המגילה- הסיפור האמיתי- סוף שמח או עצוב?
בְּיוֹם־שְׁלֹשָׁ֥ה עָשָׂ֖ר לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וְנ֗וֹחַ בְּאַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה: (אסתר, ט, יז)
וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב (אסתר א, כב)
"משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט.)
"אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי (מגילה ז:)
אין ספק מהמגילה וגם מדברי חז"ל כי פורים הוא יום שמח, מאוד שמח!!!
אך ברצוני להפגיש אתכם עם פן אחר של פורים, הפן העצוב..
הגמרא במסכת מגילה מביאה דיון מנין לנו שיש לקרוא את המגילה גם ביום וגם בלילה, ו2 אמוראים מביאים מקורות שונים לחלוטין בעניין זה.
כך נאמר שם:
אמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה ולשנותה ביום, נאמר: "אלקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי" (תהילים כב) …
איתמר נמי, אמר רבי חלבו… חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר: (תהילים ל') "למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלקי לעולם אודך". (מגילה ד, א)
כלומר ר' יהושע בן לוי לומד את כפילות קריאת המגילה מפסוק העוסק באדם הזועק לד' בעת צרה.
בעוד ר' חלבו לומד את כפילות קריאת המגילה מפסוק העוסק באדם המודה לד' על הטובות שד' גמל עליו.
וכך כתב הגרי"ד סולובייציק על גמרא זו:
שני האמוראים מטים אוזן לצלילי המגילה: רבי יהושע בן לוי שומע ממנה זעקה מעמק הבכא, ואילו רבי חלבו שומע ממנה צלילי גאולה. ואכן, שני היסודות הללו מיוצגים במגילה: זעקה של אומה מתוך חשכת יסורים, והלל לה' על פורקן עמו.
(דברים אלו של הרב סולובייציק הם מפי השמועה, אך ניתן לראות דברים אלו בהרחבה בספר "על התשועות לרב סולובייציק)".
כלומר הרב סולובייציק מצביע על נקודה שפחות מוכרת בפורים: המאורעות שאירעו בימי הפורים הם מאורעות די מעציבים עד סופם ממש. בוא נתבונן בעלילת המגילה, עם רקע מקדים.
עם ישראל יוצא לגלות בית ראשון, והנביא ירמיהו מבטיח להם את ההבטחה הבאה:
כִּֽי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק כִּ֠י לְפִ֞י מְלֹ֧את לְבָבֶ֛ל שִׁבְעִ֥ים שָׁנָ֖ה אֶפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִמֹתִ֤י עֲלֵיכֶם֙ אֶת־דְּבָרִ֣י הַטּ֔וֹב לְהָשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־הַמָּק֖וֹם הַזֶּֽה:
כלומר, ירמיהו מבטיח לעם ישראל שיש סוף לגלות, ולאחר שבעים שנה תבוא הגאולה.
ואכן היה מקום להבין שנבואה זו תתממש בזמן מלכותו של המלך כורש, אשר הכריז את הכרזתו המפורסמת:
וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס. כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. (עזרא א, פסוקים א-ד)
אכן אירוע מרגש ביותר הכרזה של שליט העולם על שיבת עם ישראל לארצו.
אך האכזבה לא איחרה לבוא דווקא בימי מלכותו של המלך אחשוורוש:
וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָים (עזרא ד, ו)
בסדר עולם רבה (כט) מבואר שבני המן הם אלה שיזמו כתב שטנה זה, ומה משמעותו? הקפאת בנין בית המקדש, היאוש מתחיל לאפוף את היהודים- שמא הגאולה לא תבוא.
אחשוורוש רואה כנראה בביטול הבנייה אירוע מכונן, ובשנה השלישית לביטול מלאכת המקדש עורך אחשוורוש משתה גדול (אסתר רבה [וילנא] א, טו), ובו הוא משתמש אחשורוש בכלי המקדש, ולובש את בגדי הכהן הגדול, תוך כדי ההצהרה כי הגאולה לא תבוא, ונבואת ירמיהו לא תתממש (מגילה יא ע"ב- יב ע"א).
היהודים משתתפים בעצמם במשתה זה, כנראה מתוך ייאוש והכרה בכך שאכן הגאולה לא תבוא
זה הרקע לסיפור המגילה..
ומה קרה במגילה עצמה?
המן לא הסתפק בביטול בית המקדש, וחפץ בהשמדתם של כל עם ישראל- דבר שכמעט עלה בידו, והעמיד מול עם ישראל את מצבם הנורא- גאולה לא תהיה, וחייהם תלויים בידי השליט הקיים... מזימה זו של המן לא עלתה בידו, ומרדכי ואסתר הצליחו לבטל את הגזירה. אך כל הזמן טורח אחשוורוש לומר לאסתר שדבר אחד היא לא תוכל להשיג- חידוש רשיון בניית בית המקדש..
"ויאמר לה המלך לאסתר המלכה מה בקשתך עד חצי המלכות ותעש" חצי המלכות ולא כל המלכות, ולא דבר שחוצץ למלכות, ומאי ניהו - בנין בית המקדש (מגילה טו:)
אז מה בעצם קרה בסיפור המגילה?
הייתה ציפייה גדולה לבניית המקדש אשר נתבדתה, המצב הוא שאחשוורוש לא מוכן לוותר על האמירה כי ד' לא יפקוד את עם ישראל..
עם ישראל נותר בגולה!!!
עם ישראל הבין שכנראה הנבואה על הגאולה כנראה לא תתממש!!
ועוד עם ישראל חש בבשרו שכל רגע יכול לקום צורר אשר ירצה להשמיד להרוג ולאבדם!!
אמנם, את מזימתו של המן עם ישראל הצליח לבטל, אך מי ערב להם שבדור הבא לא יקום המן חדש... מבחינה אמיתית מצבם של עם ישראל נותר די עגום כבראשית המגילה.. כתב השטנה על בניית בית המקדש עדיין קיים, ועם ישראל נתון לחסדיו של השליט העומד בפרס.
לאור נתונים אלה, מובנים ממש דבריו של הרב סולובייציק שבקריאת המגילה יש זעקה על מצב הגלות הנורא, ולאו דווקא דברי הודאה ושבח.
אז א"כ מדוע בכל זאת המגילה כותבת כי מדובר בימים שמחים מאוד, וחז"ל מעצימים חודש זה כ'חודש השמחה'?
כפי שהבאנו לעיל אף הרב סולובייציק עומד על כך שיש במגילה אף מימד של שמחה והלל לד' על פורקן עמו, ואף מעבר לכך, הרב סולובייציק עומד על כך שר' חלבו מזהה במגילה את 'צלילי גאולה'.
לאור מה שהצגנו לכאורה לא מובן, היכן 'צלילי הגאולה', אדרבה אחשוורוש טורח ומזכיר כי הגאולה לא תבוא.
ברצוני להציע שאכן במגילה מונחים 'צלילי הגאולה'. 'צלילי הגאולה' אין קשורים לשינוי מעשי, כי אם לשינוי 'תודעתי'. בראשית המגילה עם ישראל היה אפוף ייאוש והשלים עם העובדה כי ד' זנח את עמו ולא יפקוד אותו, וכי הגאולה לא תבוא. אך בסופו של סיפור המגילה עם ישראל עצמו עבר מהפך:
רבא במסכת שבת (פח.) אומר שעם ישראל חזר וקיבל את התורה בימי הפורים- 'הדור קיבלוה' בימי אחשוורוש.
רבא לומד זאת מפסוק במגילה אשר עוסק לכאורה בעניין אחר לחלוטין
"קִיְּמ֣וּ וְקִבְּל֣וּ הַיְּהוּדִים׀ עֲלֵיהֶ֨ם׀ וְעַל־זַרְעָ֜ם וְעַ֨ל כָּל־הַנִּלְוִ֤ים עֲלֵיהֶם֙ וְלֹ֣א יַעֲב֔וֹר לִהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֣ת שְׁנֵ֤י הַיָּמִים֙ הָאֵ֔לֶּה כִּכְתָבָ֖ם וְכִזְמַנָּ֑ם בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה".
בפשטות, פסוק זה אינו עוסק בקבלת התורה אלא בקבלת ימי הפורים כיום חג.
אם נחבר את דרשת חז"ל לפשוטו של מקרא, ניתן לומר שקבלת התורה של עם ישראל בימי הפורים, היא בעצם היכולת שלהם לקבל את ימי הפורים כיום חג, ולראות בו סימן לכך שהקב"ה לא עזב את עמו ותמיד יעמוד לצידו כנגד הצר העומד מולו, וזאת על אף שלא נעשה שום דבר ניסי בסיפור המגילה- ד' לא התגלה באותות ומופתים, ובכל זאת עם ישראל שינה את תודעתו, וקיבל את העובדה כי ד' לא זנח את עמו.
כפי שהבאנו לעיל בשם הרב סולובייצק למגילה יש 2 פנים: אחת כזעקה ואחת כאמירת הלל.
ניתן לראות זאת גם כן בגמרא במסכת במגילה (יד.) ששואלת מדוע לא אומרים הלל בימי הפורים ומציע ששתי תשובות הפוכות לכאורה:
יש דיעה הסוברת שלא ניתן לומר הלל בפורים, היות ואנחנו עדיין עבדי אחשרוש.
ויש דיעה הסוברת שקריאת המגילה- היא בעצם ההלל.
ברצוני להציע שאף הדיעה הסוברת שקריאת המגילה היא ההלל, מודה לכך שהלל רגיל לא ניתן לומר כאן, היות ו'אכתי עבדי אחשוורוש אנן'. אך מכול מקום בפורים יש סוג הלל מיוחד. ההלל מיוחד בכך שעם ישראל מודה על נס שאינו גלוי ושלא שינה באופן מהותי את מצבם, ובכל זאת עם ישראל מצליח להתעורר ולראות את היום הזה כיום המעיד על כך שד' איתנו ולא עוזב אותנו.
כלומר- המצב לא השתנה, התודעה היא זו שהשתנתה, הייאוש שאפף את היהודים בסעודת אחשוורוש על כך שד' עזב אותנו, הוא זה שנעלם, היהודים חזרו וקיבלו את אמונתם.
אם נסכם נאמר שבעצם החידוש הגדול בפורים הוא בכך שלמרות ש'אכתי עבדי אחשוורוש אנן', עדיין אנו מסוגלים לראות יום זה כיום נס, ולומר בפה מלא ש'קריאתה זו הללה' כלומר שסיפור המגילה הזה, שבו ד' מסתתר ולא מופיע כלל, הוא בכל אופן שיר הלל לקב"ה על שהוא איתנו בכל מצב ושלעולם לא יעזבנו.
נ.ב בסוף לאחר סיפור המגילה בנו של אסתר דריווש השני, אכן אפשר את בניית בית המקדש, ואכן בסיפור המגילה הייה ניתן להאזין חרישית כבר ל'צלילי הגאולה' הממשמשים ובאים אך זה כבר סיפור אחר................
