דור המדבר- טראומה או געגוע?

  פתיחה- 'בארץ לא זרועה'? או 'לא חסרת דבר

מפורסמים דברי הנביא ירמיה (ב,ב): כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" מדברי הנביא נראה כי תקופת המדבר מביאה לידי ביטוי קשר עמוק של אמון שנתנו עם ישראל בקב"ה. כנגד זה ניצבים דברי יחזקאל שמסכם את תקופת המדבר בצורה שונה לחלוטין, וכך אומר יחזקאל:
 וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם) " יחזקאל כ', י"ג) 

במאמר זה ננסה לבחון את היחס בין 2 אמירות הללו, וננסה לבחון כיצד יש להסתכל על 'דור המדבר' במבט לאחור: האם זוהי תקופה שמבטאת קשר חיבור ואמון? או שמא מדובר דווקא בתקופה טראומטית שבו עם ישראל התהלך בקשיות עורף עם הקב"ה. נציע מבט רב ממדי על תקופה זו, שיתכן ודרכה ניתן גם לקבל מבט כיצד ניתן להתבונן על התנהגותם של עם ישראל גם בתקופות אחרות בהיסטוריה היהודית. 

חסדו של הקב"ה

הבאנו לעיל את דברי הנביא ירמיהו שמדבר על כך שהקב"ה זוכר את חסדו של עם ישראל שהיה נאמן לקב"ה במדבר בתנאים קשים ובארץ לא זרועה ננסה להשוות פסוק זה לפסוק המופיע בספר דברים: כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר (דברים ב, ז) לשון הפסוק בספר דברים נראה במבט ראשון כמעט זהה לדברי הפסוק בירמיהו- 'ידע לכתך את המדבר הגדול הזה'. אך לכאורה משמעות הפסוק הוא הופכי: בעוד ירמיה מדבר על השבח של עם ישראל שהיו בארץ 'לא זרועה'. הפסוק בדברים מתאר שכלל לא היה חסר לעם ישראל מאומה- "ה' אלוקיך עמך, לא חסרת דבר". דברי הפסוק בספר דברים סותרים לכאורה את השבח שמתאר ירמיה, שהרי לפי מה שמתואר בספר דברים, לא היה כלל קושי וחסרון בהליכה במדבר, שהרי עם ישראל לא חסר דבר? אם כן  מהו השבח של עם ישראל בכך שהלכו ב'ארץ לא זרועה'? נראה שלאור שאלה זו ביאר מהר"י קר"א הפסוק בספר ירמיה באופן אחר, וכך הוא כותב: זכרתי לך חסד נעוריך – חסד שעשיתי לך מנעוריך, שגאלתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והולכתי אתכם במדבר וספקתי צרכיכם במדבר ארבעים שנה, והריני מזכיר לך חסד שעשיתי לך בנעוריך כשהלכת אחרי במדבר". כלומר מהר"י קרא מבאר שהפסוק בספר ירמיה לא מתאר שבח כלפי עם ישראל, אלא כלפי הקב"ה שעשה חסד עם בני ישראל במדבר. לפי פירושו הפסוק בירמיהו תואם לחלוטין את דברי הפסוק בספר דברים, שהרי בשניהם מדובר על החסד הגדול שעשה הבורא עם הקב"ה בהיותם במדבר. פירוש זה מתחבר לדברי ירמיהו במקום אחר (לא ב): "אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד" כלומר, החסד המתואר במדבר, הוא החסד שהקב"ה עשה לישראל ולא להיפך. אמנם רוב המפרשים לא הלכו בכיוונו של מהר"י קרא. כמו כן לכאורה פשטות הפסוק בספר ירמיה, עוסק בחסד שעשו ישראל, שה' זוכר להם, ולא להיפך. על כן ננסה לחפש מענה אחר ליחס בין הפסוקים השונים.

חסדו של עם ישראל- הליכה בחוסר בטחון בתזונה ובדיור 

כאמור, פשט הפסוק בספר ירמיהו  עוסק בזכות שיש להם ישראל בלכתם במדבר בארץ לא זרועה. מצאנו גם בספר דברים פסוק התומך בדבריו של ירמיה, וכך נאמר (דברים ח', ב'-ו'): "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו (מִצְוֹתָיו) אִם לֹא: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם: שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה:  ויָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ: וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ"       

בפסוקים אלו ההליכה במדבר מתוארת כעינוי וכניסיון, ולא כמציאות 'אוטיפית' שבה עם ישראל 'לא חסר דבר'. יחד עם זאת גם בפסוקים אלו מתוארת העובדה שהקב"ה סיפק לעם ישראל כל צרכם. אם כן על פניו הדברים שנאמרו בפרק ב בעניין העובדה שלא חסר לישראל דבר לא נסתר מפסוקים אלו, ואעפ"כ התורה מתארת זאת כעינוי וסבל, מכך ניתן ללמוד כי ב' העובדות לא סותרות זו את זו. בפסוקים אלו לא נאמר במפורש שאכן עם ישראל עמדו בניסיון זה, אך כך פירש רש"י את דברי הנביא ירמיהו: ומהו חסד נעוריך? לכתך אחרי שלוחי משה ואהרן, מארץ נושבת יצאתם למדבר ואין צידה לדרך כי האמנתם בי. מכאן עולה לכאורה שהניסיון היה בהליכה במדבר ללא 'בטחון תזונתי'. כלומר, על אף שהקב"ה אכן סיפק את מזונם- מדובר בקושי שכנראה נובע מחוסר השליטה בעתיד, והיכולת להיות תלוי בחסדי הבורא בכל עת. כך גם כותב הרמב"ן (שמות טז, ד): כי ניסיון הוא להם שלא יהיה לאדם מזון ולא יראו להם עצה במדבר רק המן שלא ידעו מתחילה ולא שמעו מאבותם, וירד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא מקום להם. בדברי הרמב"ן אנו מגלים ממד נוסף של ניסיון והוא ההליכה במדבר הוא באין 'מקום להם'. כלומר עצם חוסר הקביעות והדיור, וחוסר הידיעה היכן ילינו בכל עת. ניתן להביא סיוע לדברי רש"י והרמב"ן שאכן עם ישראל עמד בנסיון, מפסוקים בספר במדבר, בפרקים ט ו-יט וכך נאמר שם: "ולפי העלות הענן מעל האוהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו בני ישראל" (במדבר ט יז). "על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו"..ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים... ולא יסעו"...ויש אשר יהיה הענן ימים מספר... ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר... או יומם ולילה... או יומיים או חודש או ימים" (במדבר יט) פסוקים אלו מתארים בצורה מפורטת את המשמעת של ישראל לצו ה' במסעות השונים. משמעת שמתבצעת בחוסר וודאות מוחלט- בני ישראל חונים במקום מבלי לדעת אם חנייתם היא לשעות בודדות או לחודשים רבים. 

• מטרת הניסיון- לגלות לעם ישראל את כוחם

 מה הייתה המטרה בניסיון של עם ישראל? הרמב"ן מפנה לדבריו בחומש בראשית (כ, א) שם הוא מבאר שמטרת הניסיון להוציא את הרצון הטוב שיש באדם לידי מעשה טוב בפועל. הכתב והקבלה  מוסיף שהמטרה היא לתת לבני ישראל להאמין ביכולת שלהם להתמודד במציאות שבה מצב האוכל אינו זמין. הנצי"ב (העמק דבר דברים פרק ח פסוק ב) צועד צעד נוסף ומבאר שמטרת הניסיון היא להכשיר את עם ישראל לגלות, וכך לשונו: כדי לענותך. שתהיו מורגלים בגלות ובהלוך ממקום למקום, כמו שהיה במדבר שהלכו כמה מסעות, ויהיו יודעים שמיועדים לזה. לאור כיוונים אלו, ניתן להבין את ההקשר של הפסוק המזכיר את 'חסד נעורי ישראל' קודם נבואת התוכחה שבאה לאחר מכן הבאה בטענה כלפי ישראל "מַה־מָּצְא֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֥ם בִּי֙ עָ֔וֶל כִּ֥י רָחֲק֖וּ מֵעָלָ֑י וַיֵּֽלְכ֛וּ אַחֲרֵ֥י הַהֶ֖בֶל וַיֶּהְבָּֽלוּ:(ו) וְלֹ֣א אָמְר֔וּ אַיֵּ֣ה יְקֹוָ֔ק הַמַּעֲלֶ֥ה אֹתָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַמּוֹלִ֨יךְ אֹתָ֜נוּ בַּמִּדְבָּ֗ר בְּאֶ֨רֶץ עֲרָבָ֤ה וְשׁוּחָה֙ בְּאֶ֙רֶץ֙ צִיָּ֣ה וְצַלְמָ֔וֶת בְּאֶ֗רֶץ לֹֽא־עָ֤בַר בָּהּ֙ אִ֔ישׁ וְלֹֽא־יָשַׁ֥ב אָדָ֖ם שָֽׁם: יתכן שמטרת הנביא ירמיהו לומר לעם ישראל "אני מאמין בכם, אתם מסוגלים, כבר עברתם את זה בעבר".  לאחר דברים אלו מגיע תלונתו של הקב"ה: "מדוע רחקתם מעליי, אני הולכתי אתכם מארת צייה אל ארץ כרמל, והצלחתם להחזיק באמונה בי". 

• עם ישראל עמדו בנסיון?

 עד כאן ראינו את ההיבט החיובי  בהליכת עם ישראל אחר הקב"ה במדבר, אמנם בתורה, בנביאים ובכתובים יש זיכרונות קשים מתקופה זו. ונביא חלקם: זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה (דברים ט, טז) "וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם) " יחזקאל כ', י"ג) (יג) בָּ֣קַע יָ֭ם וַיַּֽעֲבִירֵ֑ם וַֽיַּצֶּב־מַ֥יִם כְּמוֹ־נֵֽד:(יד) וַיַּנְחֵ֣ם בֶּעָנָ֣ן יוֹמָ֑ם וְכָל־הַ֝לַּ֗יְלָה בְּא֣וֹר אֵֽשׁ: (טו) יְבַקַּ֣ע צֻ֭רִים בַּמִּדְבָּ֑ר וַ֝יַּ֗שְׁקְ כִּתְהֹמ֥וֹת רַבָּֽה:(טז) וַיּוֹצִ֣א נוֹזְלִ֣ים מִסָּ֑לַע וַיּ֖וֹרֶד כַּנְּהָר֣וֹת מָֽיִם:(יז) וַיּוֹסִ֣יפוּ ע֖וֹד לַחֲטֹא־ל֑וֹ לַֽמְר֥וֹת עֶ֝לְי֗וֹן בַּצִּיָּֽה: (יח) וַיְנַסּוּ־אֵ֥ל בִּלְבָבָ֑ם לִֽשְׁאָל־אֹ֥כֶל לְנַפְשָֽׁם: (יט) וַֽיְדַבְּר֗וּ בֵּֽאלֹ֫הִ֥ים אָ֭מְרוּ הֲי֣וּכַל אֵ֑ל לַעֲרֹ֥ךְ שֻׁ֝לְחָ֗ן בַּמִּדְבָּֽר: (כ) הֵ֤ן הִכָּה־צ֨וּר׀ וַיָּז֣וּבוּ מַיִם֘ וּנְחָלִ֪ים יִ֫שְׁטֹ֥פוּ הֲגַם־לֶ֭חֶם י֣וּכַל תֵּ֑ת אִם־יָכִ֖ין שְׁאֵ֣ר לְעַמּֽוֹ: (כא) לָכֵ֤ן׀ שָׁמַ֥ע יְקֹוָ֗ק וַֽיִּתְעַבָּ֥ר וְ֭אֵשׁ נִשְּׂקָ֣ה בְיַעֲקֹ֑ב וְגַם־אַ֝֗ף עָלָ֥ה בְיִשְׂרָאֵֽל: (כב) כִּ֤י לֹ֣א הֶ֭אֱמִינוּ בֵּאלֹהִ֑ים וְלֹ֥א בָ֝טְח֗וּ בִּֽישׁוּעָתֽוֹ:..(כז) וַיַּמְטֵ֬ר עֲלֵיהֶ֣ם כֶּעָפָ֣ר שְׁאֵ֑ר וּֽכְח֥וֹל יַ֝מִּ֗ים ע֣וֹף כָּנָֽף:(כח) וַ֭יַּפֵּל בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֵ֑הוּ סָ֝בִ֗יב לְמִשְׁכְּנֹתָֽיו:(כט) וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׂבְּע֣וּ מְאֹ֑ד וְ֝תַֽאֲוָתָ֗ם יָבִ֥א לָהֶֽם: (ל) לֹא־זָר֥וּ מִתַּאֲוָתָ֑ם ע֝֗וֹד אָכְלָ֥ם בְּפִיהֶֽם:(לא) וְאַ֤ף אֱלֹהִ֨ים׀ עָ֮לָ֤ה בָהֶ֗ם וַֽ֭יַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶ֑ם וּבַחוּרֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל הִכְרִֽיעַ:(לב) בְּכָל־זֹ֭את חָֽטְאוּ־ע֑וֹד וְלֹֽא־הֶ֝אֱמִ֗ינוּ בְּנִפְלְאוֹתָֽיו:(לג) וַיְכַל־בַּהֶ֥בֶל יְמֵיהֶ֑ם וּ֝שְׁנוֹתָ֗ם בַּבֶּהָלָֽה:(לד) אִם־הֲרָגָ֥ם וּדְרָשׁ֑וּהוּ וְ֝שָׁ֗בוּ וְשִֽׁחֲרוּ־אֵֽל:..(מ) כַּ֭מָּה יַמְר֣וּהוּ בַמִּדְבָּ֑ר יַ֝עֲצִיב֗וּהוּ בִּֽישִׁימֽוֹן: (תהילים עח) (ז) אֲב֮וֹתֵ֤ינוּ בְמִצְרַ֨יִם׀ לֹא־הִשְׂכִּ֬ילוּ נִפְלְאוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א זָ֭כְרוּ אֶת־רֹ֣ב חֲסָדֶ֑יךָ וַיַּמְר֖וּ עַל־יָ֣ם בְּיַם־ סֽוּף:(ח) וַֽ֭יּוֹשִׁיעֵם לְמַ֣עַןשְׁמ֑וֹ לְ֝הוֹדִ֗יעַ אֶת־גְּבוּרָתֽוֹ:.. (יב) וַיַּאֲמִ֥ינוּ בִדְבָרָ֑יו יָ֝שִׁ֗ירוּ תְּהִלָּתֽוֹ: (יג) מִֽ֭הֲרוּ שָׁכְח֣וּ מַעֲשָׂ֑יו לֹֽא־חִ֝כּ֗וּ לַעֲצָתֽוֹ:(יד) וַיִּתְאַוּ֣וּ תַ֭אֲוָה בַּמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּוּ־אֵ֝֗ל בִּֽישִׁימֽוֹן:(טו) וַיִּתֵּ֣ן לָ֭הֶם שֶׁאֱלָתָ֑ם וַיְשַׁלַּ֖ח רָז֣וֹן בְּנַפְשָֽׁם:(טז) וַיְקַנְא֣וּ לְ֭מֹשֶׁה בַּֽמַּחֲנֶ֑ה לְ֝אַהֲרֹ֗ן קְד֣וֹשׁ יְקֹוָֽק:(יז) תִּפְתַּח־אֶ֭רֶץ וַתִּבְלַ֣ע דָּתָ֑ן וַ֝תְּכַ֗ס עַל־עֲדַ֥ת אֲבִירָֽם:(יח) וַתִּבְעַר־אֵ֥שׁ בַּעֲדָתָ֑ם לֶ֝הָבָ֗ה תְּלַהֵ֥ט רְשָׁעִֽים:(יט) יַעֲשׂוּ־עֵ֥גֶל בְּחֹרֵ֑ב וַ֝יִּשְׁתַּחֲו֗וּ לְמַסֵּכָֽה: (כ) וַיָּמִ֥ירוּ אֶת־כְּבוֹדָ֑ם בְּתַבְנִ֥ית שׁ֝֗וֹר אֹכֵ֥ל עֵֽשֶׂב: (כא) שָׁ֭כְחוּ אֵ֣ל מוֹשִׁיעָ֑ם עֹשֶׂ֖ה גְדֹל֣וֹת בְּמִצְרָֽיִם: (כב) נִ֭פְלָאוֹת בְּאֶ֣רֶץ חָ֑ם נ֝וֹרָא֗וֹת עַל־יַם־סֽוּף:(כג) וַיֹּ֗אמֶר לְֽהַשְׁמִ֫ידָ֥ם לוּלֵ֡י מֹ֮שֶׁ֤ה בְחִיר֗וֹ עָמַ֣ד בַּפֶּ֣רֶץ לְפָנָ֑יו לְהָשִׁ֥יב חֲ֝מָת֗וֹ מֵֽהַשְׁחִֽית:(כד) וַֽ֭יִּמְאֲסוּ בְּאֶ֣רֶץ חֶמְדָּ֑ה לֹֽא־הֶ֝אֱמִ֗ינוּ לִדְבָרֽוֹ: (תהילים קו) (טו) וְ֠לֶחֶם מִשָּׁמַ֜יִם נָתַ֤תָּה לָהֶם֙ לִרְעָבָ֔ם וּמַ֗יִם מִסֶּ֛לַע הוֹצֵ֥אתָ לָהֶ֖ם לִצְמָאָ֑ם וַתֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם לָבוֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָשָׂ֥אתָ אֶת־יָדְךָ֖ לָתֵ֥ת לָהֶֽם: (טז) וְהֵ֥ם וַאֲבֹתֵ֖ינוּ הֵזִ֑ידוּ וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת־עָרְפָּ֔ם וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ אֶל־מִצְוֹתֶֽיךָ:(יז) וַיְמָאֲנ֣וּ לִשְׁמֹ֗עַ וְלֹא־זָכְר֤וּ נִפְלְאֹתֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֣יתָ עִמָּהֶ֔ם וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת־עָרְפָּ֔ם וַיִּתְּנוּ־רֹ֛אשׁ לָשׁ֥וּב לְעַבְדֻתָ֖ם בְּמִרְיָ֑ם וְאַתָּה֩ אֱל֨וֹהַּ סְלִיח֜וֹת חַנּ֧וּן וְרַח֛וּם אֶֽרֶךְ־אַפַּ֥יִם וְרַב־וחסד חֶ֖סֶד וְלֹ֥א עֲזַבְתָּֽם: (נחמיה פרק ט פסוק טו – יח) 

כיצד נפרנס פסוקים אלו עם דברי הפסוקים ופירוש הראשונים שהזכרנו לעיל? נדמה, כי התשובה הראשונה שיש להשיב על שאלה זו היא שהיות ומדובר בניסיון קשה שנפרס על פני 40 שנה, אכן מתקבל על הדעת שעם ישראל גם 'מעד' לעיתים, אך עדיין יש מקום לזכור גם את החסד של עם ישראל שבסופו של דבר נסע על פי צו השם וברוב שנותיו לא התלונן. כלומר, התורה הנביאים והכתובים רוצים ללמד אותנו שהמצב אינו 'שחור- לבן'. עם ישראל מעד לא מעט, אך יחד עם זאת הקב"ה מכיר בקושי של הניסיון ולכן גם יודע להוקיר את הליכתם במדבר ורואה זאת גם בהצלחה. 

חטא המתאוננים 

ננסה לתת מבט נוסף דרך התבוננות נקודתית במספר חטאים של ישראל במדבר. פרשת המתאוננים מתוארת בתוך המסע הראשון של עם ישראל ממדבר סיני, לאחר חניה ארוכה של כמעט שנה, וכפי שכותב רש"י: נמצאת אומר שנים עשר חודש חסר עשרה ימים עשו בחורב, שהרי בראש חודש סיון חנו שם ולא נסעו עד עשרים באייר לשנה הבאה: עם ישראל נוסע בראשונה על פי ה' ומיד לאחר מכן מתחילה הנפילה: (א) וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק וַיִּשְׁמַ֤ע יְקֹוָק֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְקֹוָ֔ק וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה: (ב) וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־יְקֹוָ֔ק וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ: (ג) וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְקֹוָֽק: הפסוקים לא מנדבים מידע: 'על מה התלוננו, מדוע קצף עליהם הקב"ה כל כך?' לרש"י יש כיוון  מעניין ומעורר חשיבה ביחס גם לשאלות שהצבנו לעיל. (א) ויהי העם כמתאננים - אין העם אלא רשעים. וכן הוא אומר (שמות יז, ד) מה אעשה לעם הזה, ואומר (ירמיה יג, י) העם הרע הזה. וכשהם כשרים קרואים עמי, שנאמר (שמות ה, א) שלח את עמי, עמי מה עשיתי לך (מיכה ו ג): מה כוונת רש"י האם כוונתו כי עם ישראל הם עם של רשעים? מסוף דברי רש"י ניתן להבין שלא מדובר בחטא של כל ישראל וכך מבאר רש"י את האש שאכלה בקצה המחנה: בקצה המחנה - במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב. לאור כך ניתן להבין שהעבירה הייתה דווקא של הקצוות, ולא של כל העם, כלומר אנו מסתכלים על חטאי עם ישראל במדבר ורואים זאת כחטא קולקטיבי. כך אמנם מתוארים הדברים בפסוקים שונים- אך יתכן שאין הדבר כך. לפי פירושו של רש"י מתבאר כי חלק מן העם הוביל את הטון בנוגע לחטא. אמנם יש להתבונן בהמשך דברי רש"י שכותב שמדובר דווקא בגדולים שבעם ישראל. השפתי חכמים מקשה על דבריו של רש"י: ואם תאמר והא פירש"י לעיל אין העם אלא רשעים והכא פירש"י בקצינים ובגדולים .. ויש לומר דודאי מה שכתוב ויהי העם וגו' ותבער בם אש ה' קאי ארשעים על העם שכתוב לעיל. וכשבערה בהם אש בערה גם כן בבלתי מתאוננים ומה שכתוב ותאכל בקצה המחנה מיירי בקצינים ובגדולים שבהן ועל אותן צדיקים פירש"י לקמן באש תבערה מתו: השפתי חכמים מתקשה- אם אכן החטא היה של הרשעים מדוע בערה האש בגדולים שבהם? תשובתו היא שאכן החטא היה של הרשעים, אך לבסוף נענש כל העם ואף הגדולים שבהם, יתכן והסיבה היא שאמנם מובילי החטא היו הערב רב, אך כל העם נושא באחריות על החטא ובפרט במנהיגים (בטעם הדבר נרחיב בהמשך) כעת נעבור לשאלה- מה היה חטאם של המתעוננים? רש"י לשיטתו מבין שמדובר בחטא חמור מאוד התואם רק אנשים רשעים, וכך הוא כותב: כמתאננים - אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד ד) כי תואנה הוא מבקש: מדוע רוצים הם לפרוש? אם מדובר בערב רב, הדבר פשוט, הסיבה היא כי מלכתחילה הם אינם מרגישים שייכים. אמנם נראה שהרמב"ן (במדבר יא א) רואה את החטא באופן פחות חמור וכך הוא  מפרש: והנכון בעיני, כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה? ואיך נחיה במדבר הזה? ומה נאכל ומה נשתה? ואיך נסבול העמל והעינוי ומתי נצא ממנו? - מלשון 'מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו' (איכה ג, לט), שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו... לפי הרמב"ן התלונה לא באה על מצע ריק, אלא על בסיס חוסר ודאיות הקיימת במדבר, כלומר זהו חטא מתקבל על הדעת לאור הנסיבות. אכן כפי שהקדמנו, זו ההתנסות שהקב"ה ניסה אותם, ובניסיון זה הוא מעד. הרמב"ן לא כותב שמדובר בקצוות העם, כי לשיטתו מדובר בחטא מתקבל על הדעת לאור הנסיבות, ובו חטאו כל ישראל. 

חטא המתאווים

הזכרנו כי לפי הרמב"ן אין אזכור לכך שחטא המתאוננים נבע מתוך מיעוט בעם. אמנם בחטא המתאווים העניין כבר מוזכר במפורש בפסוקים: (ד) וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: וכפי שכתוב המדרש (רבה טו, כד) מהו והאספסוף? רבי שמעון בר אבא ורבי שמעון בן מנסיא. אחד מהן אומר: אלו הגרים שעלו עמהן ממצרים ונאספין עמהם, שנאמר: "וגם ערב רב עלה אתם" כאן מבורר כי לא מדובר בחטא שנעשה על ידי כל העם, כי אם באספסוף. משה רבינו מתקשה מאוד להתמודד עם תלנותיהם ומיצר על הקב"ה 'למה הרעת לעבדך לשאת את משא כל  העם הזה" כנראה משה מתקשה להחזיק גם את הקצוות[1]. הקב"ה מציע הצעה חדשנית לפתרון הבעיה- חידוש ההנהגה. כלומר אם יש בעיה בקצוות- הבעיה היא גם בהנהגה. עניין זה מתחבר לחטא המתאוננים ולשני פירושי רש"י- שהעונש  מחד מגיע לקצוות ומאידך דווקא להנהגה. מדוע ההנהגה אחראית על האספסוף? ניתן להציע 3 כיוונים: התפקיד הגדול של המחנך הוא להשפיע גם על שולי החברה שולי החברה עלולים להוביל את הטון, ולהיות מנהיגי הקהל. ההנהגה צריכה לדאוג לכך שהרוב לא יהיה מובל על ידי האספסוף כי אם על ידי ההנהגה. כיוון נוסף שראיתי מפי הרב שלמה סובול, והוא שבהיות משה נחרד מתאוות העם לבשר, הקב"ה  מזהה כאן צמא למשהו אחר, ועל כן הוא מציע לחזק את ההנהגה הרוחנית שתתן מענה לצרכיו הרוחניים של העם וממילא תאוות הבשר תיעלם שהרי היא רק סימפטום. פירוש זה מתחבר לפרשנים רבים הדרושים את הדרישה לתאווה כדרישה רוחנית יותר [2] סיבת פירוט מסעות בני ישראלביארנו לעיל כי את המילים 'חסד נעורייך' ניתן לפרש כחסד שעשה הקב"ה עם ישראל, וכן להיפך כחסד שעשה ישראל עם הקב"ה בלכתו אחריו במדבר. מצאנו את 2 הכיוונים הללו בקרב המפרשים בבואם לבאר מדוע טרחה התורה להאריך בפירוט מסעות בני ישראל הרמב"ן כתב (במדבר פרק לג פסוק א) בשם הרמב"ם (מורה נבוכים ג, נ) שהתורה האריכה במסעות ישראל על מנת להזכיר את הניסים שעשה הקב"ה את ישראל ולהכריח אמיתותם בציון מקומם הגיאוגרפי. בעוד הספורנו כתב (במדבר פרק לג פסוק א) שהזכרת המסעות נועדה לזכור את החסד שעשה ישראל וכך לשונו: אלה מסעי. רצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה באופן שהיו ראוים להכנס לארץ: מעניין הוא כיוונו של הכלי יקר (במדבר לג, ב) המחבר את הדברים שראינו בשם רש"י והספרי ביחס לחטא המתואננים וכך הוא כותב: כשנדקדק מהו שנאמר ויסעו מרעמסס ולא הזכיר בני ישראל ואחר כך חזר ואמר שנית ויסעו בני ישראל מרעמסס, ..אלא ודאי שהערב רב הלכו בלילה דרך בריחה ועליהם נאמר (שמות יד ה) ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, בורח לא נאמר אלא ברח שכבר ברח מיד בצאתם, וזה לא יצדק על ישראל שהרי הלכו ביד רמה.. וזה שאמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', זו נסיעת בני ישראל אשר יסודם מארץ הקדושה על כן הפכו תמיד פניהם מן מוצאיהם המקום אשר יצאו משם ממצרים ומגמת פניהם למסעיהם לבוא אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם, אבל הערב רב שהיו מקורם ממצרים ולא יצאו על פי ה' כי משה מדעתו הוציאם נאמר בהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, כי תמיד היה להם חפץ ורצון לשוב למצרים למקורם וזרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי (בראשית רבה נג טו) כך היה תמיד פניהם למקום אשר יצאו משם: כלומר, לפי הכלי יקר, מסעות בני ישראל נועדו על מנת ללמדנו שהיו תנועות שונות בעם במדבר, חלק מהעם אכן נשא פניו קדימה אל ארץ ישראל והלך עם הקב"ה בארץ לא זרועה, אמנם חלקו החזיר פניו אחורה. אם כן, בתיאור מסעות בני ישראל אנו מוצאים את 3 הכיוונים שהצענו בהסתכלות יחסי עם ישראל והקב"ה במדבר 

• חסד השם (רמב"ן)
• חסד עם ישראל (ספורנו)
• הפרדה בין הערב רב שפניו היה תמיד למצרים וממנו חטאי ישראל, לבין עם ישראל עצמו שפניו אל ארץ ישראל. (כלי יקר)
• 
  
• עניינם של הערב רב

 כפי שציינו רש"י כותב שהחטא המתאוננים משויך אל הערב רב. כך גם ראינו בחטא התאווה. חז"ל משייכים חטאים נוספים אל הערב רב וכך נאמר בשמות רבה (פרשת כי תשא פרשה מב סימן ו) לך רד כי שחת עמך העם אין כתיב כאן אלא עמך, אמר משה רבון העולם מנין הם עמי, אמר לו הקדוש ברוך הוא עמך הם שעד שהיו במצרים אמרתי לך (שמות ז) והוצאתי את צבאותי את עמי אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב, אתה שהיית עניו וכשר אמרת לי לעולם מקבלים השבים ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות אמרתי לך לאו, ועשיתי רצונך והם הם שעשו את העגל שהיו עובדים עבודת כוכבים והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטא. ראה מה כתיב אלה אלהינו אין כתיב כאן אלא אלה אלהיך שהגרים שעלו עם משה הם עשאוהו ואמרו לישראל אלה אלהיך, לכך הקדוש ברוך הוא אמר למשה לך רד כי שחת עמך. המשך חכמה מוסיף גם את חטא התלונה באילים לזה (שמות טז) וכך הוא כותב: (ב) וילונו כל עדת בני ישראל על משה. כתיב "וילינו", שהאספסוף ערב רב הלינו את עדת בני ישראל לאמר וכו' "מי יתן מותנו וכו' בשבתנו על סיר הבשר", וכמו בפרשת בהעלותך יעויין שם. מה ראה משה להביא את העם ערב נגד רצון הקב"ה? האם באמת קבלתם הייתה שגויה? ממדרש אחר משמע שעניין זה היה חיובי וכך נאמר בשמות רבה (פרשת בא יח, י) הרבה נסים עשה הקב"ה לישראל … משל למלך שעשה שמחה לבנו והרג שונאיו. אמר המלך: כל מי שאוהב לי, יבוא לשמחת בני, וכל מי ששונא לי, יהרג עם השונאים. כך האלהים עשה שמחה לישראל שגאלם. אמר האלהים: כל מי שאוהב את בני, יבוא וישמח עם בני. הכשרים שבמצרים באו ועשו פסח עם ישראל ועלו עמהם, שנאמר: "וגם ערב רב עלה אתם וכל מי שרצו שלא יגאלו ישראל, מתו עם הבכורים, שנאמר: "וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם" (תהלים עח נא), וצעקו כולם, שנאמר: "ותהי צעקה גדולה במצרים" ממדרש זה משמע שטוב עשו כשרי מצרים שעלו יחד עם ישראל. הרב קוק ראה בצעד של משה צעד נכון וגדול מאוד, וכך כתב:(אגרת תקנה) ומפני-כך היתה מדתו של משה רבנו עליו השלום לקרב רחוקים, עד שקרב אפילו את הערב רב, ואף על פי שזה גרם אריכות-הגלות, מכל מקום סוף-כל-סוף יתעלו גם הם, כי בודאי יתקיים ביה “יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא”, והשי”ת “מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים”. ואמרו בזוהר, שחסדיו של משה היו גדולים משל אברהם, ובאברהם אבינו, אף על פי שמדת-חסדו היתה גדולה מאד, ולא היה כנח שלא בקש רחמים על רשעים בני-דורו, מכל מקום לא בקש רק בתנאי: “אולי ימצאון שם עשרה”, אבל משה רבנו ע”ה בקש בלא שום תנאים: “אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת”, שהיא מסירת-נפש אפילו מעולם-הבא, כי הספר של הקב”ה הוא עוה”ב עצמו ניתן למצוא סיוע לדברי הרב קוק, בכך שלבסוף מחל הקב"ה על עוון העם, ולא כילה את הערב רב. אמנם הרב קוק כותב  שישנם מחירים בקירוב הערב רב, יחד עם זאת, זהו חסד גדול של משה שעשה לערב רב וגם לעולם כולו, כפי שנבאר לקמן. אמנם מצאנו בדברי חז"ל יחס שלילי כלפי ה'ערב רב' עד כדי כך שניתן להצביע על אנשים ולומר שהם מן ה'ערב רב'. כך עולה מהגמרא בביצה (לב.) ואמר רב נתן בר אבא אמר רב: עתירי (=העשירים שבארץ) בבל - יורדי גיהנם הם. כי הא דשבתאי בר מרינוס אקלע (=נקלע) לבבל, בעא מנייהו עסקא (=ביקש מהם עזרה בעסקיו - ולא יהבו ליה (=ולא נתנו לו). מזוני מיזן (=ביקש מהם מזון) - נמי לא זינוהו (סירבו גם לכך).אמר: הני, מערב רב קא אתו (אלה, מערב רב באו); דכתיב: 'ונתן לך רחמים ורחמך'. כל המרחם על הבריות - בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות - בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו. הרב קוק כותב שזיהוי כזה נעשה רק במצבי קיצון, וכך הוא כותב בקונטרס ישוב המשפט: .ויש אחרים התולים את עצמם במאמרי הזוהר הסתומים, המדברים לפעמים על דבר הענין של הערב רב, והתפרדות שלהם מכלל ישראל, לפני הגאולה השלמה, והם לוקחים את כל דברי הסודות הקדושים הללו, שהם עומדים ברומו של עולם, דברים כפשוטם, ומרבים עי"ז מחלוקת בישראל, והם לא ידעו ולא יבינו. כי היסוד של הסימן של הערב רב, הוא בנוי בדבר המדות הטהורות היסודיות של ישראל בכלל..וכלשון הירושלמי בקדושין פ"ד ה"א, על סוגיא דהרחקת הנתינים דהתם, שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, רחמנין, ביישנין וגומלי חסדים, וכהא דביצה ל"ב ב', בעובדא דשבתאי בר מרינוס, דאמר, הני מערב רב קאתי, וכל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל שאינו מרחם על הבריות, בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו. ועיקר הסימן היסודי של הזוהר הוא כמ"ש בבראשית כ"ה ב', בעניני הסוגיא דערב רב שם, שהם אינם חוששים לטובת ישראל, והם נוטים לאומות העולם יותר מלישראל. (מאמרי הראיה/פרק בהלכות צבור- מתוך קונטרס ישוב משפט) לפי הרב קוק הזיהוי המרכזי למי שהגיע מן הערב רב הוא שאינו חושש לטובת ישראל ונוטה לאומות העולם יותר מלישראל. אך יש לשאול, מה נדרש מאיתנו לעשות במקרה וזיהינו מציאות שכזו באחד מישראל, מה מצופה מאיתנו לעשות בנוגע לאותו מידע? לשאלה זו מתייחס הרב קוק, וכך הוא כותב והנה מכלל הדברים הטובים שנכללו בהענינים שבאו ע"י מכאובים וצרות רבות ורעות, נכלל ג"כ מה שמצד החסרון שגרמו הערב רב בעירובם בישראל, מזה יצאו ג"כ אח"כ בהמשך הגלות כחות פועלים רבים ממחננו להיות לעם אחר. ובאמת אין כאן הפסד עיקרי, כי היוצא אינו יוצא כ"א מפני הנטיה הזרה הגנוזה בנפשו מקדמת דנא.. והנה רק המראה החיצוני יעורר בנו תוגה שחשבנו שזה היוצא היה משלנו, אבל באמת אינו כ"א המוכן להתפרד ולצאת מני אז. אבל גם יציאה זו לא תשאר בלא רושם של תועלת כללית, כי מה שאותם הנובלות הם מתערבים בין הגויים, הם מקנים מ"מ אותן הנטיות שכבר קלטו מני דורים מקדושתם של ישראל בין עמי הארץ, ונעשית מזה הכנה מזגית להיות חלקים מאומות העולם מוכשרים לקבל, עכ"פ כפי מדתם, השפעה מרוחם של ישראל ע"י אותו המזג המועט שמ"מ פועל הוא בהמשך של דורות ע"י כח הגובר של אור ישראל כפעולת השאור המועט בעיסה... ע"כ תחש זה שהיה בימי משה לא הכריעו בו חכמים, ביחש להאדם העיקרי, אתם קרויים אדם , אם הוא חיה או בהמה. כי באיזה אופן שיהיה גמר צירוף הסיגים, אם ע"י החזרה לטוב בפנימיותם של ישראל או ע"י הדחיה וההרחקה, אם אחד בעיר ושנים במשפחה ממש, או אחד בעיר מזכה את כל העיר כולה ושנים במשפחה מזכים את כל המשפחה כולה דברים כאלה הכלליים וגבוהים, הם מכבשי דרחמנא שא"א לחכמים להכריע בזה(עין איה שבת פ, ב) מדברי הרב קוק עולה ששיטת הזיהוי בנוגע לאדם שיסודו מן הערב רב, לא ניתנה לנו בכדי שנבצע פעולה מעשית ביחס לאותו זיהוי, ואלו 'כבשי רחמנא'- כלומר חשבונות שמים. כמו כן ראינו שטוב עשה משה שקרב את הערב רב לקרבנו, ורבים מהם יכולים להיות חלק בלתי נפרד מעם ישראל. אם כן תפקידנו הוא להיאבק על כל אחד ואחד מבני עמנו גם אם נראה שהוא מתנהג בצורה שאינו תואמת לדרך עם ישראל וכפי שכתוב הרב קוק- אלה 'כבשי' דרחמנא' שאין לחכמים להכריע בזה. אם כן יש לשאול מדוע יש צורך בשיטת זיהוי של ערב רב, אם אין לזה היבט מעשי? הרב קוק עונה על זאת בתוך הפסקה וכך כתב: 'והנה רק המראה החיצוני יעורר בנו תוגה שחשבנו שזה היוצא היה משלנו, אבל באמת אינו כ"א המוכן להתפרד ולצאת מני אז.'  נראה לעניות דעתי שהמסר המרכזי שהרב קוק בא ללמדנו הוא, שאם נראה רצון לפירוד וחוסר שייכות בתוך עם ישראל, נדע שהוא אחד משנים:  יתכן שאין זה רצון אמיתי של ניתוק בכלל ישראל, אך יתכן שאכן קיים רצון שכזה אך הוא אינו חלק אינטגרלי מעם ישראל. ברצוני להעיר שלא כל אמירה של כעס- מהותה רצון אמיתי לניתוק, בד"כ אלו אמירות של 'כאב' שדווקא חפצות בחיבור. מכול מקום נראה לענ"ד שהרב קוק בא ללמדנו שחלק מהותי מהויותינו עם, הוא תחושת השייכות. 

• זאת תורת העולה