פרשת ויצא- דמותו של יעקב
דמותו של יעקב
בפתח דבריי, אשתף בסיפור אישי ולא נעים שחוויתי בסוף שבוע האחרון:
ביום חמישי האחרון החלטתי לנצל את הפסקת הצהריים בכולל לצורך קניות לשבת, לקחתי את האופניים שלי ונסעתי מרחק קצר מהכולל אל הסופר הקרוב.
הבעיה היא שכנראה בעקבות החורף והגשם המנעול שלי החליד, ולא הצלחתי לפתוח את המנעול לצורך נעילתו חזרה. מחוסר אונים הנחתי את האופניים בצד בצורה שנראה שהאופנים נעולות, והלכתי אל הקניות.
כאשר חזרתי מהקניות הבחנתי לצערי כי האופניים אינם במקומם, וכך איבדתי את אופניי.
נאלצתי ללכת בפנים נפולות עם שקיות הקניות לכיוון הכולל, והסטיקר הראשון שפגש את עיניי הוא: ככה ד' רוצה, מצבי השתפר במעט, וחשבתי לעצמי שבאמת אין צורך לעשות עניין מאיבוד של חפץ זה או אחר, כאדם המעוניין שעולם הערכים הם אלו שיובילו את חייו, נכון הוא שמה שיעציב אותו (אם בכלל) אלו עניינים ערכיים, ולא איבוד ממון.
לא היה לי זמן רב להתעסק בעניין האופנים ומיד נכנסתי להתבוננות בדמותו של יעקב אבינו (לצורך העברת ד"ת בליל שבת).
המסר שיצא לי מעיון דמותו, הציב לי התבוננות קצת אחרת על התייחוסתי לאירוע האחרון.
בפרשת השבוע אנו ממשיכים במפגשנו עם יעקב אבינו, והשאלות צצות ועולות כיצד התיאור אשר חז"ל מתארים אות דמותו: ["איש תם יושב אהלים"] עולה בקנה אחד עם סיפורי התורה אודותיו.
מעבר לנקודת הרמיה שצצה ביעקב, נראה כי הוא 'איש מעשה' יוצא דופן. לא נראה שהוא מתקשה בהתמודדות עם העולם בחוץ, כך עולה מהסיפור של 'גניבת הברכות' כך ביכולתו היוצאת מן הכלל להרים אבן גדולה, אשר בד"כ נגולה רק ע"י כל הרועים גם יחד, וכך עולה מהתמודדותו הנפלאה עם ערמומיותו של לבן, וכפי שמבואר בגמרא (מגילה יד: וכן ב"ב קכג.) שאמר יעקב לרחל שהוא יודע להתמודד עם רמאותו של לבן הרמאי..
כמו כן התיאור אשר הנביא מיכה מתאר את יעקב מפתיע עוד יותר, וכך אומר הנביא (ז' כ): "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם"
יצחק עצמו לכאורה סותר מידה זאת ביעקב באמרו לעשיו "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ"
כמו יש תיאור של התורה עצמה אשר סותר לכאורה את מידת האמת של יעקב וכך נאמר: "וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת-לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל-בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא".
נראה לי שיש לענות על כך בדומה ליסוד ששמעתי מרב בישיבת בית אל הרב שמעון קליין. הרב שמעון קליין דיבר על כך שבכדי להבין מושג לאמיתו צריך למצוא אותו במציאות שכל ההופעות הרגילות שלו אינם קיימים.
אף כאן יתכן שהתורה בכוונה רצתה לחדד לנו את המושג של "איש תם יושב אהלים" ואת המושג של 'אמת', דוקא דרך הדברים בהם לכאורה שהם הפך כך, בכדי לחדד לנו מה זו אמת. יתכן שהתורה רוצה לחדד לנו, ש'אמת' זה מה שנכון לעשות, גם אם זה מצטייר לא טוב, ואפילו אם גם מבחינה הסטורית, העניין ימשיך 'להריח רע' אם כך נכון לעשות, אז זו 'אמת'. הרבה ניתן להאריך על מדוע פעולותיו היו נצרכות [ולא כאן המקום], אך כשהם נצרכות זוהי אמת וכך יש לנהוג.
ונחזור כעת למושג "איש תם יושב אהלים" מהו התם- תם זהו השלם, בדומה לביטוי שה תמים שהוא נקי מכול מקום, המהר"ל מסביר כי התמים הוא ההולך בדרך הישר מעצמו בלי שום התבוננות בדברים מסביב, הוא שלם ברוחו ועושה את פעולותיו מתוך בירור פנימי וברור מהו הדבר הנכון לעשות, נראה שכך יש לבאר את תיאור של יעקב כיושב אהלים, וכפי שמבארים חז"ל שזהו היושב בבית המדרש, זה שבירר את דרכו, וכעת הוא 'מפוקס מטרה'. אדם כזה לא עושה שום דבר "חפיף", אלא הכול נעשה ביסודיות. בין בחיי ברוח, ובין בחיי המעשה, הוא רואה כי הרועים מחכים לאבן אולי אפילו קצת מתעצלים ולא עושה רצון מעסיקהם, לפי זה התיאור של "איש תם יושב אהלים" מבהיר ומשלים את התיאור של הנביא מיכה "אמת ליעקב".
ההקצנה של רעיון זה נמצא בדברי חז"ל דרך מאמר אשר מעורר תמיהה במבט ראשון:
הגמרא בחולין צא. דורשת את הפסוק- "ויותר יעקב לבדו - שנשתייר על פכין קטנים והוסיפה הגמ': "מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם" הגמרא גם מבארת את הטעם לכך שלצדיקים הממון חביב יותר מן הגוף, וזאת משום שהם אינן פושטים ידיהם בגזל.
דברי חז"ל מעוררים תמיהה, מהו השבח הגדול של הצדיקים שמעדיפים לשומר על ממונם יותר מגופם, לכאורה זהו תיאור של אדם חמדן, שלא מוכן לעזוב את ממונו אף במצבי סכנה גדולה.
ראשית נראה לעדן טיפה את דברי חז"ל ולומר שאין הכוונה שצדיקים יסכנו את עצמם תמורת ממונם, אלא מוכנים לסבול יסורים לצורך ממונם וכפי שמביאים בשם הגר"א בביאור דרשת חז"ל: "תניא רבי אליעזר אומר: אם נאמר 'בכל נפשך' למה נאמר 'בכל מאדך', ואם נאמר 'בכל מאדך' למה נאמר 'בכל נפשך' - אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר 'בכל נפשך', ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר 'בכל מאדך'..."
וביאר הגר"א שמה שאמרו שם "ממונו חביב עליו מגופו", אין הכוונה שבשביל ממון ימסור עצמו למיתה, אלא שממונו חביב עליו מייסורים של גופו, שמוכן לסבול ייסורים בשביל ממונו. וכן להיפך, יש אדם שגופו חביב עליו מממונו שמוכן לתת ממונו כדי להינצל מייסורים.
אף כאן מה שאמרו חז"ל "חביב עליהם ממונם יותר מגופם", היינו מטורח גופם ועמלם. כדאי לצדיקים כל יגיעה וטורח כדי להציל את ממונם.
וזאת ניתן לבאר ע"פ הסיפור בתענית כג. שביקשו חכמים מאבא חלקיה שהתפלל וירד גשם, וכשהגיעו אליו נהג במספר מנהגים מוזרים, לא הקדים להם שלום, ושם את הטלית על כפו, ומבואר שם שזאת משום שהוא היה נזהר בממון חבירו מאוד שלא לגוזלו. כמו כן מסופר שם שהיה מרים את בגדיו כשהיה עובר ליד קוציו והיה נפצע ברגליו, משום שרגליו יכולים להירפא והבגד יהרס.
גם בגמרא זו אנו מוצאים קשר בין הזהירות מהגזל, להקפדה על ממונו יותר מגופו.
הרב אליהו דסלר (מכתב מאליהו ח"ד ממון הצדיק) מסביר את העניין שהאדם הישר שמשיג את כל חפציו בהגינות, אינו מנסה להשיג חפץ שלא מגיע לו, ומבין שגם מה שמגיע אליו הוא אצלו כפקדון שהקב"ה נתן לו למטרה מסוימת, ולכן אם הוא לא משתמש בהם כראוי או מזניח אותם הרי הוא כגוזל את חבירו, שהרי בממון זה יכל לעשות מעשה חסד גדול, לאור זאת מובן שהאדם הישר מוכן למאמץ וכאב פיזי בכדי להציל את ממונו, ולעשות בו את ייעודו.
שוב זוהי נקודת האמת והשלמות, שהייתה ביעקב אבינו, שהכול עשה בצורה שלמה ולא "חפיף", גם לעניינים המעשיים התייחס ברצינות ובצורה של שליחות. גם בממונו הושקע מחשבה ורצינות, ולא הייתה לגבי התרשלות.
לאחר התבוננות בדמותו של יעקב, למדתי אני את הלקח שלי, אין זה נכון לחשוב שעיסוק בחפץ פיזי, הוא התרחקות מעולם ערכים גדול, אלא אדרבה ההיפך הוא הנכון, אדם שלם, עושה כל דבר באופן שלם, וגם לאופניים היה צריך להתייחס ביותר כבוד!!
