פרשת האזינו

והגמרא בברכות כא: לומדת מן הפסוק הזה שחובת ברכת התורה היא מן התורה, ושם מבואר שחובת ברכת המזון מן התורה היא דווקא לפניה, ויש מקום לדקדק מדוע בברכת התורה החובה היא דווקא לפני, בעוד שהחיוב לברך על המזון הוא אחרי?

וגם יש לעיין מדוע דווקא עכשיו בנאומו האחרון של משה הזכיר משה את החיוב לברך על התורה? 

והיה נראה לבאר עפ"י המבואר בב"מ פה: "על מה חרבה הארץ על שלא ברכו בתורה תחילה"

 

המהר"ל בהקדמתו לתפארת ישראל כותב על הגמרא הזאת:

 

ובשביל אהבתם לתורה, דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה, אין בלימוד שלהם האהבה אל השם יתברך במה שנתן תורה. כי אין האהבה לשנים, כי כל אהבה היא דבקות בנאהב, ואם דבק בזה אינו דבק באחר. ולפיכך אהבת התורה שהיא חביבה עליהם, דבר זה מסלק שאין הברכה בכל לבו אל השי"ת במה שנתן התורה.

 

המהר"ל מתאר סכנה, שכאשר האדם מתעסק בתורה ואוהב אותה, אהבה זו יכולה להשכיח ממנו את עיקר עניינה של התורה, את שימת הלב שיש בתורה, והיא שכל ענינה של התורה היא שהיא תורתו של הקב"ה, ובזה משה פותח את נאומו עת האסף אל עמיו, עת כניסת עם ישראל לארץ, בו הם הולכים לעזוב את העיסוק העיוני בלבד ונדרשים גם לחיים מעשיים של תורה, כאן נדרשים עם ישראל לזכור שהעיסוק בפרטי התורה אינו מספיק, אלא יש להחדירו לתוך הלב כשירה של הקב"ה, כתורתו של בורא העולם, ויש תמיד לזכור שכל העיסוק בתורה צריך להיעשות מתוך שימת לב למגמה שלשמה היא ניתנה, ואולי עניין זה נאמר כאן כתיקון לחטאם של המרגלים שרצו להשאר במדבר וללמוד תורה  ושכחו את מגמתה של התורה, שהיא שירתו של הקב"ה בעולם. 

דברים שחייבים להיעשות מתוך הקשבה ושימת לב

 

ואולי בזה גם מובן מדוע ברכת התורה היא דווקא קודם לתורה, שידועים דברי הגמרא ביומא עב:

 

"זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה, נעשית לו סם מיתה",

 

כאשר מנתקים את שירתו של הקב"ה מן הקב"ה, התורה הזאת לא רק שלא מועילה אלא גם מזיקה, את התורה חייבים ללמוד רק כאשר שמים אותה על הלב, ולכן יש לברך ברכות התורה קודם ללימוד, שאם התורה לא מגיע מקישור אל נותנה היא רק מזיקה, לעומת זאת באכילה אם נעשית היא בקדושה אכן היא מרוממת מאוד, אבל גם אם אינה נעשית בקדושה עליונה, אין זה מזיק, ניתן לאכול בצורה סתמית, אך לא ניתן ללמוד תורה באופן סתמי.

 

ואכן הגמרא בתענית ז: לומדת את העניין "של זכה נעשית לו סם חיים וכו', מן הפרשה שלנו וז"ל:

 

רבא רמי כתיב יערף כמטר לקחי וכתיב תזל כטל אמרתי אם תלמיד חכם הגון הוא כטל ואם לאו עורפהו כמטר תניא היה ר' בנאה אומר כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ואומר רפאות תהי לשרך ואומר כי מוצאי מצא חיים וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות שנאמר יערף כמטר לקחי ואין עריפה אלא הריגה שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל

 

כלומר זוהי פתיחתה של הפרשה, שאת התורה לא די לקרוא כטקסט בעלמא, אלא יש צורך לקרוא אותה מתוך שימת לב וחיבור לנותנה, ולכן ישר אח"כ מבקש משה מעם ישראל לברך את ברכות התורה.

 

דבר דומה מצינו בין קשר של איש ואישה, ר' עקיבא במסכת סוטה דף יז. דרש איש ואשה זכו שכינה בינהם לא זכו נעשה לו סם המוות" גם בקשר בין אישה ואישה אצל עם ישראל אין אמצע, כל קשר בעם ישראל צריך להיעשות ע"י קידושין, מתוך קדושה, לכן רש"י על הפסוק קדושים תהיו "פירש פרושים תהיו מן העריות" בנושא הזה הקדושה היא הכרחית, הקשר חייב להגיע מגיע ממקום עמוק של חיבור אמיתי ושימת לב אחד לשני ולקב"ה, ואולי בזה מבואר מה שדרשו חז"ל ביבמות ס"ג על הפסוק בפרשה

 

"בגוי נבל אכעיסם" אמר רב חנן בר רבא אמר רב זו אשה רעה וכתובתה מרובה רבי אליעזר אומר אלו הצדוקים 

הקב"ה מלמד אותנו שכאשר האדם לא שם את הדברים על הלב, ולא מקיים את התורה מתוך השירה הזאת, עונשו הוא שתהיה לו אישה רעה ושהצדוקים ישלטו בו, כלומר לא יזכה בסם חיים בתורה כי אם בסם המוות, ולא יזכה בשכינה "כי אם באש אוכלתם". 

 

הפוסק מק"ש במבואות המטונפים

 

סוף הפרשה מסתיימת כך:

 

וַיְכַל מֹשֶׁה, לְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה--אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל:    

 

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, שִׂימוּ לְבַבְכֶם, לְכָל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם:  אֲשֶׁר תְּצַוֻּם, אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא, מִכֶּם--כִּי-הוּא, חַיֵּיכֶם; וּבַדָּבָר הַזֶּה, תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה:

 

כלומר משה פונה אל עם ישראל ודורש מהם לשים את הדברים הללו על ליבם, ובזכות הדבר הזה יאריכו ימים, ומוזרים דרשת חז"ל בברכות כא: על הפסוק הנ"ל:

 

היה מהלך במבואות המטונפות לא יקרא ק"ש ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק לא פסק מאי אמר ר' מיאשה בר בריה דריב"ל עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו... ואם פסק מה שכרו אמר ר' אבהו עליו הכתוב אומר "ובדבר הזה תאריכו ימים":

 

ר' אבהו לומד מן הפסוק אצלינו "ובדבר הזה  תאריכון ימים, שזה מדבר על מי שפוסק מק"ש כאשר מגיע למקומות המטונפים, ולכאורה דרשה זו תמוהה מאוד, כי מה שייך הפוסק מק"ש לפרשתינו, והיכן דבר זה רמוז בפסוק? רש"י מסביר ובדבר הזה "בשביל דיבור זה שנזהרתם" ועדיין הדברים צריכים ביאור.

 

ונראה שלפי דברינו מובן, שבק"ש יש 2 אלמנטים גם לימוד תורה וגם קיום המצוות, ובשניהם יכול האדם לעשותם ללא שימת לב ולא חיבור לנותן התורה, והביטוי הוא בזה שאדם יכול ללמוד תורה במבואות המטונפים, הואיל והוא התאהב בתורה אך לא בנותן התורה כלשון המהר"ל, וכן אדם יכול לקיים מצווה אך לא מתוך קישור לקב"ה ולא מתוך שימת לב, ואף הוא יכול להגיע לכך שיקרא ק"ש במקומות המטונפים, ועל זה אמר משה רבינו שימו לבבכם.. ובדבר הזה תאריכון ימים"

 

שנזכה תמיד לחרוט בליבנו את שירתו של הקב"ה,