פרשת שמות

בס"ד

פרשת שמות

פותחים אנו חומש חדש, חומש שמות, חומש אשר מסמל את המעבר מעיסוק ביחידים אשר עובדים את ד' ומקיימים רצונו, לבין מציאות של עם שלם, המתגלה בעולם כעם סגולה וכשלוחו של הקב"ה בגילוי שמו בעולם.

ננסה להבין קצת את תהליך היווצרותו של עם זה בכור ההיתוך של מצרים, מה מאפייני הנגאלים, מהו רצון הגואל, ומהו מאפייניו של גואליו:

ראשית נפתח בפסוק  השישי בפרשה, האירוע הראשון שתורה מספר לנו לאחר שמונה את העולים מצרים: 'וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא'.

חז"ל אמרו על פסוק זה בברכות נה. 'א"ר חמא ב"ר חנינא, מפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות'

מהי אותה רבנות?

הביא התורה תמימה בשם פרקי דר"א פ' כ"ט שקוצרו חייו מפני ששמע מאחיו עשר פעמים שאמרו לו על יעקב עבדך אבינו ולא אמר להם דבר. [5 פעמים אמרו ושמע עוד חמש מפי המתורגמן, עיין תורה תמימה].

אמנם ניכרה ביוסף גם המידה ההפוכה ודרשו במדרש רבה בתחילת הפרשה, על הפסוק 'ויוסף היה במצרים', ללמדך שאע"פ שזכה יוסף למלכות בכ"ז לא נתגאה על אחיו ועל בית אביו, וכשם שהיה קטן בעיניו מתחלה כשהיה עבד במצרים כך היה קטן בעיניו אחר שהיה מלך.

וביאר התורה תמימה שעל כן נאלצו בפרקי דר' אליעזר לצמצם את הנהגתו ברבנות רק לעניין זה.

ניתן היה להציע שלאחר שרמזה התורה על מותו של יוסף בעקבות שהתנהג ברבנות, הביאה גם את התוצאה שנבעה מכך מידה כנגד מידה- 'ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף', בגלל הרדיפת כבוד המועטת הזו של יוסף, איבד את כבודו בעיני פרעה, אותו פרעה או ממשיכו של פרעה שהעצים את יוסף ויוסף טרח לומר לו אין זה אני אלא לאלוקים פתרונים.

כלומר נקודת הענווה והשלילה של העמדת האדם במרכז פותחת את החומש שלנו!!!

ביאור זה מתחבר יפה לדברי חז"ל בחולין פט. 

'לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו', אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם - אמר לפני ואנכי עפר ואפר, למשה ואהרן – אמר ונחנו מה, לדוד - אמר  ואנכי תולעת ולא איש, אבל עובדי כוכבים אינן כן.. לפרעה אמר מי ה'..

 אמר רבא ואיתימא ר' יוחנן: גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר, ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה. ואמר רבא ואיתימא ר' יוחנן: אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן, כתיב הכא ונחנו מה, וכתיב התם תולה ארץ על בלימה.
ב' דברים רואים אנו מדברי חז"ל הללו בחירת עם ישראל נבעה מכך שאף שמגדילם, הם ממעטים עצמם לפניו, ב. שלוחיו של הקב"ה להוציא את עם ישראל, הם המודל הגדול ביותר לעניין זה של המעטת עצמם...

עניין זה מתחבר ביותר לדבריו של האור החיים הקדוש:

"וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ- בְּהוֹצִיאֲךָאֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:

מה ענה הקב"ה על שאלת משה? איזה סימן נותן לו שהוא שולח אותו, זה שאחרי שיצאו ממצרים יעבדו את ה' על הר סיני?!

מסביר אור החיים הקדוש: "עוד ירצה על זה הדרך, וזה לך האות כי אנכי גרמתי הדבר שיהיה שליחות זה על ידך, בהוציאך וגו' על ההר הזה סיני בקודש, פירוש ההר הנמוך שבהרים, ואין אני בוחר בהרים הרמים כתבור וחרמון, הא למדת כי אין אני חפץ אלא בנמוכים כמוך העניו והשפל בעיניך ובהר "הנמוך" הזה, וכל זה תשובה לטענת וכי אוציא וגו':"

כלומר הקב"ה אומר למשה: לצורך הקמת עמי והכנסתם לעול מצוות זקוק אני לאדם שמבין שהוא מצד עצמו מה,- הכל מד', ותפקידו להיות גילויו של ד' בעולם.

א"כ ניתן לומר שאם נגדיר את מהותו המרכזי של עם ישראל במציאות וכשגרירו של ד' בעולם, היא ביכולתם להמעיט עצמם ולומר איננו שום דבר מצד עצמינו אלא כל הגדולה שלנו זוהי השפעתו של הקב"ה המאירה דרכינו.

נסיים בביאור נפלא של הרב טייכטל לדו שיח שהתנהל בין משה להקב"ה:

נאמר במדרש (רבה שמות ג, יד):

אמרו חכמים ז' ימים קודם היה הקדוש ברוך הוא מפתה למשה שילך בשליחותו, ולא היה רוצה לילך עד מעשה הסנה הה"ד לא איש דברים אנכי..

מה הסוד בסנה ששכנע את משה?

נאמר במדרש אמור (יח) שכשהקב"ה יגאל בעצמו שוב לא תהיה גלות, ורק ע"י גאולת אדם תבוא אח"כ גלות.

משה רצה שהקב"ה יגאל את ישראל ולא הוא בעצמו.

מדוע ד' אינו עושה כן?

נאמר במדרש רות (ב, יא) שכישראל זכאים הקב"ה גואלם בעבור עצמם וכשאינם זכאים נגאלים בעבור שמו הגדול ('כי לא יטוש ד' עמו ונחלתו לא יעזוב'- בעבור עצמם, 'כי לא יטוש ד' עמו בעבור שמו הגדול'- בעבור שמו)

מה המשמעות של זה?

אומר הרב טייכטל שכאשר עם ישראל זכאים הקב"ה גואלם לצורך עצמם, ויכול לעשות בעצמו, אבל כשאינם זכאים עושה זאת למען שמו, ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, על כן נכנס לסנה באמרו עמו אנוכי בצרה, ואף אני זקוק למישהו שיגאל אותי, ובזה השתכנע משה שהוא זה שצריך להיות שליחו של ד' לגאול את עם ישראל

אם נרצה להוסיף נדבך לדבריו נוכל לבאר, שבמידה ועם ישראל זכאים וכבר האירו לעולם כולו כי אינם כלום מצד עצמם, יכול הקב"ה להיות זה שגואלם בעצמו.

אך במציאות שעדיין נותר מה לשפר בעניין זה, ועדיין יכול אדם מישראל להקרין כי הכול בא ממנו, זקוק ד' לשליח נאמן אשר יגאל את עצמו ואת עם ישראל לא לצורך עצמם אלא לכבודו של הקב"ה, ובזה יושלם התיקון.

[שמא על פי זה נוכל להוסיף ולומר שבזה יבואר מדוע כאשר הקב"ה גואל בעצמו, שוב לא תבוא גלות, משום שכבר הושלם התיקון ונתגלה שם ד' בעולם, אך במציאות שעם ישראל עדיין לא הגיעו למדרגה שמראה שכל מה שיש להם הינו מהקב"ה, שלב הגאולה הינו עוד תהליך של תיקון לעניין זה ולא היעד הסופי].

כעת קשרנו את ביאורו של האור חיים לדברי הרב טייכטל: כפי שהבאנו לעיל, ביאר האור החיים, שהקב"ה במעמד הסנה הראה למשה שדווקא הוא צריך להיות השליח לעם ישראל משום ענוותנותו, וזה מתקשר לביאורו של הרב טייכטל שאמר לו הקב"ה צריך אני שכביכול את תגאל אותי, ותראה קבל עם ועדה שלא בעבורך ובעבור עמך את עושה כן, אלא בעבור שמו הגדול.

יתכן כי גאולת מצרים צריכה להוות מודל לגאולה העתידה בעניין זה....