע האדם.
[ובעניין זה באמת יתכן שבסמרטוט רטוב כולו באופן שנוטף, הייתי מחמיר, הואיל ויש בזה חשש דאורייתא, אך אין הדבר ברור לי, וכן הבאתי פוסקים רבים שנקטו בפשיטות שאף באופן הנ"ל אין פסיק רישיה של סחיטה].
[1] סימן שא סק"נ, וכן ביאר המשנ"ב בסימן שא ס"ק קעה בשמו.
[2] סימן
[3] שבת סב: ד"ה 'והא'.
[4] סימן שא ס"ק פ
[5] מצוה רעד.
[6] הלכות שבת סימן רמד.
[7] סימן שא ס"ק מו.
[8] וכן ראיתי במאמר של הרב שלמה זלמן גרוסמן בכתב עת עטרת שלמה ששאל כדברי הרב ששמא כיום שדרך לסחוט את הסמרטוט יש איסור בסמרטוט וזה שונה מסמרטוטים של פעם שהיו משאירים תמיד במים, וכתב שגם כיום אין איסור, אך נימק באופן קצת שונה מדברינו והוא הבין שכל הגזירה היא שמא ישכח ולכן הוצרך לחלק שבבגד האדם מקפיד ליבשו כל פעם, מה שאין כן בסמרטוט, ולי נראה שאין צורך לזה שאף אם האדם סוחט את הסמרטוט כל פעם, עדיין אין זה אסור, הואיל ואינו מקפיד על בגד זה, ואין לחוש שיבא לידי איסור, ודוק.
עוד אציין שלאחר כותבי מאמר זה, מצאתי שהרב אליעזר בהרחבות, פסק שבאמת כיום יש חשש שמא יסחוט אף בסמרטוט הואיל והדרך לסחטו, וכבר ביארתי שלדעתי הגזירה אינה שייכת אף לגבי סמרטוט של ימינו.
[9] אמנם עיין בערוך השולחן סימן שב סעיף יט שתמה על ראיתו של המ"א מסימן שא סעיף מו שמשם ניתן ללמוד רק שאין איסור לקחת בגד שאינו מקפיד עליו על אף שמימיו מרובים, אך אין ראיה שמותר להרטיבו לכתחילה.
[10] ח"א סימן ריג.
[11] פרק יג סעיפים סד, סח.
[12] ח"ב פרק יב.