מהי שמחה ומהי ליצנות?

בס"ד

(רעיון זה מבוסס כולו על שיעור ששמעתי מרבי הרב עדו יעקובי מישיבת בית אל)

"משנכנס אדר מרבים בשמחה (תענית כט.)

הרבה דברים נאמרו בשבחה של השמחה, אך לעיתים עלולים אנו להתבלבל בין השמחה לליצנות. בעוד חז"ל במקומות רבים דיברו בשבח השמחה, הרי הגינויים לליצנות חריפים ביותר כפי שנאמר במסכת ע"ז (יח:) "כל המתלוצץ - יסורין באין עליו". וכן נאמרו עוד אמירות חריפות מעין אלו.

בכניסתנו לחודש אדר  ברצוני לעמוד על נקודת ההבדל בין השמחה לליצנות?

ההבחנה שאציע קצת מפתיעה, והיא נלמדת מעיון מדמותו ה'"צבעונית" של התנא- 'בר קפרא'.  בר קפרא היה חכם בדור המעבר שבין התנאים והאמוראים. תלמיד חבר לרבי יהודה הנשיא. סיפורים רבים בתלמוד הבבלי ובירושלמי סביב דמותו, עלולה לתת לנו את התחושה כי מדובר בדמות של 'ליצן' שנוטה להתבדח על חשבונם של אנשים אחרים. בשורות אלו ננסה לתת פשר לליצנות זו של בר קפרא, ודרך כך ניתן הגדרה מעניינת להבדל בין שמחה לליצנות.

סיפור ראשון- בר קפרא מתעקש להצחיק את רבי בכל מחיר!!

הסיפור הראשון שנפתח בו הוא בגמרא בנדרים (נ:) שם מספרת לנו הגמרא כי ידוע שביום שבו רבי יהודה הנשיא מחייך באה פורענות לעולם, ומיד לאחר מכן מספרת כי רבי יהודה הנשיא ביקש מבר קפרא שלא יצחיקו ובתמורה לכך הוא ייתן לו ארבעים מידות של חיטה. בר קפרא הסכים לדבר, אך התנה זאת בכך שהוא יחליט באיזה מידות ייקח את החיטה. הלך בר קפרא לקח סל גדול ביותר חיפה אותו בזפת בכדי שהחטים לא יפלו ממנו, אך עשה מעשה מפתיע במקום להחזיק את הסל בצורה רגילה כך שהחטים יוכלו להיכנס לתוכם, הוא הפכו על ראשו, כך שבפועל לא יכול להחזיק בסל זה את החיטה. מעשה זה הצחיק את רבי, ואמר רבי לבר קפרא: "וכי לא הזהרתיך שלא תצחיקני?" השיב לו בר קפרא, אני סה"כ הגעתי לקחת את החיטים שמגיעים לי.

סיפור זה מבדר כשלעצמו, אך מעורר תמיהה, מה רצה להשיג בר קפרא בהצחיקו את רבי, והרי הגמרא מעידה שצחוק זה מביא פורענות לעולם. בר קפרא בעצמו מכיר בכוח מעשי חכמים, והוא זה שקבע: "גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ" (כתובות ה.) א"כ מדוע עשה מעשה זה?

סיפור שני- בר קפרא רוצה לבוא למסיבה ולא בגלל האוכל

הסיפור הבא לקוח ממדרש ויקרא רבא ומעובד ולקוח מהאתר https://agadastories.org.il וכך מסופר שם:

בְּכל רַחבֵי הגָלִיל ההִתרַגשוּת גדולה – שִמְעוֹן, בנו של רַבִּי יְהוּדָה הַנָשִׂיא, מִתחַתֵן. כַּיָאֶה לְמשפחה עשירה, רַבִּי עורך מִשתֶה גדול וּמפוֹאר וּמַזמין אֶת כל נִכְבְּדֵי היהודים ואֶת כל תלמידֵי החכמים.

אֶת כל תלמידֵי החכמים הִזמין, חוץ מֵאֶחד. רַבִּי שכח להזמין אֶת בַּר קַפָּרָא, אֶחד מִתַלמידיו (יתכן שבהמשך נבין מדוע במקרה לא הוזמן בר קפרא. בַּר קַפָּרָא נֶעלב וּמַחליט 'להחזיר' לְרַבִּי יְהוּדָה הַנָשִׂיא... בִּגְרָפִיטִי! כן, כן. בְּחֶשְכַת הלַילה, כשכולם זוללים אֶת הקינוחים, בַּר קַפָּרָא כותב על שַעַר הבית אֶת המילים האלֶה:" אַחֲרִית כָּל שִׂמְחָה מָוֶת –ּמָה יִתְרוֹן לְשִׂמְחָתֶךָ?" בְּמילים אחרות – אֱכוֹל וּשְתֵה, כי מחר תמות

אז מה עושים? בּסיום הסעודה, כשהִבחינו האורחים בַּכּתובת, קראו לְרַבִּי שֶיָבוא וְיִראה. "מי עשָׂה לנו כך?" שאל רַבִּי. ענו לו: "בַּר קַפָּרָא, שֶשָכחתָ להַזמינוֹ.""אוי... לא נעים. באמת שכחתי, ועכשיו הוא נֶעלב. מה עושׂים?" כסף לא חסֵר לרַבִּי יְהוּדָה הַנָשִׂיא, ברוך השם, וגם סיבות לחגיגה לא חסרות. עושׂים עוד מסיבה! מִשתֵה חתונה שֵני! למה לא? הפַּעם רַבִּי ניגש אֶל בַּר קַפָּרָא וּמַזמין אותו אישית לַמסיבה. הוא דואג שהמסיבה הזאת לא תיפול מִקוֹדַמְתה, ושגם בה יוגש האוכל הטוב ביותר והיין המשוּבּח ביותר. בַּמִטבּח כבר עובדים חמישה ימים בַּהֲכָנת כֶּבשׂ ממולָא בִּשְׂלָוִוים וּמתובּל בְּשִבעת התבלינים, המנה המשוּבַּחת ביותר של השֵף הפרטי של רַבִּי.כל האורחים מִתכַּנסים סְביב השולחן, הריח כבר מְדַגדֵג אֶת הנחיריים...

"אַל תאכלו יותר מדי," אומר בַּר קַפָּרָא, "שלא תשמינו כל כך עד שלא תעברו בַּדֶלת, כמו שֶקָרה לַשוּעָל ההוא." "איזה שועל?" רב קַפָּרָא מְסַפֵּר: "מַעשֶׂה בְּשועל רעֵב שרָצה לֶאכול מִן הענבים הבְּשֵלים שֶבַּכֶּרם. מצא פִּרצה בַּגָדֵר וְנִכְנס. זָלל וזלל, וּכְשֶהָיה שָׂבֵע ורצה לָצֵאת גילָה שהִשמין כל כך, שאֵינו עובֵר דֶרך הפִּרצה. המִסכן היה צריך לָצוּם שלושה ימים עד שֶהָיה יכול לעבור שוב, ויָצא רעֵב כפי שֶהָיה כְּשֶנִכְנס." כולם צוחקים, המֶלצרים מַגישים מַגְשֵי אוכֶל נוספים, וּבַר קַפָּרָא ממשיך: "אותו שועל פגש יום אחד עורב. העורב הֶחזיק בְּמַקוֹרו נֶתַח גבינה גדול, ואתם יודעים שֶכְּשֶעורב מחזיק משהו, אי אפשר להוציא אֶת זה מִמנוּ... אמר השועל לָעורב: 'שמעתי כי שִירָתךָ ערֵבה לָאוזֶן וַאפילו יפָה יותר מִשִירת הזָמיר. תֵן לנו איזה סוֹלוֹ!' והעורב, שאהב שמִתְחַנְפים אליו, פָּצה אֶת מַקוֹרו וּפָצח בְּזֶמר, והגבינה נפלה הַישֵר לְפִיו של השועל."

הקָהל פָּרץ בִּצחוק גדול. חוכמה גדולה יש בְּמִשְלֵי השועלים – מְסַפּרים על חיות, וּבְעֶצם מְדַבּרים עלֵינו.

"סַפֵּר עוד מָשל, בַּר קַפָּרָא!" וּבַר קַפָּרָא מוסיף וּמְסַפּר על שועל שהִזמין חסידה לִסעודה... סיפור רודף סיפור, מָשל רודף משל. וּבֵינתיים המֶלצרים עומדים סְביב השולחנות, מחזיקים מַגָשים עמוסים כל טוּב המַדיפים ניחוֹח של בָּשׂר ותבלינים, ואיש אֵינו שָׂם ליבו אֲליהם. כולם מקשיבים לְמִשְלֵי השועלים של בַּר קַפָּרָא. המלצרים חוזרים לַמטבּח מְבוּלבּלים, נושׂאים מַגשים מְלֵאים, ואומרים: "איש אֵינו מִתעַניֵין בָּאוכֶל!" "מה, לא טעמוּ אפילו?" שואל רַבִּי."אפילו לא כַּזַית. יש שָם זקֵן אחד שמְסַפּר להם שְלוש מאות מִשְלֵי שועלים על כל תבשיל." "זה כבר קר לגמרֵי!" פורץ השֵף בְּבֶכי.

רַבִּי יְהוּדָה הַנָשִׂיא ניגש לבַר קַפָּרָא ואומֵר לו בְּשֶקט: "לָמה אתה עושֶׂה כך? תֵן להם לאכול!"

שֶקט מִשׂתָרֵר פתאום, וּבַר קַפָּרָא עונֶה: "עשיתי זאת כדי שתֵדע שלא בִּשביל האוכֶל באתי אֶלָא בִּשביל החֶברָה."

אז כן, בר קפרא יודע להצחיק ולעניין, ולא, הוא לא בא בשביל האוכל, הוא חיפש את ה'חברה'. אבל מה המשמעות לכל זה?

אם עד כאן, קיבלנו דמות מצחיקה ולא כל כך מזיקה, הסיפור הבא מתחיל לגרום קצת מבוכה:

סיפור שלישי- בר קפרא מאלץ את רבי ואשתו לשרתם ביום חתונת בנם!!

 בגמרא בנדרים (נ:) שהובאה לעיל מופיעה הסיפור הנ"ל:

בר קפרא פונה לבתו של רבי, ואומר לו: 'את תראי' מחר אני אשתה יין בעוד אביך ירקוד לי, ואמך תמזוג לי את הכוס. באמת, יום לאחר מכן בעלה של אותה הבת -'בן אלעשה' העשיר הגדול הזמין את כולם לחוג את חתונת בנו של רבי- ר' שמעון, שהיה תלמידו של בר קפרא. הלך בר קפרא לרבי ביום השמחה ושאלו: רבי מה פירוש המילה- 'תועבה'? כל פירוש שנתן רבי דחאו בר קפרא, עד שנכנע רבי ואמר, טוב, אמור לי אתה מה הפירוש למילה זו. השיב לו: "אענה לך, אך קודם כל אשתך תמזוג לי כוס יין", ואכן אשתו של נשיא ישראל מזגה כוס יין לבר קפרא. כעת, אמר בר קפרא, אבאר לכם: פירוש המילה תועבה היא  תועה- אתה בא, כלומר מי שנכנע לעריות אלו, פשוט איבד דרכו, ואין זו הדרך הנכונה. לאחר מכן, שוב שאלו בר קפרא לפשר המילה 'תבל' המופיעה אף היא בפרשת העריות ולא ידע רבי להשיב, עד שדרש ממנו בר קפרא שירקוד, ורק לאחר מכן פירש לו בר קפרא שפירושה של המילה תבל הוא: "תבלין יש בה"? כלומר אין משהו ממשי מלבד ההנאה רגעית של מעשה חטא כזה.

חתנו של רבי לא היה מסוגל לסבול ביזיון זה, ויצא מהאירוע.

הגמרא ממשיכה וטורחת לספר לנו כי בן אלעשה היה עשיר גדול שבזבז ממון רב ללמוד כיצד נעשית תספורתו של הכהן הגדול.

מה רצה בר קפרא להרוויח במעשים אלו, כלום הוא 'ליצן החצר' ותו לא, ועוד מדוע טרחו חז"ל להאריך כל כך בהבאת הלצותיו של בר קפרא.

נביא עוד סיפור אחרון ולאחר מכן ננסה להשיב על תמיהותינו.

סיפור רביעי- בר קפרא משפיל את חתנו של רבי בפני רבי

בירושלמי (מועד קטן ט:) מסופר כי בר קפרא ראה שרבי מוקיר מאוד את חתנו העשיר בן אלעשה, ולא מצא חן בעיניו הדבר. מה עשה? הלך לבן אלעשה ושאלו, כיצד זה יכול להיות שכל 'עמך ישראל' שואל את חמיך שאלות, ואתה שמקורב אליו, לא שאלת אותו אפילו שאלה אחת. השיב לו בן אלעשה: "אין שאלה בפי, ומה אשאלהו". ענה לו רבי: "אני אתן לך שאלה לשאול, שאל את חמיך מה פירושו של הפסוק "שאול משמים נשקפה הומיה בירכתי ביתה מפחדת כל בעלי כנפים (איוב כט) ראונו נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו הנס יאמרו הו הו והנלכד נלכד בעונו".פירושו של הפסוק אומר כי בסוף כולם מתים, ואין יתרון גדול למי שהוא בעל ממון, מה שכמובן לא הבין בן אלעשה. 

הלך בן אלעשה ושאל שאלה זו את רבי. מיד כעס רבי והבחין כי בר קפרא מסתתר ומגחך לו להנאתו. 

אמר רבי לבר קפרא: "איני מכירך זקן", וידע בר קפרא שהוא לא יקבל מינוי בימי רבי.

ביאור הדברים- הליצן הוא מי שמחצין את החוץ ואין לו פנים, האידיאל-"בכל דרכיך דעהו"

במבט פשטני על סיפורים אלו מצטייר בפנינו בר קפרא כליצן, המתבדח על חשבון אחרים. אך היות וידוע לנו שמדובר בת"חומנהיג ציבור רציני שהיה כתלמיד חבר לנשיא ישראל, שכיבדו והוקירו, ואף היה רבו של בנו ר' שמעון, מוטל עלינו להבין, מה הוביל את בר קפרא למעשים אלו, ומדוע טרחו חז"ל להאריך ולספרם.

נדמה כי התשובה לשאלה זו, טמונה באמירתו של בר קפרא במסכת ברכות (סג.) שם אומר בר קפרא: "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה " בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".   

נראה שעל פי מאמר זה נוכל להבין את כל מעשיו התמוהים של בר קפרא. תפיסתו של בר קפרא היא לדעת שבכל דרך ובכל מעשה העומד מול האדם צריך הוא למצא את הנקודה הפנימית שממנה הוא יכול להפיק תועלת לעבודת ד'. "בכל דרכיך דעהו" פירושו שאין  מעשה שאינך יכול לקשר אל הקב"ה.

כנגד מאמר זה ישנם שני תפיסות הסותרות מאמר זה:

תפיסה אחת: היא התפיסה שישנם דברים שבהם אינך יוכל למצוא את נקודת הפנים, שמהם מומלץ להתעלם אם ברצונך להתקשר אל הקב"ה, או לכל הפחות להתייחס אליהם כדבר חיצוני לעבודת ד'.

תפיסה שנייה: לתפוס את הצדדים החיצוניים ולא להתעלם מהם, אך לא לנסות לחבר אותם אל נקודת הפנים.

שתי תפיסות אלה רצה בר קפרא לשלול:

את התפיסה הראשונה הוא שלל בסיפור הראשון שהבאנו, כאשר נאמר שם בגמרא שיום שמחייך רבי בא פורענות לעולם. נקודה זו הפריעה לבר קפרא: מדוע ביום שיחייך רבי תבא פורענות לעולם? הרי עם הצחוק והחיוך אפשר לעשות דברים מועילים הקשורים לעבודת ד', וממילא לא רק שלא להביא פורענות לעולם, אלא לרומם את העולם ע"י אותו צחוק. דווקא בר קפרא שאמר גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמיים וארץ ידע שרבי יכול על ידי חיוכו לרומם את העולם ולא להפך.

את תפיסה השנייה רצה בר קפרא לשלול כאשר אמר לבתו של רבי, כלתו של בר קפרא: "את ובעלך מתעסקים בחיצונית בעושר של העולם הזה ובכבוד"-. "מאי בן אלעשה דתניא לא לחנם פיזר בן אלעשה את מעותיו אלא להראות בהן תספורת של כהן גדול דכתיב כסום יכסמו את ראשיהם"  בן אלעשא רודף אחרי החיצוניות אך הוא אינו יודע לחבר אותו אל השורש. בר קפרא רצה להראות לביתו של רבי הנשיא המכובד, שמה שמעניין אותו אינו החיצונית אלא הפנימיות. גדולתו של רבי אינה בעושרו כי אם בשקיקתו לתורה. לכן מחר הנשיא המכובד מוכן לרקוד בשבילי על מנת לשמוע ממני דבר תורה. ולא סתם דבר תורה אלא דבר תורה שעוסק לכאורה בצדדים הכי שפלים הכי פחות 'אסטטים', "תועבה, תבל וכו'. אך בן אלעשה וביתו לא היו מסוגלים להפנים זאת  לכן הם יצאו החוצה.

אחרי כן הייתה עוד מסיבה לר' שמעון ברבי אך שם כבר בר קפרא לא הוזמן, כנראה בעקבות האירוע הראשון שגרם לכעס אצל חתן רבי- בן אלעשה. בר קפרא גרם לרבי להזמין אותו שוב , אך שם הוא אינו נגע באוכל, בר קפרא רצה להראות לרבי שהרצון שלו להיות בסעודה, היא דיבוק החברים שגם דרך הסעודה ניתן לרומם את המציאות על כן נתן 300 משלים על האוכל. דווקא על האוכל הנתפס כדבר חומרי- עליו בחר בר קפרא להמשיל 300 משלים. משמעות משלים אלה הייתה להראות שגם דבר הדבר החומרי הזה אפשר להעביר רעיונות רוחניים רבים.

לכן גם צרם לבר קפרא שרבי מכבד את בן אלעשא, על אף שכל מה שהוא מקרין הוא השקעה מוגזמת בחיצוניות ללא חיבור לפנים.

א"כ ניתן להבין שלדעת בר קפרא, הדבר החמור ביותר הוא הניתוק בין עולם הרוח לעולם המעשה. חיזוק למהלך זה ניתן לקבל מהצורה שבה תפס בר קפרא את המושג "לץ" ,אשר בהתבוננות הראשוני היה ניתן לשייך מושג זה אל בר קפרא עצמו, וכך אמר בר קפרא: " כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ - דור הנאה ממנו, שנאמר: ובמושב לצים לא ישב, מושבו מושב לצים". 

על פי מאמר זה ניתן להציע ש'אליבא' דבר קפרא, הלץ הוא מי שאין לו תוך: שאין לו משנה תורה ודרך ארץ. אדם כזה יזיק מאוד במידה והוא התלוצץ. אך אדם אשר מלא תוך, ודרך בדיחותיו מעביר תוכן רוחני, אינו נכלל בכלל הלץ.

לסיום, מעניין לבחון דו שיח מרתק שמופיע בגמרא בברכות (נו:) בין רבי לבר קפרא:

אמר ליה בר קפרא לרבי: ראיתי חוטמי שנשר, אמר ליה: חרון אף נסתלק ממך. אמר ליה: ראיתי שני ידי שנחתכו, אמר ליה: לא תצטרך למעשה ידיך. אמר ליה: ראיתי שני רגלי שנקטעו, אמר ליה: על סוס אתה רוכב. חזאי דאמרי לי: באדר מיתת וניסן לא חזית, אמר ליה: באדרותא מיתת, ולא אתית לידי נסיון".

בר קפרא חולם על 3 דברים עיקרים שבאים עליו:

 ראיתי חוטמי שנשר, ראיתי שני רגלי שנקטעו- המסמל יסורים.

ראיתי שני ידי שנחתכו- המסמל בעיות בפרנסה.

באדר מיתת וניסן לא חזית- המסמל מיתה.

3 הסימנים הללו הינם הדברים הבאים על הליצן כמבואר במסכת ע"ז (יח:)

כל המתלוצץ - יסורין באין עליו, שנאמר: (ישעיהו כח) ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם. אמר להו רבא לרבנן: במטותא בעינא מינייכו דלא תתלוצצו, דלא ליתו עלייכו יסורין. אמר רב קטינא: כל המתלוצץ - מזונותיו מתמעטין, שנאמר: (הושע ז) משך ידו את לוצצים. אמר רבי שמעון בן לקיש: כל המתלוצץ נופל בגיהנם, שנאמר: (משלי כא) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר: (צפניה א) יום עברה היום ההוא".

נראה שבר קפרא חשש שהתנהגותו גבלה בליצנות והוא עתיד להיענש כליצן, וכאן אנו רואים שדווקא רבי בר הפלוגתא של בר קפרא בתפיסת העולם, השיב לו שאין לו חשש וכי דרכו נכונה, ופירש את חלומותיו לטובה. 

אם נסכם את דברינו עד כאן, נוכל לומר שבאמת אדם שיש לו תוך וכוונותיו אמיתיות, יכול להיעזר אף במעשה "לצון" על מנת להעביר רעיונות רוחניים רבים. מוכרים לנו צדיקים רבים שהעבירו רעיונות רבים דרך הלצות. דוגמא מוכרת היא הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב , שכמעט בכל תשובה שלו הייתה משולבת איזו בדיחה.

לסיום: טוב ובריא לצחוק. אך לא סתם כך. הבדיחה אינה המטרה. אלא האמצעי להעביר תוכן ורעיון רוחני.

 שנזכה כולנו לצחוק צחוק תכני ומשמעותי- "משנכנס אדר מרבים בשמחה".