בס"ד
ברצוני לשתף את הקוראים בדילמה הלכתית -משפטית -מוסרית שנקלעה לפתחי:
לפני שבועות מספר בעת כניסתי לחניה הסמוכה לביתי, אירעה לי 'מיני תאונה', ובכניסתי ברוורס לחניה פגעתי ברכב חונה, כמובן השארתי פתק על הרכב וחיכיתי לבאות.
הטלפון לא איחר לבוא, הסברתי לבעל הרכב כי אין ברצוני להפעיל את חברת הביטוח, ואשלם את ההוצאות בעצמי במידת הצורך, בעל הרכב הלך בהסכמתי לשמאי שהעריך את הנזק (מה שהיה טעות, משום שאין לזה שום ערך אם לא מפעילים חברת ביטוח), ואכן שילמתי לא על תשלום השמאי.
עד כאן, הכל טוב ויפה, אלא שמצאתי עצמי בויכוח:
אני הבהרתי לבעל הרכב שאני מוכן שהוא ילך למוסך שהוא סומך עליו ויתקן, ואני אשלם על התיקון, אך הוא טען כי לאחר בירור עם רב וכן עם עו"ד התברר לו שאני מחויב הן מבחינת החוק והן מבחינת ההלכה, לשלם על שומת הרכב, אף במידה ויבחר בעל הנזק שלא לתקן בפועל את החפץ.
הבעיה הגדולה בסיפור זה, הוא שבד"כ אינני מבין הווכחנים הגדולים, בד"כ אני משלם ורוטן בשקט, אך כעת נגעו בציפור נפשי-ב'לומדעס', בחושן משפט, ולכן הבחור ישיבה שבי התעורר.
לי הייתה עמדה ברורה בזה, הנתמכת בלימודי (הלא בהכרח מעמיק) בסוגיות בחושן משפט, כי אין שום צד לחייב אותי לשלם על התיקון במידה ואין ברצונו לתקן.
טענתי נתמכה על הזכור לי כי ישנה מחלוקת אחרונים בשאלה אם המזיק מחוייב לשלם על ירידת ערך החפץ ביחס לשוק, או על תיקון החפץ.
כלומר לשיטה שהחיוב הוא רק על ירידת הערך, נראה כי במקרה שלפנינו לא הייתי מתחייב לשלם כמעט כלום, שכן מדובר ברכב שכבר יש לו מספר מכות, ולא נראה כי המחירון שלו ירד משמעותית אם בכלל בעקבות המכה הנוספת. .
ואף לשיטה שמוטלת חובה על המזיק לתקן את החפץ גם כשהתיקון עולה הרבה יותר מהירידה של החפץ, היה פשוט לי שהחיוב נובע מכך שמחובת המזיק להשיב לניזק את החפץ לקדמותו, ואין זה חיוב ממון גרידא, אך במידה והוא אינו מעוניין או חפץ בכך, אין בחובת המזיק לשלם.
וביחס לחוק שיערתי שכך הדבר גם כן, היות וזו הייתה נראית לי סברא כה הגיונית, שקשה להכריע כנגדה, משום שלא הגיוני לחייב את האדם לשלם סכום גבוה מאוד ביחס לירידת הערך, כאשר בפועל הוא הולך לכיס הניזק, משום שהניזק לא אמור ל'עשות עסק' מהיזקו של חבירו, אלא רק לדרוש את החזרת המצב לקדמותו.
לאור זאת צללתי בעדינות שוב לסוגיות ההלכתית וכן לדיון החוקי בעניין, ואנסה לתמצת בקצרה את מה שהעלתי בחכתי.
נפתח במשפט הישראלי:
כך כתב השופט בדימוס אהרון ברק:
הפיצוי הוא סכום כסף שעל המזיק לשלם לניזוק כדי להביא את הניזוק, עד כמה שאפשר, למצב שבו היה עשוי להיות נתון אילמלא נגרם לו הנזק... מטרת הפיצויים היא להשיב את המצב לקדמותו...
מטרה כללית זו של פסיקת הפיצויים , אינה נזכרת בפקודת הנזיקין...
אין הפקודה קובעת מבחנים להערכת הנזק, ואין בה תשובה על שתי השאלות: "מה מטרת הפיצויים" ו"כיצד מעריכים את הנזק".
בשל שתיקה זו אנו מופנים למשפט האנגלי.
בספר חוק לישראל –נזיקין (אברהם שיינפלד) מובאת ציטטה זו של אהרון ברק, ושם מופיעה ההערה הנ"ל:
"לאחר שנכנס לתוקף חוק יסודות המשפט התש"ם-1980..סעיף 1..נראה שיש לשנות את הפרשנות בהתאם.
וכוונתו לחוק הנ"ל:
ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.
סימן 46 לדבר המלך במועצתו לארץ-ישראל, 1947-1922 – בטל.
כלומר, כיום המשפט האנגלי הוא לא הגורם המכריע בפרשנות החוק.
א"כ, מדברי השופט בדימוס בר עולים 2 נקודות:
א. אין הגדרה בחוק לגבי אופי שומת הנזק ומטרתו, ונראה שכיום יש לדון ע"פ היושר ומורשת ישראל.
ב. לדידו של אהרון ברק מטרת תשלום הנזק היא להשיב את המצב לקדמותו.
נמצאנו למדים כי לחוק הישראלי אין עמדה ברורה בעניין מהות וגדרי חיוב תשלומי הנזק, ולכן קשה לקבוע את עמדת החוק הישראלי בעניין זה, נראה שבעניין זה ההסתמכות המרכזית תהיה על תקדימים משפטיים, ולא ברור לי כי תקדים זה או אחר, אמור לחייב אותי מדין 'דינא דמלכותא', מנהג המדינה' וכו'.
לכן לא טרחתי לעיין בזה לעומק, (בפרט שהחוק קובע כי יש לשוב לערכי מורשת ישראל) הגם שלא מצאתי התייחסות מפורשת לשאלה זו בעניין זה.
לאור זאת נראה, כי עיקר הדיון נסוב במישור ההלכתי:
ואנסה לתמצת בקצרה את המקורות ההלכתיים בזה:
נאמר בתוספתא (ב"ק ג,ב):
כלל אמרו בנזקין הרג את ... לא יאמר טול את הנבלה ותן לי את הפרה ... אלא שמין אותן כמה הן יפין עד שלא הוזקו וכמה הן יפין משהוזקו ...
מהתוספתא עולה כי הדרך לאמוד נזק, הוא ע"י הערכה של ירידת הערך בשוק, , עקרון זה מצוי בש"ס במספר מקומות וכך פסק השו"ע בסימן שפז סעיף א.
האחרונים נחלקו האם זו הדרך היחידה לשומת נזק, או שישנם אפשרויות נוספות. השאלה מתעוררת בעיקר במקרים בהם ההיזק אינו מוריד את ערך החפץ באופן משמעותי, אך התיקון יקר, ויוצא שאם נאמץ כלל זה של התוספתא באופן גורף, יווצר מצב שניזקים רבים ישארו עם חפצים שבורים ללא תיקון, הואיל וערכם לא ירד בהרבה, ובמידה וירצו לתקנם, יצטרכו להוציא זאת מכספם הפרטי.
וכך הביא האור לציון בשם הספר "תולדות חפץ חיים":
אנשים חושבים שמי ששובר שמשה של חלון של בית חבירו חייב לשלם, ואינו כן, דקי"ל ובער בשדה אחר (ב"ק נ"ח ע"ב), שאם אכלה הבהמה ערוגה...שמין שדה בת ששים ערוגות כמה היתה שוה עם הערוגה וכמה היא שוה בלא הערוגה, וההפרש ישלם. והכא נמי גבי שמשה, שמין אגב הבית, כמה שוה בית עם שמשה בחלון וכמה שוה בלא שמשה, וכיון שאין הפרש. פטור המזיק מלשלם.
דיעה זו, ודאי סותרת את העקרון שהבאנו מפי אהרון ברק כי 'מטרת הפיצויים היא להשיב המצב לקדמותו', ומעוררת, אצלי לכל הפחות , תחושת אי נוחות של חוסר צדק.
אכן החזו"א (ב"ק ו, ג) חלק על שיטה זו וכתב:
ויש לעיין היכא שקלקל כותל ביתו ואי שיימינן כל הבית לא נפחת כלל כספו היכי שיימינן, ונראה דכיון שאין הבית עומד למכירה אלא לתקן בדקיה משלם מה שחברו מפסיד בהוצאות התיקון...ואע"ג דבבהמה אינו משלם ריפוי ריפוי דבית נזק הוא...ואילו שכר פועלים לבנות לו בית בקבלנות בכך וכך וחייבים לבנות כפי מנהג המקום והניחו כותל אחד מחוסר מחיקה שיבוץ וכדומה לפי מנהג המקום מן הדין שמנכה להן משכירותן וכן אם מכר ביתו ואח"כ נודע ללוקח קלקול כותל אחד יכול לנכות מדמיו ולפעמים לבטל המקח וכמו כן חשיב זה שהזיק את הנוי מזיק ומשלם כפי ששוה לבעלים בעצמו והרי עומד לתקן ומנהגו של עולם להוציא הוצאות על זה וזה שוויו.
החזו"א טוען שבמקום שהחפץ הניזוק אינו עומד למכירה, יש לאמוד את הפיצוי לפי היכולת להשיב את החפץ לקדמותו, ותואם ממש לדברי אהרון ברק שהובאו לעיל.
החזון איש מאריך להביא הוכחות מגמרות לכך שתשלומי הנזק אינם נמדדים בהכרח לפי הערך שירד בשוק. כך מביא החזו"א מהגמרא בגיטין (נג.) שיש לחייב על קרבן שפסל (פגלו) לחבירו, על אף שחבירו אינו מתחייב להביא במקומו אחר, ומבואר ברש"י כי החיוב נובע מכך ש'קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו', ויוצא שהיות ובעיני הניזק היה לדבר ערך, יש חיוב לשלם, על אף שאין כאן הפסד ממוני ביחס לעולם.
כמו כן החזו"א סמך את שיטתו על דעת הראב"ד (השגות טוען ונטען ה, ב) הסובר כי המזיק קרקע חבירו ומחויב לתקנה- חיובו נחשב כחיוב קרקע, אך אם משלם את את ירידת הערך- חיובו חיוב ממון.
וביאר החזו"א שלדעת הראב"ד כל שהדרך לתקן את הקרקע- מחובתו לתקן, וכל שהדרך שלא לתקן -החובה היא לשלם לפי הערך שירד.
מדברי ר' חיים מבריסק עולה שמשיטת הרמב"ם הדבר מוכרח ביותר, משום שהרמב"ם סבר שתשלומי קרקע נחשבים כקרקע ואין נשבעים עליהם, וביאר ר' חיים שזאת משום שעיקר התשלום בנזיקין הוא השבת הממון שהפסיד, ולכן גם בחיוב נזק קרקע, החיוב הוא השבת הקרקע.
הרב בלס במאמרו (תחומין יג עמ' 388) כותב שסברא זו גם כתובה בפירוש בתוס' ב"ק י: 'ישלמנה – משמע שהבהמה עצמה ישלם וזה אי אפשר שכבר מתה לפיכך יש לדרוש ישלימנה'.
כמדומה, לי עמדתו של החזו"א היא היותר מקובלת כיום בקרב בתי הדין, וגם המסתברת בעיניי יותר מסברא.
על כן על אף שהיה מפתה לטעון 'קים לי' כשיטת החפץ חיים ולפטור עצמי מחיוב תיקון האוטו ולהסתפק בתשלומי ירידת הערך בלבד, נמנע ממני לעשות כן, משום שדעתי נוטה לדעת החזו"א בזה שמחויב המזיק להשיב את החפץ לקדמותו.
אך נשאלת השאלה, האם החיוב של תשלומי התיקון מתחייבים גם במידה והתיקון לא נעשה בפועל.
מסברתי, חשבתי שהדבר פשוט כי במדה והניזק אינו חפץ בתיקון, חזרה הערכת הנזק להיות כפי שהערך שירד בשוק, וכך ראיתי שהשיבו למעשה במכון משפטי ארץ (כאן)
אך החזון איש כתב במפורש לא כך, וטען שהחיוב לשלם את התיקון אינו מגדיר שהחובה היא עצם התיקון, אלא החובה היא לשלם את דמי נזק, וזהו רק אופן נוסף לשום את הנזק ולאור כך הסיק החזון איש:
ולא עוד אלא אם הניזק טוען שאין רצונו למלא ורצונו בדמי הנזק, הרשות בידו.
אמנם אף החזו"א הבין שלדעת אחרונים אחרים (נתיבות, תומים) התשלום של התיקון מוגדר כהשבת החפץ, ולכן מסתבר שבמידה והוא אינו חפץ בתיקון לא יוכל הניזק לדרוש את דמי התיקון, אלא יש לחזור לשומת המשנה של שווי הפחת.
א"כ למעשה, נותרתי במצב בו, אכן ניתן למצוא סמך לדעתי המקורית, ולכך עדיין דעתי נוטה כיום, אך אכן אילן גדול הוא החזו"א הסובר שאף במידה והניזק אינו חפץ לתקן, הוא יכול לדרוש את דמי התיקון.
מסתבר שבתור דיין הייתי פוסק שלא לחייב את המזיק לאור סברתי שלי בצירוף העניין שאף אם נחשיב זאת כספק בדין, חובת הראיה היא על הניזק ולא על המזיק, ויכול המזיק לטעון 'קים לי' כשיטות הסוברות שתשלום התיקון שייך רק כשמתקן בפועל
אך כאשר אני צד בסיפור, מצאתי עצמי מסתפק האם נכון לי להתעקש על עניין זה, כאשר לצד התובע ניצב החזו"א, והאם לא נכון לי לרדת מעקרונותיי ולתת לו להנות מכספי, אף ללא תיקון.
לסקרנים מה עשיתי למעשה:
צלצלתי לאחי, והוא הציע שאציע לניזק שאשלם לו את חצי מהסכום, הוא ירוויח סכום כסף נכבד שילך לכיסו מבלי שיוציא אותו על תיקון שלא יועיל לו הרבה, ואני ארוויח מכך שהניזק לא יתעקש לתקן את הנזק אף ללא צורך אמיתי, ובכך ייאלץ אותי להוציא את כל הסכום..
מחכה לתשובה ממנו, אחלו לי בהצלחה....
עדכון:
אכן הפשרה התקבלה, שילמתי לו מחצית מהסכום, וכך נפרדנו לדרכנו...
אך הסיפור לא הסתיים בזה!!
לאחר מספר חודשים דפיקות בדלת, בעל הרכב נכנס, ואומר לי שמישהו הכניס לו בראש שזכותו לקבל את הכסף, והכניס אותו לוויכוח שהוא כיום מתחרט עליו, הוא אומר שאין לו רצון לעשות כסף על חשבוני והחזיר לי יותר משליש מהסכום ששילמתי (שהוא כבר היה חצי משווי הנזק)