כלל ידוע שגט שניתן ע"י כפיית הבעל – פסול, גט זה קרוי בפי חז"ל 'גט מעושה' [ולקמן נבאר אם הוא פסול דאורייתא או דרבנן]. אמנם מתבאר ממספר מקורות שבמידה ויש הצדקה לכפיית הגט, יכול בי"ד לכפותו על הגט עד שיאמר הבעל 'רוצה אני', והגט יהיה כשר.
בכדי לעמוד אחר הבעייתיות של גט מעושה, וכן מדוע זה מועיל במידה והכפייה נעשית כדין, נצטרך להתחקות אחר המקורות המרכזיים בש"ס העוסקים בנושא זה.
נציג כעת את המקורות:
במשנה בערכין (כא:) נאמר שבגיטי נשים כופין אותו לגרש עד שיאמר רוצה אני.
אף במשנה בגיטין (פח.) נאמר שגט מעושה ע"י ישראל- כשר ואם נעשה ע"י עכו"ם- פסול, אך במידה ועכו"ם כפו אותו לגרש כרצון ישראל- הגט כשר.
הגמרא בגיטין (פח:) מביאה על המשנה [האומרת שגט מעושה ע"י ישראל כשר וע"י עכו"ם פסול] את דברי רב נחמן בשם שמואל שהתייחס ל4 מקרים שונים של כפיית גט:
1. נעשה כדין ע"י ישראל- כשר.
2. נעשה ע"י ישראל שלא כדין-פסול מלהתירה להנשא ופוסל לכהונה (רש"י),
3. נעשה עכו"ם כדין- פסול מלהתירה להינשא ופוסל לכהונה.
4. נעשה ע"י עכו"ם שלא כדין – אין בו אפילו ריח גט.
הגמ' מנסה לברר את דינו של גט שניתן ע"י 'עישוי' עכו"ם. לכאורה אם יש תוקף לגט שנעשה ע"י כפיית גוי, אין סיבה לפוסלו במידה ונעשה כדין, ואם אין לו תוקף, לא מובן מדוע הוא פוסל לכהונה במידה והגויים כפו כדין, והרי אין כלל תוקף לגט זה:
רב משרשיא הציע שאכן יש לגט תוקף, ובכל אופן גזרנו גם על גט שניתן בעישוי כדין ע"י עכו"ם, בכדי שלא תהיה כל אחת תולה בעובד כוכבים, ומפקעת עצמה מיד בעלה.
הגמ' דחתה ביאור זה, שא"כ לא היה לרב נחמן בשם שמואל לומר שגט שניתן ע"י עישוי עכו"ם שלא כדין הוא בטל, אלא היה לו לפסול לכהונה כגט שנעשה בכפיית ישראל שלא כדין
על כן ביארה הגמ': ש'כדין בכדין דישראל מיחלף, שלא כדין בכדין ישראל לא מיחלף'.
וביאר רש"י שהגמ' מסיקה שמעיקר הדין, גט שנעשה ע"י 'עישוי עכו"ם', אינו מועיל והגט בטל מהתורה, אך מכול מקום מדרבנן גזרו שבמידה ונעשה ה'עישוי' כדין- הגט יפסול לכהונה, בכדי שלא יטעו להכשיר גם אישה שנתגרשה ע"י 'עישוי' ישראל לכהונה, אך בגט שנעשה ע"י עישוי גט שלא כדין, אין מקום להתבלבל בגט שנעשה ע"י ישראל כדין, והסיבה שלא גזרו על גט שנעשה ע"י גוי שלא כדין שיפסול כדין גט שנעשה ע"י ישראל שלא כדין, היא משום שגם גט שנעשה ע"י ישראל שלא כדין לא פוסל לכהונה מהתורה, אלא רק מדרבנן, ולכן אין לגזור בגט שנעשה ע"י עישוי עכו"ם אטו גט שנעשה ע"י עישוי ישראל.
כלומר, בפשטות יוצא ממסקנת הגמ' (ע"פ פירושו של רש"י) שגט שנעשה ע"י 'עישוי' ישראל פסול מהתורה, ורק מדרבנן גזרו שיפסול לכהונה.
כמו כן עולה מהגמרא שגט שנעשה בכפיית גוי- בטל מן התורה בכל מצב, אלא שבמידה ו'העישוי' היה כדין גזרו עליו שיפסול את האשה לכהונה (וזאת בניגוד לדעת רב משרשיא).
בגמ' בב"ב (מז. -מח:) מבואר כי במידה ואדם נאנס למכור קרקע, וקיבל מעות ['תליוהו וזבין']- המכר תקף כדעת רב הונא.
הגמ' מנסה לברר מהו המקור לדין זה, ודוחה את האפשרות שיש ללמוד כן מכך שכל מוכר עושה כן מחמת אונס ממון (שרוצה את הכסף תמורת החפץ) ואע"פ יש תוקף למכירה, והסיבה שאין ללמוד ממכר רגיל היא משום שיש לחלק בין אונס הבא מעצמו [אונס דנפשיה], לבין אונס הבא ע"י אחרים.
הגמ' מנסה לדמות זאת למשנה בערכין (כא.), שם נאמר שכופין את הבעל לגט עד שיאמר רוצה אני, ומשמע שכפיה מועילה.
הגמרא דוחה זאת, משום שניתן להסביר שבגט זה מועיל משום שמצווה לשמוע לדברי חכמים.
לאחר מכן מסיקה הגמ' שמקורו של דינו של רב הונא הוא מסברא שאגב האונס הוא מקנה.
לבסוף הגמ' מסיקה שדווקא אגב אונס ומעות, הוא מוכן להקנות, ומשמע שבמתנה אין הכפיה תועיל.
אמנם בתוך המשא ומתן הגמרא מנסה להוכיח כנגד דינו של רב הונא מכך שגט שנעשה ע"י כפיה של גוים בטל כמבואר במשנה בגיטין (פח.) ומשמע שגט שניתן בכפיה בטל, ולכאורה הוא הדין למכר.
הגמ' מיישבת שאין להוכיח מכאן שכבר אמר רב משרשיא שאף גט שנעשה ע"י כפיית גויים כשר, אלא שחכמים פסלו בכדי שהאשה לא תתלה עצמה בו (וזאת בניגוד למסקנת הגמ' בגיטין פח שדוחה את דברי רב משרשיא, ומכנה את דבריו 'בדותא').
הגמ' בקידושין (מט:- נ.) מביאה את דברי רבא שקובע כי דברים שבלב אינם דברים.
הגמ' מנסה להתחקות אחר מקורו של רבא לדין זה, ומנסה להביא ראיה מהמשנה בערכין (כא.) הקובעת שכופין את האדם לתת את גט עד שיאמר רוצה אני, וזאת למרות שבלבו הוא לא חפץ בכך.
הגמ' דוחה ראיה זו ומשיבה שניתן לומר שהסיבה שהכפייה מועילה, היא משום שזו מצווה לשמוע לדברי חכמים.
סיכום ביניים והצבת שאלות לבירור
אם נסכם, נוכל לומר כי ניצבות לפנינו ב' משניות (ערכין כא, גיטין פח.) הקובעות כי כפיה בגט מועילה ונתינת הגט תקיפה, לכל הפחות כאשר הם נעשות כדין וע"י ישראל (כמבואר בגיטין פח.)
כמו כן יש להבחין כי מצאנו מספר טעמים אפשריים לכך שהכפייה מועילה בגט:
1. מצווה לשמוע לדברי חכמים (כך עולה מדחיות הגמרות בב"ב וקידושין)
2. אגב הכפיה הבעל מתרצה לגרש- (הגמ' ב"ב רצתה להוכיח מכאן שדינו של רב נחמן שכפיה במכר מועילה)
3. דברים שבלב אינם דברים (הגמ בקידושין רצתה להוכיח מדין כפיה בגט שדברים שבלב אינם דברים)
סוגיות אלו מעלות נקודות רבות המצריכות בירור (ונעלה כאן מספר שאלות מרכזיות, ובע"ה נקודות נוספות התבררו גם כן דרכם) :
ראשית נפתח בשאלה הראשונה:
נראה כי דעת רוב הראשונים היא שהטעם המרכזי לכך שכפיה בגט מועילה היא משום שהבעל גמר דעתו לגרש בעקבות הכפייה על הגט.
כך ביאר ר"י (תוספות ב"ב מח.) וכתב שגט שנכפה כדין דומה לדינו של מכר, משום שכל דבר שאדם מחויב לעשות דינו כמכר.
ויוצא א"כ שלשיטת ר"י הטעם שהגט מועיל הוא משום שכפיה מועילה, ולשם כך נצרכים אנו גם לטעם שמצווה לשמוע לדברי חכמים, בכדי להגדיר את הגט כפייה במכר ולא כפייה במתנה1 .
דברים דומים כתב הר"ן בחידושיו (ב"ב מז: 'אמר') וביאר יותר וכתב שמצווה לשמוע לדברי חכמים חשובה כדמים2 , (כיוון זה עולה אף משאר ראשוני ספרד, אלא שנחלקו האם הגמ' הניחה כך מתחילה או שבתחילה סברה שכפיה בגט מועילה אף ללא טעם זה כשם שסברה שכפיה במתנה מועילה, ורק לבסוף הגיע למסקנה שיש צורך בטעם שמצוה לשמוע לדברי חכמים, בכדי שנתינת הגט תחשב כמכר ולא כמתנה)
מדברי הרשב"ם עולה לכאורה גישה קיצונית יותר, והיא שכפיה בגט שווה לכפיה במכר, ולכאורה אף ללא הטעם של המצווה לשמוע בדברי חכמים. הרשב"ם מנמק בטעם הדבר שהיות ובלאו הכי אשתו שונאתו ואף בלא גט לא תעמוד אצלו, אין לו הפסד בגט זה, והוא נועד בעיקר להתירה לאחרים.
הקושי בשיטת הרשב"ם, היא, שלשיטתו לא מובן מדוע גט מעושה שנעשה שלא כדין לא מועיל, והרי דינו כמכר, ונפסק שכפיה במכר מועילה.
המהרח"ש (קונטרס המודעא והאונס) ביאר שהסיבה שלדעת הרשב"ם הגט לא מועיל כאשר נעשה שלא כדין, הוא משום שכל שאינו מחויב לגרש, האשה לא תעזוב אותו, ואם תעזוב אותו היא תחשב כמורדת ויפטר מחיוביו כלפיה, ולכן יש להחשיב זאת ככפיה על מתנה, ורק במידה שהכפייה היא כדין, ובלאו הכי אינה מחויבת לשבת תחתיו, ואף אם תעזבהו יתחייב לשלם לה את כל חיוביו כלפיה, יש להחשיב זאת ככפיה על מכר שמועילה.
וכתב עליו הצמח צדק לובביץ (אבן העזר סימן רסב אות ט) שדבריו נכונים.
אמנם בעונג יום טוב (קסח ד"ה 'אלא באמת') כתב שלדעת רשב"ם הסוגיות בגיטין ובב"ב חלוקות (כלומר בגיטין הגמרא הינה כנד שיטת רב הונא), ובאמת לפי הסוגיא בגיטין כפיה מועילה משום שמצווה לשמוע לדברי חכמים, ולא משום שהוא דומה למכר, אך להלכה אנו פוסקים כרב הונא, וממילא גם כרב משרשיא שמן התורה כל גט שנעשה בכפיה כשר, ואף ע"י 'עישוי עכו"ם'. [אך כתב העונג יום טוב שקשה על כך שא"כ אף עישוי שלא כדין של עכו"ם שלא כדין, אמור להועיל, משום שגט בכפיה מועל, ומשמע בגמ' שהוא בטל מהתורה, ולא תירץ זאת].
א"כ מצאנו כי לדעת ר"י והר"ן יוצא שהסיבה שגט מעושה שנעשה כדין מועיל, הוא מכוח הצירוף של הדין שכפיה מועיל במכר, ביחד עם הטעם שמצווה לשמוע דברי חכמים (לכל הפחות לפי דברי הר"ן, ובתוס' היה ניתן לחלק בין החיוב לגרש לבין המצווה לגרש, אך מכול מקום כך הפשטות)
ואילו לדעת הרשב"ם נראה כי למעשה הטעם שהגט מועיל בכפיה, הוא אך ורק משום שגט בכפיה דינו כמכר, אלא שנחלקו בדעתו האם גם גט שניתן שלא כדין שווה למכר, או שבזה הבעל מפסיד וממילא דומה למתנה.
על ראשונים אלו, יש לשאול כיצד הם יבארו את הגמ' בקידושין (נ.) אשר ממנה עולה לכאורה כי די בטעם שדברים בלב אינם דברים, בכדי להכשיר גט מעושה, משום שבפועל הבעל אומר שהוא רוצה בגט, ואין מתחשבים במה שבלבו.
הרשב"א (קידושין נ. ד"ה הא דאמרינן) השיב על כך 2 תירוצים:
אמנם אחרונים רבים תרצו באופן אחר (ברכת שמואל בשם ר' חיים, חזו"א אבן העזר קסח קידושין נ.) , וביארו שדברי הגמ' בקידושין נצרכים אף לשיטת רב הונא, משום שמדברי רב הונא היה רק מקום להבין שיתכן שהוא מתרצה אגב האונס, אך עדיין ישנו ספק שמא לא התרצה, ולכן יש לחוש לכך שבלבו לא התרצה, והשיבה הגמ' שאף לשיטה שדברים שבלב הם דברים, אין חשש משום שמכוח המצווה יש ודאות שהוא מתרצה.
יוצא א"כ, שאף הדיעה הסוברת שדברים שלב אינם דברים, נזקקת לשיטת רב הונא שמעלה צד שהוא התרצה, אך ללא דבריו, אף שיטה זו תאמר שהגט והמכר אינם תקפים משום שאלו דברים שבלבו ובלב כל אדם שלא התרצה. (ועיין בעוד אחרונים שנתנו כיוונים דומים- משנת ר' אהרון קידושין סימן ה, ר"ש שקאפ ב"ב סימן כז אות ב ועוד)
בדומה לביאור זה כתבו בשערי חיים (קידושין סימן נא) ובאבי עזרי (גירושין כ, ב) שרב הונא חידש שע"י האונס מתרצה האדם לעשות את פעולת המכר, אך אינו חפץ בתוצאתה, [ובלשונם: יש גמירות דעת למעשה, אך אין רצון בחלות ההקנאה], על כן רק לשיטה הסוברת שדברים שבלב אינם דברים זה מועיל, משום שלפי שיטה זו די בגמירות דעת במעשה אף שאין רצון בחלות.
א"כ, לסיכום נוכל לומר כי הראשונים ראו בדברי הגמ' בב"ב את הטעם המרכזי לכך שגט בכפיה שנעשה כדין מועיל, והיא משום שאגב האונס הוא גומר ומקנה.
בדעת הרשב"ם נראה לכאורה שטעם זה עומד לבדו, אף ללא הטעם של מצווה לשמוע לדברי חכמים, אלא עצם המציאות של הגירושין דינה כמכר ומועיל בה כפיה (ויתכן שזה דווקא בגט שנעשה כדין אך ההבדל לא נובע מהטעם של מצווה לעשות דברי חכמים)
ואילו לדעת תוס' ועוד ראשונים אכן הטעם המרכזי הוא משום שאגב האונס הוא גומר ומקנה, אך מכול מקום יש צורך לטעם של מצווה לשמוע דברי חכמים בכדי שהגירושין יחשבו כמכר שמועיל בהם אונס.
וביחס לטעם השלישי- דברים שבלב אינם דברים-:
מדברי הרשב"א עולה שאכן הוא אינו נצרך ודי בטעמו של רב הונא לבדו שגט בכפיה מועיל.
ואילו לדעת הרבה אחרונים יוצא שיש צורך אף בטעם זה באחת מב' סיבות:
א. בכדי שלא נחוש לספק שלא התרצה.
ב. משום שהוא אמנם גמר דעתו לעשות את המעשה אך לא התכוון לחלות המעשה.
כעת ניגש לבאר את שיטת הרמב"ם בעניין זה, וזה לשונו (גירושין ב, כ):
ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל?
שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה.
לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.
דברי הרמב"ם צריכים ליבון, משום שמתחילת דבריו נראה שהרמב"ם תולה את הסיבה שהגט תקף בכך שהכפייה נעשתה כדין ועל כן אין היא מוגדרת כאונס וכלשונו "והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו..אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס את עצמו בדעתו הרעה".
מדברים אלו היה ניתן להסיק שכל שהכפייה מוצדקת אין בה חסרון של גט מעושה, ללא קשר לדעתו של המתגרש.
אמנם בסוף דבריו, תולה הרמב"ם את הכשר הגט שבכך שהוא רוצה להיות מישראל, ועל כן לאחר שכפוהו, תשש יצרו, וכעת גירש לרצונו. טעם זה מזכיר את הטעם המוזכר בגמ' שהיות ומצווה לשמוע לדברי חכמים, אין זה אונס.
העונג יום טוב (קסח) נדרש ליחס בין הלשונות, וביאר כי הרמב"ם התייחס לב' בעיות שונות (בהצגת דבריו נתייחס גם להסבר מדוע הרמב"ם פסק שגט שניתן בכפיה ע"י גוי כשר מהתורה במידה ונעשה כדין שלא כפשטות הגמ' בפח., משום שהסברו כולל את הדברים יח, ובע"ה נייחס לעניין זה פיסקא בפני עצמה):
הבעיה הראשונה היא, שמעשה שנעשה באונס, הוא אינו נחשב מעשה, ו'כמאן דלא עביד', ואין זה משנה אם יש לו רצון פנימי לעניין, שכל שבפועל נכפה עליו המעשה, אין לו משמעות, ועל כך השיב הרמב"ם שכפייה מוצדקת אינה אונס, ויש תוקף למעשה.
הבעיה השנייה היא, שגט צריך להינתן ברצון, ולכן על אף שיש תוקף למעשה, היה לנו לפסול גט זה משום שלא היה כאן רצון, ועל כך ענה הרמב"ם שהיות ורצונו האמיתי ללא היצר, הוא לעשות כרצון חכמים, על כן לאחר שתשש יצרו, המעשה נעשה ברצון גמור.
העונג יום טוב מאריך לבאר שהרמב"ם פסק למעשה כרב משרשיא שגט שנעשה בכפיה ע"י עכו"ם כשר מהתורה כל שהוא נעשה כדין, וזאת משום שאין לגט זה כלל שם אונס ואין צורך כלל לגמירות דעתו, וזה מקור תחילת דברי הרמב"ם שכתב שאין אונס בדבר שהוא מחויב מתורה, וכן למד מן הגמרות בקידושין ובב"ב את הטעם שכל שמצווה לשמוע לדברי חכמים, אין זה נחשב כאונס, והרמב"ם פירש שאין הכוונה לשמוע לדברי ב"ד אלא לדינם של חכמים, ועל כן אין כלל הבדל בזה למעשה אם הגט ניתן ע"י עכו"ם או עי" ישראל, אלא שבמידה והגט ניתן בכפייה שלא כדין, הרי זהו גט שניתן ע"י אונס, ואין משמעות למעשה וכמאן דלא עביד (ובזה מסיק העונג יום טוב שאף אם יתברר שהכפייה גרמה לו לרצות בגט, אין לכך משמעות, משום שהמעשה עצמו אינו בר תוקף מבלי קשר לבעיית הרצון, ורק גמירות דעת עשויה להועיל בזה, ועיין בסוף מאמרנו בביאור היחס לדעת העונג בין גמירות דעת לרצון).
העונג יום טוב מבאר שהרמב"ם סבר שהיות ולדינא הלכה כר אחא בר איקא שדיין אחד יכול לדון, יוצא שלמעשה הוא סובר שלצורך 'עישוי', אין צורך בב"ד ועל כן כל שהכפייה כדין, זה מועיל מהתורה אף בגוי וכדעת רב משרשיא, ואין צורך בזה לגמירות דעתו, וזה כוונת הגמ' בדחייתה שדי בכך שמצווה לשמוע לדברי חכמים בכדי להכשיר את הגט, אף שאין גמירות דעת. (ונשמע מדברי העונג יום טוב שהרמב"ם מעצמו כתב את החלק השני ולא ממקור בגמ' שהוקשה לו שבגט יש מכול מקום צורך ברצון, ויישב שלאחר הכפיה, תושש יצרו והוא רוצה בכך.)
אך מכול מקום מסביר העונג יום טוב שהרמב"ם פוסק גם כן כטעמו של רב הונא שגט מועיל בכפיה, וההשלכה ההלכתית לכך היא במציאות שבי"ד ישראל כפוהו שלא כדין, שעל אף שנעשה הדבר באונס, זה מועיל משום שיש גמירות דעת שרוצה להקשיב לב"ד, ובזה שווה הוא למכר, ולכן אם גוים עישוהו שלא כדין, הגט בטל משום שיש כאן אונס היות ונשה שלא כדין, וגם אין כאן גמירות דעת, משום שלא גומר דעתו להקשיב לגויים שכופים אותו.
א"כ יוצא כי לדעת הרמב"ם ע"פ העונג יום טוב, עיקר הסיבה שכפיה בגט כדין מועילה, היא משום שאין זה בגדר אונס, וכדחיית הגמ' בב"ב שהיות ויש מצווה לקיים דברי חכמים אין הוא אנוס, אך מכול מקום הרמב"ם נצרך מעצמו למצוא את רצון הבעל בכך שרוצה לעשות כדעת חכמים.
אמנם במקרה שהגט נכפה ע"י ישראל שלא כדין, הגט מועיל מטעמו של רב הונא, שגט דינו כמכר שאגב האונס (והרצון להקשיב לב"ד) הוא גומר ומקנה.
אמנם מפרשנים רבים בדעת הרמב"ם (כך נראה בדעת מפרש (מיוחס למ"מ) אך לא מוכרח, לחם משנה נתיבות רה,א ועוד), נראה שהבינו כי בעניין זה הרמב"ם הולך עם גישת שאר הראשונים ועיקר הטעם שגט בכפייה כדין מועיל, הוא מדינו של רב הונא שאגב האונס גומר ומקנה, ובצירוף טעם שהמצווה לקיים דברי חכמים שגור לכפיה להיחשב כמכר ולא כמתנה (מדברי הנתיבות (רה, א) נראה שסבר שהכפייה בגט מועילה כדין מכר, והיא שווה למכר אף ללא הטעם של מצווה לשמוע לדברי חכמים. אמנם מכול מקום יש צורך גם בטעם של מצווה לשמוע לדברי חכמים, משום שבגט יש צורך בריצוי בלב מעבר לגמירות הדעת, ועל כן צריך לטעם שרוצה להקשיב לרצון חכמים, ועיין בסוף מאמרנו שנגענו בכך שלדעת הנתיבות יש הבדל שונה בין גמירות דעת לרצון מדעתו של העונג יום טוב).
לסיכום:
משיטת רוב הראשונים נראה כי הסיבה שכפייה מועלה בגט היא משום שהבעל מתרצה אגב האונס, וזאת דווקא כשיש מצווה להקשיב לחכמים שבזה דומה גט למכר ולא לגט, וזה הטעם לחילוק בין גט שנכפה כדין שכשר, לגט שנכפה שלא כדין שבטל.
אמנם מדעת הרשב"ם נראה כי גט שווה למכר גם ללא הטעם של מצווה להקשיב לדברי חכמים.
ולדעת המהרח"ש (קונטרס המודעא והאונס) והצמח צדק אף הרשב"ם מחלק בין גט שניתן כדין לגט שניתן שלא כדין, אך מטעם אחר, והוא שכל שהכפיה שלא כדין, הבעל מפסיד בגירושין וממילא אינו גומר ומקנה אגב האונס כדין מתנה.
אמנם לדעת העונג יום טוב להלכה אין כלל חלוקה מן הדין בין גט שנכפה כדין לגט שנכפה שלא כדין ובאמת בשניהם הגט כשר משום שגומר ומקנה אגב האונס [אך העונג יום טוב נותר בקושיא מדוע גט שניתן בעישוי של עכו"ם שלא כדין בטל].
אחרונים רבים הבינו בדעת הרמב"ם שסבר כדעת רוב הראשונים שכפיה בגט מועילה במידה והיא נעשית כדין, משום שאגב האונס הוא גומר ומקנה [לקמן נביא שביאר הלח"מ שהסיבה שהרמב"ם הכשיר גט שנכפה ע"י ישראל שלא כדין, הוא משום שמכול מקום הבעל עשה כדברי בי"ד, עי"ש]
אמנם העונג יום טוב ביאר בדעת הרמב"ם שעיקר הטעם שכפיה מועילה בגט שניתן שלא כדין, הוא משום שמצווה לשמוע לדברי החכמים, והפירוש הוא שלא היה כלל אונס, ולכן הגט מועיל [ובנוסף יש לו רצון משום שתושש כוחו ורוצה להקשיב לחכמים] ורק בעניין גט שנעשה שלא כדין ע"י ישראל יש צורך בטעם שאגב האונס גמר ומקנה, והפירוש שהיות ורוצה להקשיב לב"ד הוא גומר דעתו.
כפי שהתבאר לעיל הגמ' בגיטין מגיע למסקנה שדברי רב משרשיא [הסובר שמהתורה מועיל כפיה של עכו"ם בגט] אינם נכונים (בדותא).
ומסיקה (ע"פ ביאור רש"י) שגט שנכפה ע"י גוים, בטל מהתורה.
אמנם מהגמ' בב"ב נראה שדברי רב משרשיא התקבלו, שהרי הגמ' מקשה על רב הונא, שסובר שאגב האונס האדם גומר דעתו ומגרש, מדוע כפית גט ע"י עכו"ם אינה מועילה?
ומיישבת הגמ' כדברי רב משרשיא שמדין תורה כפיית גט ע"י עכו"ם אכן מועילה.
העונג יום טוב (סימן קסח) מבאר שהרשב"ם והרמב"ם הבינו כי להלכה יש לפסוק כרב משרשיא, היות ואנו פוסקים כרב הונא שהאדם גומר דעתו למכור, אגב האונס, והוא הדין לעניין גט.
כפי שבארנו לעיל, העונג יום טוב נשאר בקושיא מדוע לדעת הרשב"ם גט שנכפה ע"י עכו"ם שלא כדין בטל, והרי לשיטתו גט שווה למכר לחלוטין ואף במידה שנעשה שלא כדין.
ובדעת הרמב"ם ביאר העונג יום טוב שרק גט שנעשה כדין מועיל משום שאין כלל אונס, ולכן פשוט שבמידה ונכפה ע"י עכו"ם שלא כדין אין זה מועיל (והסיבה שמועילה כפיית ישראל שלא כדין, הוא משום שרוצה להקשיב לביה""ד, וזה נחשב כמכר).
אף הכסף משנה כתב בדעת הרמב"ם שנראה שהרמב"ם העדיף את הסוגיא בב"ב על פני הסוגיא בגיטין, ולכן פסק כרב משרשיא שגט שנעשה בכפיה מועיל הואיל ואגב האונס הוא גומר ומגרש.
אמנם רוב הראשונים פסקו שלא כדעת רב משרשיא ולדעתם גט שנכפה ע"י גוים בטל מן התורה, וביחס בין הסוגיות נאמרו תירוצים שונים:
הרשב"א והריטב"א ביארו שהפסול בכפיה ע"י גוי היא משום שהתורה לא נתנה להם את הסמכות לכפות, ועל פי זה ביארו שהגמ' ענתה לשיטתו של המקשה (רב יהודה) שמכך שהקשה מדוע גט שנכפה ע"י עכו"ם לא מועיל כשם שכפיה במכר מועילה, משמע שסבר שאין חסרון בכך שהכפייה נעשתה ע"י עכו"ם, ומשמע שהם 'בני עישוי', על כן תרצה הגמ' שלשיטתו, שאכן לפי הנחה זו הפסול הוא מדרבנן בלבד וכפי שהסיק רב משרשיא שסבר אף הוא שגוים הינם בני עישוי, אך למעשה הם אינם בני עישוי, ולכן הגט בטל מהתורה.
מדברי הרשב"א והריטב"א עולה לכאורה חידוש גדול, והוא שהפסול בעכו"ם לא קשור לדעתו של האדם, ויתכן שהאדם אכן גומר לקדש כאשר גויים כופים אותו, ואעפ"כ אין זה מועיל משום שהתורה הפקיעה את כפייתם מדין "לפניהם- ולא לפני עכו"ם (עיין במהדיר על הרשב"א מוסד הרב קוק הערה 25, ולקמן בסוף מאמרנו ננסה להסביר את החידוש הסברתי העולה מדבריהם).
אמנם הרמב"ן והר"ן תירצו שכל קושיית הגמ' הייתה לפי ההנחה שרב הונא סובר שאף כפיה במתנה מועילה, ולפי זה באמת הייתה דעת רב הונא שווה לדעת רב משרשיא שמכשיר כפייה ע"י עכו"ם מן התורה, אך למסקנה, הסיקה הגמ' שרב הונא סובר שרק במכר מועילה כפיה, ולכן כפיה בעכו"ם לא תועיל משום שאין זה מן הדין ואין זה נחשב כדמים אלא במידה ונעשית הכפיה ע"י ישראל (הר"ן תלה זאת במצווה לעשות דברי חכמים, וברמב"ן משמע שאלו ב' תירוצים שונים ויש לדקדק בלשונו ואכמ"ל)
מדברי הרמב"ן והר"ן עולה שלא כרשב"א וכריטב"א ולשיטתם הסיבה שכפיה בגוי אינה מועילה היא משום שזה דומה למכר, ולא מכוח איסור מיוחד שלא תועיל כפייה בעכו"ם.(ועיין בתוס' ד"ה 'דבר תורה' שתירצו לכאורה כדברי הרשב"א והריטב"א, אך סברתם שונה, משום שהם הניחו שהגמ' מתחילה סברה שרב הונא דיבר רק במכר, ולכן יתכן שכל שאינם בני עישוי, אין זה מכר אלא מתנה וכפי שמדוייק מלשונם, אך הרשב"א הניח שמתחילה סברה הגמ' שרב הונא סובר שכפיה מועילה אף במתנה, ולפי זה מוכרחים לומר שלדעתו אין זה קשור לדעתו, אלא מכוח האיסור של לפניהם ולא לפני הדיוטות עיין במהדיר על הרשב"א הערה 25).
לסיכום:
לדעת רוב הראשונים, ההלכה היא שכפיה ע"י עכו"ם אינה מועילה מן התורה, ואף במידה שנעשתה כדין.
לדעת הרשב"א והריטב"א נראה שזה משום שיש איסור לכפותם, ולכן כפייתם אינה מועילה.
ולדעת הרמב"ן הר"ן ותוס', נראה שזה משום שכל שהכפייה אינה כדין משום שאינם 'בני עישוי', שווה הכפיה לכפיה על מתנה, שבה האדם לא גומר ומקנה.
אמנם מדברי הרמב"ם עולה שסבר שכפיה ע"י עכו"ם כדין מועילה וכדעת רב משרשיא, והטעם שכל שהכפיה נעשית כדין, הבעל גומר ומקנה.
העונג יום טוב למד כן גם בדעת הרשב"ם אלא שביאר שלדבריו אין זה משנה אם הכפייה נעשית כדין, ועל כן התקשה מדוע כפית ע"י עכו"ם שלא כדין אינה מועילה.
כפי שכבר ציינו לעיל ממסקנת הגמ' בגיטין (פח:) עולה כי גט שניתן בכפיה ע"י ישראל שלא כדין, בטל מן התורה, ולאור כך ביאר רש"י מדוע לא גזרו שגט שניתן ע"י עכו"ם שלא כדין יפסול לכהונה כדין גט שניתן ע"י ישראל, וזאת משום שגם גט שניתן ע"י ישראל בטל מן התורה.
ואכן כך נקטו רוב הראשונים והטעם הוא לכאורה ברור, שכל שנעשה הכפייה שלא כדין, הרי היא ככפיה על מתנה שאיננה מועילה.
אמנם כבר הבאנו שהעונג יום טוב התקשה, מדוע לדעת הרשב"ם אין הכפיה מועילה, והרי לשיטתו כל כפייה על גט כמוה כמתנה.
והבאנו שהמהרח"ש והצמח צדק ביארו שכל שאינו חייב לגרש, יש לו הפסד בגט, ולכן גם לשיטת הרשב"ם דומה הכפיה על הגט ככפיה על המתנה.
בדעת הרמב"ם למדו אחרונים רבים שגט שנעשה שלא כדין ע"י ישראל כשר מן התורה.
כך למדו ממה שכתב:
לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול.
הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש, ואם הגוים אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט, אף על פי שאמר בגוים רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והגוים אנסוהו אינו גט.
הרמב"ם כתב שגט שנכפה ע"י ישראל שלא כדין פסול, וכבר הקדים הרמב"ם באותו הפרק (פרק ב הלכה ז)
ומה בין פסול לבטל, שכל מקום שנ' בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה וכל מקום שנ' פסול הוא פסול מדברי סופרים.
וא"כ, נשמע מדברי הרמב"ם שהגט אינו בטל מן התורה ופסול מדברי חכמים בלבד.
אמנם יש לציין שהכסף משנה, לא הקשה כן בדעת הרמב"ם ודן רק בעולה מדבריו שגט שנכפה כדין ע"י עכו"ם כשר מן התורה, ויתכן שסבר שאין לדייק מן הרמב"ם שבמקרה שנכפה שלא כדין ע"י ישראל שהגט כשר, משום שיתכן שהרמב"ם רצה להשמיענו שגט זה פוסל לכהונה מדרבנן, אך מכול מקום פסולו הוא מהתורה (אך קשה לומר כן שנתן לנו הרמב"ם מקום לטעות ולומר שאם נשאת בגט זה לא תצא כדין כל פסול, ואילו בנדון דידן חייבת לצאת שלא נתגרשה כלל).
על כן כתב הלחם משנה לבאר שהרמב"ם דיבר דווקא במקרה שטעו בי"ד, והיות והיה מחויב הבעל להקשיב להם, הרי הכפיה שווה למכר, ובאמת אם היו במזיד כופים שלא כדין היה הגט בטל אף לדעת הרמב"ם.
וכבר הבאנו בפסקאות הקודמות שהעונג יום טוב ביאר אף הוא מעין זה בדעת הרמב"ם שלדעת רב הונא יש להכשיר גט זה, על אף שנעשה באונס, משום שהבעל גומר ומקנה בכדי לעשות דברי חכמים, על אף שהם בטעות.
אמנם בקרית מלך רב רצה לבאר שהרמב"ם למד את הגמ' בגיטין (פח:) שלא כדעת רש"י, ולשיטתו הגמ' לא דחתה את דברי רב משרשיא במה שהסיק שגט שניתן ע"י עכו"ם כשר מהתורה, אלא שלפי התירוץ השני הכל תלוי בדעת הבעל, וזה פירוש דברי הגמ': "כדין בכדין דישראל מיחלף, שלא כדין בכדין ישראל לא מיחלף', ופירושו, שהבעל גומר דעתו בגט שנעשה ע"י עכו"ם כדין משום שהוא שווה בעיניו לגט שנעשה ע"י ישראל כדין הואיל והדין עמם, אך אין הבעל גומר דעתו לגרש כשהעכו"ם כופים שלא כדין, מה שאין כשהישראל כופים אותו לגרש שלא כדין שגומר דעתו, משום שסובר שודאי כדין אומרים לו לגרש (ועי"ש מה שהקשה על פירושו, ולא הבנתי כ"כ את קושיתו, אך בלאו הכי פירוש זה דחוק בגמ' למעיין).
מתוך כלל הדברים שהבאנו עולה, כי מפשטות הסוגיה, וע"פ הבנת רוב הראשונים, נראה כי הסיבה המרכזית לכך שגט בכפיה אינו מועיל, הוא משום שהבעל אינו גומר דעתו לגרש, ובמידה והגט נעשה כדין, הבעל גומר דעתו לגרש משום שהמצווה לקיים דברי חכמים שווה לו כמעות.
אמנם מדברי העונג יום טוב בדעת הרמב"ם עולה כיוון חדש, והוא שהסיבה שכפיה בגט אינה מועילה, היא משום שמעשה שנעשה בכפיה אינו מיוחס אחר העושה אותו, וזאת גם במידה ולבסוף התרצה לכך. אמנם במידה ויגמור דעתו לגרש, אכן הגט יהיה תקף משום שגמירות הדעת מבטלת את מעשה האונס.
ויש לבאר מהו ההבדל לדעתו בין גמירות דעת לרצון?
ונראה כי לדעת העונג יום טוב גמירות דעת פירושה, שהאדם גומר בדעתו לעשות את המעשה, וגם במידה וכעת הסתלק האונס, הוא לא יחזור בו, ואילו גילוי רצון, פירושו שבאותה שעה נתרצה, אך רק משום שאנסוהו (בגט הוא משום שתשש יצרו), אך במידה ויעלם האונס, מיד יחזור לדעתו שאינו חפץ במעשה.
מדברי העונג יום טוב עולה כי גמירות דעת היא רצון גדול יותר מ'רצון'.
אמנם מדברי הנתיבות (רה, א) משמע בדיוק להיפך, והוא, שגמירות דעת פירושה הסכמה עם המעשה מחמת האונס, אך אין בזה רצון חיובי, ולכן בגט לא יועיל שיגמור בדעתו, אלא צריך שיאמר בפה 'רוצה אני', ובכך יבטא גם רצון חיובי במעשה.
יש להעיר שאף העונג יום מודה כי יש דין מיוחד בגט שיש בו צורך ברצון, אך לדעתו גמירות דעת ודאי תועיל בזה, שיש בזה גילוי רצון, ורק במידה וכפוהו עכו"ם כדין, נצרך לבאר שאמנם לא גמר דעתו, משום שגויים חיבוהו, אך אין כלל צורך בגמירות דעת, משום שאין כאן כלל, אונס ודי בהבעת רצון בלבד.
מעבר לשיטה זו מצאנו בדעת הרשב"א והריטב"א טעם אחר לכך שכפיה לעיתים איננה מועילה, וזאת גם במידה והייתה גמירות דעת, והטעם הוא משום שהכפיה נעשתה ע"י עכו"ם, והתורה הפקיעה מהם את היכולת לכוף.
אך עדיין שיטה זו קשה מאוד בסברא, שהרי בפועל האדם נתן גט וגמר דעתו לגרש, ולא מובן מדוע אנו נותנים חשיבות לכך שהכפייה נעשתה שלא כדין?
ועל כורחך צריך להבין כי לדעת הרשב"א כפיית הגט חייבת להיעשות ע"י בי"ד כשר, ופירושו שכל שהבעל אינו חפץ בגט בעצמו, אין תוקף לכך שיגיע אליו הגט בכפייה, אע"פ שיתרצה לכך, אלא א"כ הכפייה תיעשה ע"י בי"ד כשר. בכדי להבין זאת מוכרחים אנו לבאר כדברי העונג יום טוב, אך באופן יותר מחודש, והוא, שכל שהדבר נעשה באונס, אין המעשה משויך לאדם. אך עדיין ביאור זה לכאורה אינו מספק, משום שבעונג יום טוב מבואר שגמירות הדעת מבטלת את האונס, וא"כ מדוע שלא נאמר כן אף ביחס 'לעישוי' עכ"ם.
נראה שהתשובה לכך היא שגמירות דעת, אינה מהווה רק עניין של רצון, אלא ביטול האונס, ובעניין זה למדה התורה שכאשר עכו"ם חרגו מסמכותם ויצרו אונס, התורה אינה מאפשרת לבטל את האונס, ובזה גמירות הדעת לא תועיל.
[1] הקושי בפירוש זה, הוא שמשמע בגמ' שהטעם של מצווה לשמוע לדברי חכמים מספיק בפני עצמו לבאר מדוע הגט מועיל, גם בלי דינו של רב הונא שמכר שנעשה בכפיה מועיל, וצריך לומר לשיטתם שבתחילה הגמ' רצתה להוכיח שכפיה מועיל רק במתנה, ודחתה, אך באמת לעניין מכר, יש ראיה טובה מהמשנה. עוד ניתן לומר, שהגמ' רצתה לומר שיתכן והמצווה לשמוע לדברי חכמים חזקה יותר מסתם התרצות למכר, וממילא אין להוכיח מכאן גם לדין מכר. אך מכול מקום למסקנה הוכרע שדי בהתרצות של מוכר, בכדי שהכפיה תועיל, ודוק.
אמנם יש להעיר שניתן להבין את דברי תוספות באופן אחר, והוא שהחובה לגרש מצד עצמה מגדירה זו כמכר מבלי קשר לדעת חכמים, והיה מקום להרחיב בזה ואכמ"ל.
[1] (ועיין רש"ש שתמה על ר"י מדוע לא כתב שהמצווה לגרש שווה דמים, וכתב שאמנם היה ניתן לבאר שזו כוונת ר"י אך כתב שמד"ה 'דבר תורה' משמע שאין זו כוונתו, ולא הבנתי למה כוונתו, ואם כוונתו לכך שמשמע שם שכאשר גוי כופה כדין, זה נחשב שלא כדין, וא"כ אין זה משום מצווה לגרש אלא משום מצווה לשמוע לחכמים, אז קושייתו אינה רק על תוס' אלא גם על פשטות הגמ' בגיטין פח: ממנה עולה שכפיית גט אינה, ומשמע שרק כאשר שומע לחכמים אין זו כפייה, ויתכן שסבר שיש טעם אחר, מדוע אצל גויים זה לא מועיל, וצ"ע.
[1] אמנם יש להעיר שלא מסתבר לומר כי לדעת הרשב"א די בטעם של דברים שבלב אינם דברים לבדו אף למסקנה, שא"כ גם בתליוהו ויהיב היה צריך להיות שזה מועיל וגם בכפיה בגט שנעשתה ע"י גויים שלא כדין זה אמור להואיל (אמנם בעניין זה ניתן ליישב שיש דין מיוחד שכפיה בגט לא מועילה ע"י גוים וכפי שבע"ה נביא לקמן, ואכמ"ל) אלא מן הסתם הוא יודה שלמסקנה לא די בכך שדברים שבלב אינם דברים, משום שללא דברי רב הונא היו אלו דברים שבלבו ובלב אדם, עיין בחידושי הרמב"ן בעניין זה, ודוק.