האם מותר לתת לגוי לעשות מלאכה באופן שנראה שחפץ שיעשה אותה בשבת? ועוד
(סעיפים ג,ד)
בשיעורים הקודמים עסקנו באיסור אמירה לגוי, בשיעור זה נרחיב בנושא נוסף הקשור לעניין זה והוא הוא מקרה בו היהודי אינו עובר על כללי אמירה לגוי, ואעפ"כ יש מקום לאסור עליו משום שנראה הדבר כאילו היהודי אמר לגוי לעשות לו כן בשבת, ובלשון הפוסקים: ''מחזי כאילו נותנו לו על מנת שיעשה בשבת".
בנוסף נתמודד בשיעור זה גם עם מקרים של אמירה לגוי ממש.
את כללי איסור אמירה אנו אמורים להכיר יחסית טוב.
על כן נקדים טיפה באיסור '"מחזי כאילו נותנו לו על מנת שיעשה בשבת":
הגמ' בשבת כותבת:
ת"ר אין משלחין איגרת ביד נכרי ע"ש..(שבת דף יט עמוד א)
והרא"ש ביאר את טעם האיסור:
כיוצא בו אין משלחין איגרות ביד נכרי בערב שבת .. דהיינו נמי משום דמיחזי כשלוחו של ישראל.
א"כ למדנו שאסור לתת לגוי לעשות מלאכה בע"ש הואיל ונראה שאומר לו שיעשה לו את המלאכה בשבת. (רא"ש מסכת שבת פרק א סימן לו)
אך כתוב שם בבריתא:
ת"ר אין משלחין איגרת ביד נכרי ע"ש אא"כ קוצץ לו דמים.
וביאר רש"י מדוע מותר כאשר קוצץ לו דמים:
דכיון דקוצץ לו דמים בדידיה טרח. (רש"י שבת יט עמוד א ד"ה אלא אם כן)
וביאר המ"ב:
וכשקצץ, דאדעתיה דנפשיה קעביד, לא מחזי כאילו אומר לו כן. (משנה ברורה סימן רנב ס"ק יט)
כלומר, במקום שקצץ לו דמים נראה שהגוי עושה את הפעולה מדעתו ואין זה נראה כאילו עשה זאת על דעתו של היהודי.
וכתב המ"ב בסימן רנב:
..וכתבו הפוסקים דכשיש שהות לגמרה מבעוד יום מותר אפילו בע"ש ואפילו לא קצץ לכ"ע..
עד כאן למדנו שיש איסור לתת לגוי לעשות מלאכה בע"ש כשאין שהות לגמרה לפני השבת, משום שנראה שאמר לו לעשותה בשבת, אבל אם קצץ לו סכום יכול, מפני שעושה כן לדעתו. (משנה ברורה סימן רנב ס"ק יט)
האם מותר לתת לגוי ביום חמישי לעשות מלאכה שאינה יכולה להסתיים עד שבת?
אומרת הברייתא שם במסכת שבת:
ת"ר לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע"ש בד' ובה' מותר כיוצא בו אין משלחין איגרות ביד נכרי בע"ש בד' ובה' מותר. (שבת דף יט עמוד א)
א"כ מהברייתא יוצא שמותר לומר לגוי ביום ד' וה' לעשות מלאכה אף שאינה יכולה להסתיים קודם השבת ואף שלא קצץ.
וביאר הרא"ש את טעם ההיתר:
דדוקא בע"ש מיחזי כאומר לו שילך למחר בשליחותו ואמירה לנכרי שבות ואפילו אם אמר לו מע"ש עשה זה בשבת אבל מופלג לפני השבת לא מיחזי כאומר לו עשה מלאכתי בשבת וכן עורות לעבדן וכלים לכובס בד' ובה' מותר אע"פ שלא קצץ. (רא"ש מסכת שבת פרק א סימן לו)
אך הרי"ף השמיט את דברי הברייתא הנ"ל, ונראה שלא סבר את ההיתר הנ"ל ובעקבותיו הלך הרמב"ם וז"ל:
הנותן איגרת לגוי להוליכה לעיר אחרת, אם קצץ עמו שכר הולכה מותר ואפילו נתנה לו ע"ש עם חשיכה, והוא שיצא בה מפתח ביתו קודם השבת...[אם יש במדינה אדם קבוע שהוא מקבץ האגרות.. ואם אין שם אדם קבוע לכך , אלא הגוי שנותנים לו האגרות, הוא שמוליכה לעיר אחרת], אסור לשלוח ביד גוי האגרת לעולם, אלא אם כן קצץ לו דמים. (רמב"ם שבת פרק ו הלכה כ)
הראשונים פלפלו הרבה מדוע התעלמו הרי"ף והרמב"ם מן הברייתא הנ"ל וביארו שלשיטתם ברייתא זו הינה לשיטת ב"ש שהאיסור הינו משום שביתת כלים, והאריכו רבות לבאר א"כ מה החילוק בין ע"ש לד' וה' ואין כאן המקום.
השו"ע בסימן רמז הכריע כדעת הרמב"ם:
שולח אדם אגרת ביד אינו יהודי, ואפילו בערב שבת עם חשיכה; והוא שקצץ לו דמים, ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת; ואם לא קצץ, אי לא קביע בי דואר (פירוש איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא משלחו למי ששלוח אליו). במתא, אסור לשלוח אפילו מיום ראשון; (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רמז סעיף א)
וכתב שם הרמ"א:
ויש מתירין אפילו לא קצץ, ואפי' לא קביע בי דואר במתא, אם משלחו ביום ה' או קודם לכן; ויש לסמוך עלייהו אם צריכים לכך.
נראה שהרמ"א לא חלק על הכרעת הב"י אלא שכתב שניתן לסמוך על דעת החולקים במקום שצריך, ולתת לגוי לעשות מלאכה אף שלא ניתן לגומרה לפני השבת.
אך שימו לב שבסימן רנב נשמע הרמ"א יותר החלטי:
ומותר ליתן בגדיו לכובס א"י, ועורות לעבדן (פי' האומן שמעבד ומתקן העורות), סמוך לחשיכה אם קצץ לו דמים או שעושה אותם בטובת הנאה, והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת וגם שיעשה הא"י המלאכה בביתו. הגה: ואם לא קצץ, אסור בע"ש. (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רנב סעיף ב)
נראה שכאן הכריע הרמ"א שרק בע"ש אסור ליתן לגוי לעשות מלאכה שאינו יכול לגומרה קודם השבת אם לא קצץ, ומשמע שאם נתן בזמן שניתן לגמור את המלאכה קודם השבת הדבר מותר אף אם לא קצץ.
וביאר המגן אברהם את דברי הרמ"א:
עסי' רמ"ז דדעת הרב"י דאסור אפי' בד' וה' ואף על גב דדעת רמ"א שם להחמיר שלא לצורך היינו בשליחות אגרת דכששולח השליח ה"ל כאלו א"ל לילך בכל יום ואפי' בשבת אבל זה שמקבל כלים לביתו לעשות בקבלנות אין קפידא לישראל מתי יעשה. (מגן אברהם סימן רנב ס"ק ח)
המגן אברהם מבאר שבאגרת יש יותר מקום להחמיר לתת לגוי אפילו לפני ע"ש הואיל וכששולח אדם ללכת למקום מסוים, נראה הדבר כאילו הוא מצוהו ללכת בכל יום בנפרד אך שנותן לו לעשות מלאכה, אין זה נראה כך.
עד כאן הבאנו הקדמה בכדי להבין את הנדון בסימן שלנו- שז סעיף ג:
דין ראשון- אסור לומר לגוי במפורש לקנות לו בשבת אפילו קצץ עמו
כתב הב"י:
כתוב בפסקי הרא"ש בפרק השוכר את הפועלים (סי' ו) בשם רב סעדיה שאסור לומר לגוי מערב שבת הילך מעות וקנה לי כך וכך בשבת וכתבו רבינו ירוחם בחלק י"ב (נתיב י"ב, פג ע"ב). (בית יוסף אורח חיים סימן שז)
איסור זה ברור מאוד: הואיל והוא אומר לו במפורש לקנות לו בשבת, אין לך אמירה מפורשת בזו, ובזה ודאי שלא תועיל קציצה.
[שימו לב!! עד עכשיו עסקנו רק באיסור שנראה כנותנו לו לעשות בשבת, ומעכשיו אנו נכנסים לבעיות אמירה ממש].
דין שני- מותר לומר לגוי קנה בשבת ואקנה ממך לאחר השבת
הב"י מביא 'טריק הלכתי' כיצד יהיה מותר לומר לגוי לקנות בשבת?
וז"ל הגהת מרדכי בפרק קמא דשבת (סי' תנב) מכאן אסר ר"ש ב"ר ברוך ליתן לגוי מעות מערב שבת לקנות לו בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך לאחר שבת כדאשכחן גבי חמץ ישראל וגוי שהיו באים בספינה וכן כתוב בהגהות מיימון פרק ו' (אות ב).
כלומר מותר לומר לגוי שיקנה לעצמו ואח"כ היהודי יקנה ממנו, וכן פסק השו"ע:
אסור ליתן לא"י מעות מע"ש לקנות לו בשבת, אבל יכול לומר לו: קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך לאחר השבת. (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שז סעיף ג)
השו"ע כתב שאסור ליתן מעות לגוי מע"ש לקנות בשבת ומעיר המ"ב שהוא הדין גם מיום ראשון
מע"ש וכו' - וה"ה דאפילו מתחלת השבוע אסור כיון שייחד לו על שבת וכנ"ל בס"ב ואפילו קצץ לא מהני בזה אלא נקט מע"ש משום סיפא דאם אומר לו קנה לעצמך אפילו מע"ש מותר: (משנה ברורה סימן שז ס"ק יב)
עוד מעיר המ"ב שיתכן שאפילו אם מבטיח לגוי שיקנה ממנו אח"כ יהיה מותר
בב"ח ובא"ר שמצדדים שם דאפילו אם מבטיחו שיקנה ממנו אח"כ ג"כ מותר כיון דעכשיו קונה לעצמו: (משנה ברורה סימן שז)
דין שלישי- האם מותר לומר לגוי לקנות דבר שלא ניתן לקנותו אלא בשבת?
כתב בהגהות מימוניות:
אסור ליתן לנכרי מעות בע"ש שיקנה לו למחר ביום השוק כי יש שליחות לנכרי לחומרא ולא דמי לכל הני דשרי ב"ה עם השמש ולא דמי למסירת כתבים ביד נכרי דכולהו אדעתא דנפשייהו קעבדי ואם ירצה לא יעשה למחר ודמי לפוסק לשבות ואין שובת אבל הכא א"א אלא למחר ביום השוק. (הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק ו ס"ק ב)
וכתב עליו הב"י:
ונ"ל דיום השוק לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט והוא הדין דאפילו אינו יום השוק כיון שהוא אומר לקנות לו בשבת אסור וזהו עיקר החילוק דבהנך אינו אומר לו שיעשה בשבת:
כלומר ההגהות מימוניות כתב שאסור לומר לגוי לקנות בשבת ביום היום השוק, הואיל ואינו יכול לקנות בזמן אחר, והב"י כתב שאין הדגש בכך שאמר לו ביום השוק אלא בכך שאמר לו לקנות בשבת,
וכתב עליו הט"ז:
כ' ב"י ע"ז יום השוק לאו דוקא אלא אורחא דמלת' נקט דאפי' אינו יום השוק כיון שהוא או' לקנות לו בשבת אסור וזהו עיקר החילוק דבהנך אינו אומ' לו שיעשה בשבת עכ"ל ונ"ל דנקט יומא דשוק' דבזה אפי' אם אינו מזכיר בפי' שיקנה בשבת אלא נותן לו מעות שיקנה לו סתם ובאותו מקום אינו מצוי לקנות כ"א בשבת שהוא יומא דשוקא כמו שרגיל בעיירות קטנות ה"ל כמזכיר יום השבת בפי' ובמקום שמצוי קצת גם בשאר ימים אין איסור אלא א"כ מזכיר בפי' יום השבת ונ"ל עוד דאפי' בהנהו דמתירין ב"ה עם השמש כגון נותנין כלי לכובס עכו"ם יש איסור אם נותן לו הכלים סמוך לשבת וא"ל ראה שאני צריך להם במ"ש דה"ל כאומר בפי' שיכבסם בשבת וכן לענין אם נותן לו מעות בע"ש לקנות וא"ל שילך לדרכו במ"ש כנלע"ד. (ט"ז אורח חיים סימן שז ס"ק ג)
כלומר, הט"ז סובר שדברי ההגהות מימוניות באו לחדש שאפילו אם לא אומר לו לקנות בשבת, רק שבאותו מקום לא ניתן לקנות את אותו הדבר אלא בשבת, אסור לומר כן, וכן אסור לומר לו לעשות כל דבר שלא ניתן לעשותו אלא בשבת.
והמנחת כהן הסיק מדברי הב"י שהוא חולק על דין זה וכתב שיש לפסוק כמותו:
ומ"מ לענין דינא כיון שהב"י סובר שאפילו בכי האי גונא מותר, ומפרש דיום השוק שכתבו ההגהות לאו דוקא ושמיירי שמזכיר לו לגוי בפירוש שיקנה בשבת ומשום הכי אסור, כדאי הוא לסמוך עליו בזה כיון דמידי דרבנן הוא ומותר לתת מעות לגוי אפילו בע"ש שיקנה לו סחורה שיקנה לו סחורה פלונית אפילו אי אפשר לקנותה אלא ביום השוק הקבוע ביום השבת ובלבד שלא יאמר לו בפירוש שיקנה בשבת שאז אסור מיום ראשון. (מנחת כהן משמרת השבת פרק ד)
אך מסייג המנחת כהן את ההיתר הנ"ל:
אלא שנראה לי שאם יום השוק באותה העיר אינו אלא ביום השבת או שאין מוכרין אותן הסחורות אלא ביום השוק שקבעו ביום השבת שאסור לומר לגוי שיקנה לו סחורות באותו השוק דהוי ממש כאלו מצוהו לקנות בשבת..(אלא יאמר לגוי סתם שיקנה לו אותה הסחורה ולא יאמר לו שיקנה אותה באותו השוק ולא ביום השבת) ואפשר שגם מהרי"ק (ר' יוסף קארו) מודה בזה כן נראה לי.
כלומר, כותב המנחת כהן שבמקום שלא ניתן לקנות אלא ביום השוק הזה, אסור לומר לו לקנות ביום השוק שהרי זה כאומר לו לקנות בשבת, אבל יכול לומר לו לקנות סתם.
המ"א בס"ק ג השיג על דין זה וכתב שאם יום השוק חל דווקא בשבת אסור לומר לו לקנות בע"ש [נראה לי שאפילו אם קצץ], אבל כתב בשם המנחת כהן שביום רביעי וחמישי מותר לומר.
והאליה רבה תמה על היתר זה:
וצ"ע הא ודאי אסור אפילו מיום ראשון לומר לע"א שיעשה בשבת וכדמשמע מלבוש ומנחת כהן גופיה שם..
וזה שאי אפשר למכור ולקנות אם לא בשבת הוי כאומר בפירוש.. (אליה רבה סימן שז ס"ק ט)
ונראה שהאליה רבה לא דקדק בדברי המ"א או המנחת כהן שכוונת המ"א להתיר לומר לקנות מבלי שאומר לו לקנות ביום השוק שבזה התיר המנחת כהן במפורש, אך מכל מקום גם על דין יש להשיג שסוף כל סוף אומר לו לעשות דבר שלא ניתן לעשותו אלא בשבת, והרי זה כאומר במפורש לעשותו בשבת, ואין זה משנה אם אמר ביום השוק או לא.
המ"ב בס"ק יד הכריע כדעת האליה רבה.
לסיכום:
מדברי ההגהות מימוניות נראה שאסור לומר לגוי לקנות דבר שלא ניתן לקנותו אלא בשבת.
אך המנחת כהן הבין בב"י שמתיר לומר לגוי לקנות דבר שלא ניתן לקנותו אלא בשבת, רק שאסור לומר לו לקנותו ביום השוק, שזה נחשב כאמירה מפורשת.
המ"א אוסר לומר לגוי בע"ש לקנות דבר שלא ניתן לקנותו אלא בשבת אפילו אם קצץ, אבל מתיר בימי ד' וה'.
והאליה רבה משיג על ההיתר של ד' וה', וגם אנחנו הוספנו שבהחלט יש מקום לאסור בזה שמכל מקום אומר לו לעשות דבר המוכרח לעשותו בשבת, ונראה שאין אמירה מפורשת מזו וכך הכריע המ"ב.
הלכה למעשה
כפי שראינו הפוסקים האשכנזים לא קיבלו את דברי הב"י ע"פ ביאורו של המנחת כהן שמותר לתת לעשות מלאכה שלא ניתן לעשותה אלא בשבת אפילו ביום שישי.
אבל המ"א קיבל את הדין זה לגבי שאר ימי השבוע, והביא את דבריו הרב זלמן מלאדי בשו"ע הרב, אך האליה רבה ובעקבותו המ"ב לא קיבלו אף את היתרו של המגן אברהם.
לעומתם פוסקי ספרד נטו להקל ע"פ דברי הב"י לתת לגוי לעשות מלאכה אפילו מע"ש אף שאינו יכול לגמרה בשבת.
וכך כתב הרב פעלים:
וגם מה שטען דחזינן לכלהו ספרי דבי רב, הרא"ה והרמב"ם והרא"ש והטור וגם מרן גופיה, דכל כהאי מלתא דנר דבלתי אפשרי לעשות המלאכה אלא בשבת אזלי ומודו דאסור אף בקצץ, וכמ"ש פנים מאירות ח"א סי' ל"ח וכו' וכו', גם זו אינה טענה ואינה השגה כלל, כאשר יראה הרואה, ועיין בסה"ק רב ברכות דף קנ"ג ע"ב וקנ"ד ע"א וע"ב, דסברי כמה גדולים כדעת מרן ז"ל בקצץ כל שאינו אומר לו שיעשה זה בשבת ה"ז מותר והגם דלא היה אפשר לעשות זה אלא בשבת ע"ש.. (שו"ת רב פעלים חלק ב - אורח חיים סימן מג)
הרב עובדיה יוסף יישם את דברי הב"י הלכה למעשה במציאות של אדם שנותן מכונית לגוי לפני השבת שיתקנה לו עד מוצ"ש, וכך כתב:
שאלה: האם מותר ליהודי למסור את רכבו לתיקון במוסך של גוי בערב שבת, על מנת לקבלו ביום ראשון בבוקר כשהוא מתוקן, אף על פי שיש מקום להניח שהגוי מתקן את הרכב בעצם יום השבת?
.. אבל אם קבע לו שכר מסויים על המלאכה שיעשה, ולא אמר לו במפורש שיעשה את המלאכה בשבת, יש להתיר, הואיל ויכול הגוי לעשות את המלאכה של היהודי בערב שבת או במוצאי שבת, ואפילו אם יבצע הגוי את התיקונים בעצם יום השבת, אין בכך כלום, שהגוי על דעת עצמו הוא עושה כן...
אלא שיש עדיין מקום לדון אם היה הזמן מצומצם, ואין שהות מספקת בידי הגוי לבצע כל התיקונים ברכב אלא אם כן יעבוד גם בעצם יום השבת, שלכאורה זה דומה למה שכתב המגן אברהם (בסימן ש"ז ס"ק ג'), שאם יום השוק חל בשבת, אסור ליהודי לתת מעות לגוי בערב שבת שיקנה לו חפץ בשבת, אף על פי שאינו אומר לו שיקנה בשבת, שמאחר שידוע הוא שאי אפשר לקנות החפץ כי אם בשבת, הרי זה כאומר לו בפירוש שיקנה בשבת. ושלא כדעת הבית יוסף שמתיר בכל אופן. וכן פסקו הטורי זהב והאליה רבה שם. וכן פסק בשו"ת פנים מאירות חלק א' (סימן ל"ח). וכן פסק הגאון רבי זלמן בשלחן ערוך שם (סעיף ט') ועוד אחרונים. אולם הגאון רבי אברהם הכהן פימנטיל בספרו מנחת כהן (בקונטרס משמרת השבת שער א' חלק ד') כתב, שלענין הלכה כיון שמרן הבית יוסף סובר בדעת הר"ן שאין לאסור אלא כשאומר בפירוש לקנות ביום השבת, כדאי הוא מרן לסמוך עליו בזה, כיון שעיקר האיסור מדרבנן, ובשל סופרים הלך אחר המיקל ע"כ. גם הגאון רבי יהודה עייאש בשו"ת בית יהודה חלק א' (חלק אורח חיים סימן מ"ד), דחה דברי הטורי זהב בזה, וכתב שנראה לו עיקר כדעת מרן הבית יוסף, שכל שלא אמר לו בפירוש שיעשה בשבת, אף על פי שאי אפשר לעשותו אלא בשבת, מותר. וכדעת הר"ן ז"ל וכמו שהסכים להלכה בספר מנחת כהן ע"כ. וראה עוד בספרו מטה יהודה (סימן רנ"ב סק"א). והן אמת כי בשו"ת זרע אמת חלק א' (סימן ל"ה) העלה להלכה כדברי האחרונים שפסקו להחמיר בזה, ודלא כהבית יוסף והמנחת כהן. וגם בשו"ת חסד לאברהם אלקלעי (חלק אורח חיים סימן ט'), כתב, שהגם שדעת מרן הבית יוסף להקל בזה, וכמו שהסכים עמו בספר מנחת כהן, מכל מקום לא מלאו לבו להתיר באופן כזה שאי אפשר לעשות אלא בעצם יום השבת, אף על פי שאינו אומר לו בפירוש שיעשה כן בשבת ע"ש. מכל מקום כבר השיב על דבריהם בזה הגאון רבי יוסף חיים בספר רב ברכות (דף קנ"ד ע"א), וכתב, שמאחר שאנו קבלנו עלינו הוראות מרן בין להקל בין להחמיר, לכן יש להורות בזה כדברי מרן הבית יוסף. והניף ידו שנית בשו"ת רב פעלים חלק ב' (חלק אורח חיים סימן מ"ג
בסיכום: מותר ליהודי לתת רכבו לתיקון אצל מוסך של גוי, שכל פועליו גוים, בערב שבת, על מנת שיוכל לקחתו חזרה ביום ראשון, באופן שקצב לו סכום תשלום מסויים עבור עבודתו. ובלבד שיש שהות מספקת לבצע התיקונים בערב שבת או במוצאי שבת, ואז אפילו אם הגוי מבצע את התיקונים של הרכב בעצם יום השבת מותר. הואיל ואינו אומר לגוי לעבוד בשבת. ומכל מקום במקום צורך, אפילו אם בהכרח יצטרך הגוי לעבוד גם בשבת להשלמת התיקונים, יש להתיר. ואחינו האשכנזים מחמירים בזה. והמקילים יש להם על מה שיסמוכו. (שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן יז)
כעת נעבור לסעיף ד:
האם יש מציאויות בהם מותר לתת לגוי לעשות מלאכה בע"ש כשאינו יכול לגומרה בשבת מבלי לקצוץ עמו?
כתב הב"י:
כתב המרדכי בפרק קמא דשבת (סי' רמט) וז"ל ובסמ"ג פסק דמותר לתת לגוי מעות מערב שבת לקנות מה שירצה ובלבד שלא יאמר לו קנה בשבת או למסור לו בגדים למכור ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת אלא מכור וקנה לי לכשתחפוץ עכ"ל ובסמ"ק (סי' רפב עמ' שב) מתיר ליתן לגוי מערב שבת מלבושים למכור כל שקצץ לו שכר דדמי למשלח אגרות ביד גוי וקצץ לו שכר דשרי (שבת יט.) ומשמע מדבריו שאם לא קצץ לו שכר אסור דומיא דאגרות. ונראה דבשלא קצץ לו שכר מותר ליתן לו ברביעי ובחמישי דומיא דאגרות (שם) זולתי לדעת הרמב"ם (פ"ו ה"כ) והרי"ף (ז.) דאף באגרות אסור כל שלא קצץ לו שכר כמו שנתבאר בסימן רמ"ז (ב"י ד"ה ומ"ש בשם)
(בית יוסף אורח חיים סימן שז)
הב"י הביא את דעת הסמ"ג המתיר לתת מעות לגוי בערב שבת לקנות לו בשבת, אם לא אומר לו במפורש לקנות בשבת, ומביא אח"כ את הסמ"ק שלגבי מכירה מתנה את ההיתר לומר לו רק במקרה שקצץ עמו, כפי שהבאנו בתחילת השיעור שאסור לתת לגוי לעשות לו דבר שלא ניתן לגמרו קודם השבת מבלי שקצץ עמו.
האם הסמ"ג חלוק בזה על הסמ"ק? א"כ כיצד הוא מסתדר עם הגמרא בשבת יט. המחייבת לקצוץ?
שימו לב מה כתב השו"ע:
מותר לתת לא"י מעות מע"ש לקנות לו, ובלבד שלא יאמר לו: קנה בשבת. הגה: וכן מותר ליתן לו בגדים למכור, ובלבד שלא יאמר לו למכרן בשבת (ב"י בשם סמ"ג).
(שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שז סעיף ד)
שימו לב שגם השו"ע לא הזכיר את החיוב לקצוץ מע"ש, מדוע?
ניתן לומר שבאמת אף השו"ע והסמ"ג מודים שצריך לקצוץ, ומסיבות מסוימות כאן לא נזכר צורך זה, וכך עולה מדברי הביאור הלכה וזה לשונו:
עיין במ"ב סקי"ד דדוקא בשקצץ לו שכר עבור זה ואם היה אפשר לו לקנות ולמכור מבעוד יום מותר אפילו בלא קצץ וכמו שמותר באגרת לעיל ברמ"ז אם יכול להגיע לבית הסמוך לחומה מבעוד יום אף שהוא הולך אח"כ בשבת [הגר"א וכתב דבאופן זה מיירי השו"ע ולכן לא הזכיר דוקא בשקצץ. (ביאור הלכה סימן שז סעיף ד ד"ה מותר לתת)
כלומר, ניתן לומר שבאמת השו"ע דיבר במציאות שקצץ, או שכאן זוהי מלאכה שניתן לעשותה קודם השבת.
אך המעיין בד"מ יראה שהוא הבין שהסמ"ג והסמ"ק חלוקים, ולפי הסמ"ג באמת אין צורך לקצוץ.
ובאליה רבה סימן רמז מבאר כיצד הסמ"ג יסתדר עם הגמרא בשבת יט. המחייבת קציצה, וכותב שניתן להבין שכל הצורך בקציצה הוא באיסור דאורייתא, או באגרת שאף שיש בהבאתו איסור דרבנן, כתבו של הישראל מעיד שזה שלו ולכן חייב לקצוץ עם הגוי מראש, אך בשאר איסורי דרבנן אין צורך בקציצה וז"ל שם:
זה לשון מג"א [סק"א], הוא הדין בכל מלאכות בעינן קצץ כמ"ש סימן רנ"ב, אלא נקט אגרות לאשמועינן דאי לא קביע אסור כנ"ל עכ"ל. ואשתמיט ליה ביאורי רש"ל [על הסמ"ג עמוד לז] שהקשה על הסמ"ג [לאוין סה] למה לי טעם לפי שיותר ניכר שכתב ישראל ביד גוי, לימא משום דמיחזי כשלוחו כמו בעורות לעבדן, ותירץ דשאני עורות דהוא אב מלאכה ממש, אבל הבאת הכתב אינה [נראית] כ"כ מלאכה עכשיו, וכל שכן דלית לן רשות הרבים גמורה והוי ראוי להתיר בלא קצץ, לכן אמר משום דניכר יותר וכו' ע"כ. וא"כ לכך הוצרך למיתני אגרת לאשמעינן דבעינן קצץ, וממילא נמי בכתב גוי או כלים או מעות [מותר] בלא קציצה.(אליה רבה סימן רמז)
וא"כ נראה שכך גם יתכן להבין בדעת השו"ע, אך כפי שהבאנו להלכה הסיקו האחרונים שבין לדעת השו"ע ובין לדעת הרמ"א תמיד צריך לקצוץ בע"ש.
[עוד יש להעיר שיתכן באמת שלפי הסמ"ג אין חיוב לקצוץ אלא באגרת בלבד וכך כתב במפורש באגודה שבת פרק א ס' כה].
אסור לתת לגוי לקחת סחורתו בשבת מביתו להוליכה למקום מסוים
כתב הרמ"א:
מי ששכר א"י להוליך סחורתו, ובא הא"י ולקחהמבית ישראל בשבת, אסור; והיו ו עונשין העושה (רבינו ירוחם חי"ב). (רמ"א אורח חיים הלכות שבת סימן שז סעיף ד)
סיכום ההלכות היוצאות שיצאו לנו מהשיעור:
א. אסור לתת לגוי בע"ש לעשות מלאכה שאינו יכול לגמרה לפני השבת אם לא קצץ עמו שכר מפני שנראה כאילו נותן לגוי לעשות מלאכתו בשבת, אך אם קצץ עמו שכר מותר עד כניסת השבת, שאז הגוי עושה את המלאכה על דעת עצמו ואינו נראה כאילו הישראל הוא זה ששלחו.(שו"ע ס' רנב סעיף ב)
ב. נחלקו הראשונים אם מותר לתת לגוי במהלך השבוע לעשות מלאכה שאינו יכול לגמרה עד השבת במקרה שלא קצץ עמו דמים, שדעת הרא"ש ושאר ראשונים שמותר, ודעת הרי"ף והרמב"ם שאסור, השו"ע (סימן רמז סעיף א) פסק כדעת הרמב"ם שאסור, וכתב שם הרמ"א שניתן לסמוך על דעת המקילים במקום שצריך, וכתב המ"א (רנב ס"ק ח) שדווקא באגרת לכתחילה יש להחמיר גם משאר השבוע, אבל בשאר מלאכות מותר לכתחילה ליתנם במהלך השבוע, אף אם לא יוכל הגוי לסיים את המלאכה עד השבת.
ג. בכל מצב אסור לומר לגוי לעשות מלאכתו בשבת, וזה אף קצץ עמו, שבזה עובר על איסור אמירה ממש.(שו"ע שז, ג)
ד. מותר לומר לגוי לקנות בשבת, ושהוא יקנה ממנו לאחר השבת (שו"ע שז, ג).
ה. במלאכה שאינה יכולה להעשות אלא בשבת נחלקו בזה הפוסקים: המנחת כהן הבין בדעת הב"י שמותר לומר לגוי לקנות לו דבר שלא יכול להקנות אלא בשבת, אך אסור לומר לו לקנות ביום השוק שחל רק בשבת, שבזה נחשב כאומר לו ממש לקנות בשבת.
המ"א (שז, ס"ק ג) סבר שבערב שבת אסור לומר לו לעשות מלאכה שאינה יכולה להיעשות אלא בשבת אפילו אם קצץ עמו, אבל במהלך השבוע מותר לומר לגוי לעשות את המלאכה [אך נראה שזהו בתנאי שהבאנו לעיל בשם המנחת כהן שאינו אומר לו במפורש לקנות ביום השוק שחל רק בשבת]
אך האליה רבה (שז, ט) והמ"ב שז, יד) פסקו שאף זה אסור, ולשיטתם בכל מצב אסור לומר לגוי לעשות מלאכה שאינה יכולה להיעשות אלא בשבת.
וראינו שהפוסקים הספרדים נהגו להקל בזה בשעת הצורך (יחוה דעת או"ח ג יז)
ו. הבאנו לעיל בסעיף א שהשו"ע בסימן רנב סעיף ב פסק שאסור לומר לגוי בע"ש לעשות מלאכה שאינו יכול לגמרה עד השבת אלא א"כ קצץ עמו, ובאליה רבה(רמז, א) ביאר בדעת הסמ"ג שלשיטתו חובה לקצוץ רק באיסור דאורייתא או באגרת שעל שאיסורה הוא מדרבנן, כתב ידו מוכיח עליו, אבל בשאר איסורים מותר לתת מע"ש אף אם לא קצץ,ואמרנו שהיה מקום לבאר כן בדעת השו"ע, [אך הפוסקים לא כתבו כן בדעתו].
ז. מי ששכר א"י להוליך סחורתו, ובא הא"י ולקחה מבית ישראל בשבת, אסור; והיו עונשין (רמ"א שז, ד)
