הסטיריקן המופלא אפרים קישון בספרו הג'ינג'י' עם המפתח מתאר בכשרונו הרב מדוע לעתים הפעלת כוח 'פיראטי' עושה צדק הרב יותר ממה שמערכת המשפט יכולה לספק.
הוא מספר בחינניות שבתמימותו הלווה למר קונשטטר 20 לירות בתקווה שיחזיר לו תוך שעתיים. כמובן שהלה דחה אותו מעת לעת, ולכן החליט אפרים קישון להיעזר במערכת המשפט. לאחר תהליכים ארוכים של דחיית הדיונים בטענות שונות, והחלפת עורכי דין שונים. הבין אפרים קישון שאין מנוס וכי עליו להיעזר בעורך דין הגדול ביותר הארץ. מסתבר, שאכן כשרונו של עורך דין זה הוכח, והוא יעץ לו עצה פשוטה ביותר: "לך תכה את מר קונשטטר". אפרים קישון אכן פעל ע"פ עצה משפטית זו ותכף מיד שילם לו מר קונשטטר את הכסף.
סיפור זה, מבטא רגשות של אנשים רבים, אשר חשים כי לא תמיד פתרון לסכסוך ממוני, יקבל את המענה הראוי דווקא בכותלי בית המשפט, ונשאלת השאלה, מתי באמת רשאי האדם לקחת את החוק לידיו, ולפעול באופן עצמאי לעשיית צדק פשוט וקל, ולקבל את כספו חזרה.
לכאורה, אף המשפט הישראלי בארץ מכיר בכך שיש זכות לאדם במצבים מסוימים לפעול באופן עצמאי ואף בשימוש בכוח, על מנת להחזיר את המגיע לו כדין, וכך קובע חוק המקרקעין (סעיף 18)
המחזיק במקרקעין כדין רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע הסגת גבולו או שלילת שליטתו בהם שלא כדין.
(ב) תפס אדם את המקרקעין שלא כדין רשאי המחזיק בהם כדין, תוך שלושים ימים מיום התפיסה, להשתמש בכוח במידה סבירה כדי להוציאו מהם.
אמנם אל לנו להתלהב, זהו סעיף נדיר בנוף הישראלי (כפי שמעידה עו"ד נאוה קורמן בקישור זה ), וכן אין הוא חל על שוכר שנמצא בדירה ולא משלם את דמי שכירות במשך זמן רב ככל שיהיה, משום שהוא מוגדר כמחזיק דין בחפץ ולא כמסיג גבול.
בפסק דין של בית המשפט (מדינת ישראל נ אליעזר בן שמחון- רע"א 4311/00), מתואר הסבר מדוע החוק מגביל כל כך את היכולת של האדם לעשיית דין עצמית, וכך נאמר שם:
ככלל, מסתייג המשפט מעשיית דין עצמית. חסרונותיה גלויים לעין, בראש וראשונה מן הטעם שהתרתה מסכנת את שלום הציבור והסדר הציבורי. היא עלולה לגרור למעשי אלימות בין בעלי דין יריבים; היא נותנת בידי בעל דין את הכח להעריך בעצמו את גבולות זכויותיו תוך סיכון שלא יעריכם נכונה
אמנם אף בית המשפט מכיר בערך של היכולת של האדם לעשות דין באופן עצמי וכך נאמר שם:
האיסור על עשיית דין עצמית אינו מוחלט. בצד חסרונותיו, מוכרים יתרונותיו: מהירות, יעילות, וחסכון בהוצאות. צרכי החיים מכתיבים היזקקות מוגבלת לשימוש בכח עצמי כדי לשנות מצב עובדתי ומשפטי אולם הגבולות לכך בדרך כלל צרים ומוגדרים היטב.
נדמה כי בניגוד למשפט הישראלי- המשפט העברי מרחיב הרבה יותר את יכולתו של האדם לעשיית דין עצמית. הרחבה זו הובילה למסקנה די מרחיקת לכת של הרב יצחק זילברשטיין שליט"א (אסיא מד תשמ"ח) אשר התיר לרופא שיניים לעקור לפציינט שלו כתר זמני בכוונה שלא להתקין לו כתר קבוע, על מנת להפעיל עליו לחץ בכדי שישלם את חובו בעבור התשלום הראשוני.
פסיקה זו, בהחלט נותנת הבנה לרצונו של המחוקק הישראלי להגביל את יכולתו של האדם לעשיית דין עצמית. החשש ברור- אנשים שחפצים בכספם יפעילו לחץ נפשי ופיזי על החייבים להם בכדי שיאלצו לשלם להם, דבר שעלול להוביל לעולם תחתון ברשות החוק. כבר נשאלתי בעבר אם מותר לאדם לפנצ'ר גלגל של המעסיק שלו, בכדי להפעיל עליו לחץ לשלם לו את כספו המגיע לו. השואל סבר שיש להתיר ע"פ ההלכה המתירה עשיית דין עצמית.
לאור כך, אנסה לבאר את עקרונות המשפט העברי בעניין זה, ולהראות כי על אף שהמשפט העברי נותן יד חופשית רחבה הרבה יותר ליכולת עשיית דין עצמית. עדיין יש מגבלות ברורות בעניין זה, האמורות למנוע מצבים מעין אלו.
המקור להתיר עשיית דין עצמית ע"פ ההלכה הוא בגמרא בב"ק (כח.) שם מסופר ששאל רב חסדא את רב נחמן כיצד להעניש אדם שהכה את חברו באת חפירה. רב נחמן ביקש להבין מדוע אותו אדם עשה מעשה קיצוני שכזה, וגילה כי חברו מנע ממנו את זכותו בדליית מים בבור אשר הוא שותף בו בעת שתורו הגיע. למפתיע, רב נחמן אמר שלא רק שאין להעניש את המכה, אלא שהיה ביכולתו להכות בצורה קשה הרבה יותר. זאת משום שרשאי אדם לעשות דין לעצמו. הגמרא ממשיכה ומבארת כי אין חולק על עצם ההנחה שרשאי אדם לעשות דין לעצמו. אלא שנחלקו האמוראים אם היתר זה נאמר דווקא במציאות שאם לא יעשה את הדין בעצמו ויחכה לערכאה שיפוטית- הוא יאבד את כספו, או שזהו היתר גורף בכל מצב.
למעשה נפסק בשו"ע (חו"מ- סימן ד) כי רשאי אדם לעשות דין לעצמו, אף כשאין לו חשש הפסד, והסיבה היא בכדי לחסוך לו את הטורח הגדול בהליכה לערכאה שיפוטית. (טורח אשר מתואר יפה בדברי קישון שהבאנו בתחילה).
אמנם השו"ע הגביל זאת למציאות שבו יש לאותו אדם ראיות ברורות וחדות לכך שהצדק עמו. כמו כן ההיתר להכות, מוגבל לאופן שאין יכולת לעשות את הדין באופן אחר.
מעבר להגבלה זו, מופיעה הגבלה נוספת בפוסקים והיא שההיתר לקחת חפץ כתשלום- מותרת רק במידה ועושה הדין, נוטל את החפץ שלו, ולא חפץ אחר כמשכון
הגבלה זו מופיעה במרדכי (ב"ק סימן ל) ומבוססת על תשובתו של המהר"ם מרוטנברוג. . דעה זו מופיעה בהגהתו של הרמ"א לשו"ע (חו"מ סימן ד) ומוצגת שם דעה החולקת
אמנם הגבלה זו נראית כסותרת גמרא מפורשת במסכת ב"מ (קטו.) אשר מתירה במפורש ליטול משכון בעבור עיכוב תשלום של עבודה וכיוצא בזה, ומגבילה היתר זאת רק למציאות של חוב שנוצר כתוצאה מהלוואה. הגבלה זו נובעת מהדין המפורש בתורה (דברים כד):
"כי-תשה בריעך, משאת מאומה--לא-תבוא אל-ביתו, לעבוט עבוטו: בחוץ, תעמוד; והאיש, אשר אתה נושה בו, יוציא אליך את-העבוט, החוצה".
זהו דין מיוחד אשר בא לשמור על מעמדו החלש של הלווה, אשר הוא בד"כ עני וקשה יום. אך היתר זה לא חל על פועל הזקוק לשכרו ובעליו מעכבים שכרו, וכפי שמצאנו שהתורה דואגת למעמדו של הפועל ואוסרת על עיכוב שכרו באיסור "בל תלין".
נושאי הכלים טרחו ליישב את הקושי העולה מגמרא זו:
הסמ"ע סבר שאכן מותר למשכן גם חפץ אחר, אך לעניין זה אין היתר של הכאה.
אך הש"ך בספרו תקפו כהן (סימן קטז), מפקפק שכלל קיימת דעה האוסרת לקיחת משכון בתמורה לחוב, וטוען שדיעה זו בטעות יסודה, ולא אסרה דיעה זו אלא במצב שאותו חוב הפך למלווה.
יש לתת תימוכין לדבריו של הש"ך משו"ת חדש שיצא בשנת תשע"ב ע"י פרופסור שמחה עמנואל- 'שו"ת מהר"ם מרוטנבורג וחבריו'. שם בסימן סו נשאל המהר"ם בעצמו על חידושו שאסור לעכב ממון שאינו שלו בתמורה לחוב (אמנם שם הקושיא היא מגמרא אחרת) ומשיב המהר"ם שכל דבריו אמורים דווקא בחוב שהוא מלווה כמבואר בגמ' בב"מ קטו. (כך גם ניתן להבין בשו"ת מהר"ם תתקנ, אך לא באופן מפורש כזה).
א"כ למעשה אכן ההלכה נותנת יד די חופשית בעשיית דין עצמית, ומגבילה זאת רק בכך שיש לו ראיות שהדין עמו, ושישתמש בהפעלת כוח מינמלית.
לאור כך ניתן להבין כיצד הגיע הרב זילברשטיין למסקנה כי מותר לרופא שיניים לעקור לפציינט שלו כתר זמני בכוונה שלא להתקין לו כתר קבוע, על מנת להפעיל עליו לחץ בכדי שישלם את חובו בעבור התשלום הראשוני.
הרב זילברשטיין טען כי במקרה זה, הרופא רשאי לעשות כן אף לפי הדיעה האוסרת לקיחת חפץ שאינה שלו, משום שגם השן הזמנית שייכת לרופא כל עוד הפציינט לא שילם עליה.
אך, יש להיתלות בדבריו של פוסק גדול- הרב שאול ישראלי -אשר השיג על פסיקתו של הרב זילברשטיין, וציין למספר הנחות שגויות הקיימות בפסקו של הרב זילברשטיין (ונתמקד בב' מתוכם):
א. השן אינה שייכת לרופא, מפני שהוא ודאי הקנה לפציינט את הכתר כשהתקין לו אותו בתוך הפה, פשוט שהרופא אינו חפץ שוב בחפץ, אלא בתשלום, ועל כן נמצא שהוא עושה דין בחפץ שאינו שלו (כפי שהבאנו לעיל, הנחה זו, לא תסתור בהכרח את דינו של הרב זילברשטיין, משום שבפשטות אין איסור בלקיחת משכון שאינה שלו וכפי שכתב הש"ך).
ב. לכל הדעות, כל ההיתר בעשיית דין עצמית הוא לעשות פעולות שנועדו להחזיר את ממונו, או לקחת משכון בעבורו. אך פשוט שלא הותרה 'הכאה גרידא' ע"מ ליצור לחץ ולהכניע את החייב לשלם.
כלומר, הרב ישראלי טוען טענה יסודית וחשובה. ההלכה לא מאפשרת ליצור סנקציות של לחץ וכאב ע"מ לאלץ אדם לשלם. זה בוודאי סמכות שלא ראוי שתהיה מופקדת אצל כל אדם. ההיתר הוא רק רק לעשות מעשים שיאפשרו לאדם להשיג את כספו או תמורה לכספו.