פרשת משפטים- האם מותר לערער על פסק בית הדין, ומהו היחס הנכון בין ציבור לנבחריו?

בית דין לערעורים ויחסי מנהיג וציבור

הרב חיים הירשנזון (דמות מעניינית ביותר בנוף הרבני בתקופת טרום הקמת מדינת ישראל ) מתאר בספרו מלכי בקודש (שאלה ה) דיון מעניין שאירע בוועידה המכוננת השנייה בארץ ישראל (מה שלימים הפך ל'כנסת ישראל') בישיבה הרביעית בדבר מקומו של המשפט העברי בארץ ישראל. 

שם מתאר הרב הירשנזון כי הסופר מרדכי בן הלל הכהן דיבר על נחיצות התחדשות בתי המשפט לשלום ו'לא שמר הסופר הלז פיו ולשונו ויגע בכבוד בתי דינים בארץ ישראל... ופער פיו לבלי חוק להתחכם.. על הקודקס הכללי שלנו "החושן המשפט"...לאמר שחוקיו כבר התישנו.. ויוסף עוד לומר שעוד חסרון אחד יש בהב"ד "שאין עליו ערעורים, שאין אחר מעשה בית דין כלום".. דבריו אלו הביאו התמרמרות גדולה אפילו בין המתונים שבין פועלי ציון, עד שאחד מפועלי ציון קם והכריז בהתלהבות "יותר צודק ויותר ישר מה שיש בחושן המשפט לא היה ולא יהיה בשום קודקס בעולם".

סיפור היסטורי זה יוצר כר נרחב לדיונים רבים בדבר מקומו של המשפט העברי במדינת ישראל ה"חילונית", בדבר החידוש אשר צריך או שלא צריך לעשות בדיני "חושן משפט" לאור המציאות המתחדשת ועוד.

אך ברצוני בשורות אלו להתמקד בנקודה אחת שניתן להעלות מעצם הדיון בדבר מקומו של בי"ד בערעורים בתוך מערכת משפט באשר היא.

כיום מקובל בכל מערכת משפט מודרנית כי ניתן לערער על פסק בית המשפט ע"י פניה לערכאה המוסמכת לכך.

נחלקו הפוסקים במהלך הדורות, האם גם במערכת המשפט העברי קיימת אפשרות לערעור שכזה. ברצוני להציג בקצרה את הדין ההלכתי, ולפנות לאחר מכן לשאלה הערכית המסתתרת מאחורי דיון זה.

העוסקים בסוגיות הקשורות ל"חושן משפט" יודעים כי יש דיון רחב ביותר בגמ' ובפוסקים בדבר ביטול פסק דין בעקבות טעות בית הדין. דיון זה נמצא באריכות בסימן כה בחלק חושן משפט של השו"ע, סימן זה הוא אחד מהסימנים הארוכים, המורכבים והמרתקים בסימני השו"ע בחלק זה. כך, שכמובן שההלכה מכירה בכך שדיין יכול לטעות, וכי יש מצבים אשר פסק הדין יתבטל בעקבות אותה טעות.

א"כ השאלה היא, לא, האם פסק דין ניתן לביטול, אלא מי הוא הסמכות שתבטל אותו, ובאיזה אופן הדבר יעשה. האם על כל פסק מותר לערער? מי הוא הב"ד שרשאי לערער על סמכות בית דין חבירו וכיוצא בזה?

השאלה הזו הינה שאלה שטמון בתוכה ניגוד של 2 עקרונות: 

האחד עקרון השקיפות ומתן תחושה של צדק  שנעשה לצדדים.

לעומתו עקרון כבוד בית הדין, והענקת תחושה של סמכות כזו אשר מניחה שסתם כך אין להניח כי בי"ד טועה.

בגמרא אין מקורות ברורים העוסקים בשאלה מי הוא זה אשר יכול לערער על פסיקת בית הדין, רק ברור שניתן לבטל דין מחמת טעות כפי שהוזכר לעיל.

מכול מקום 2 מקורות שהפוסקים מתעסקים אתם בהקשר לשאלה זו, הם 2 מקורות מנוגדים:

מהאחד עולה (סנהדרין לא:) כי רשאי אחד מהצדדים לבקש מבית הדין שינמקו את פסק דינם בכדי שיכול לילך לבית דין הגדול ולבחון אם צדקו בפסיקתם.

ואילו מהשני עולה (ב"ב קלח:) כי 'בית דינא בתר בית דינא לא דייקי', כלומר שבית הדין סתם כך אינם בודקים אחר פסיקת בית דין חברם ומניחים כי נעשה בצדק וללא פגם.

על המקור ממנו עולה כי ניתן לבקש פסק דין מנומק, טוענים אלו ששוללים את היכולת לערער אחר סמכות בית הדין, כי שם מדובר במקרה מיוחד אשר בית הדין לא מאפשר לאחד מהצדדים לדון בבית דין חשוב יותר בכדי לא להטריח את הצד השני, ולכן יש לאפשר לצד החפץ לדון בערכאה חשובה יותר פסק דין מנומק בכדי שיוכל בעצמו לילך אל אותו בית דין חשוב, או לחילופין במקום שנוצר חשד אובייקטיבי הדורש בירור, ולכן מוטל על בי"ד להסיר מעליהם חשד ולנמק את פסק דינם (תוס' סנהדרין לא: ד"ה ואם בניגוד לדעת הרא"ש ב"ב ה, מה).

על המקור הכותב שאין בית הדין מדקדק אחר בית דין חבירו, מבארים אלו הסוברים כי יש לאפשר ערעור על פסק הדין, כי לא מדובר בהלכה האוסרת ערעור. אלא בתיאור מציאות כי ללא ערעור קיים אין סיבה לפתוח מחדש כל פסק דין שכבר נידון במקום אחר (משפטי עוזיאל סימן א אות יז).

יש לציין כי לדעות אשר סוברות שסתם כך רשות לאחד מהצדדים לבקש נימוק לפסק הדין, יש שהחמירו וכתבו שאם ביקש אחד מהצדדים טעם יש לנדותו על כך שבמעשהו הוא מבזה את בית הדין (נמוק"י ב"מ מ: ד"ה 'כגון דא') .

הלכה זו הופעלה למעשה על ידי הרב יוסף קארו בבית דינו כאשר הוא חש זלזול בבית הדין מצד חלק מהרכב בית הדין ואחד מהצדדים (אבקת רוכל .סימן יז)

כפי שאנו רואים המתח שקיים בסוגיא זו, הוא הצורך מצד אחד לאפשר לצדדים לחוש שקבלו דין אמת, אך מאידך דווקא בשביל צורך זה, על הצדדים להרגיש כי בית הדין הוא מוסד חשוב בעל סמכות, אשר לא בכל פעם יש לבדוק אחריו שמא טועה הוא, או שמא אינו עושה דין צדק.

הרב עוזיאל מסכם  את דעתו כיצד יש לגשר על המתח הנ"ל וכך הוא כותב:

הנך רואה כי ההלכה התירה לדיין שלא לכתוב פסקי דינו ונמוקיו, אבל הרגשתם המשפטית של רבותינו ז"ל הכירה שממדת שורת הדין שהם חייבים לדון בה מחייבת גם אותם במכל שכן להיות נוהגים בעצמם מדת לפנים משורת הדין, ולהפיס דעת בעלי דין המבקשים זאת, ולהשקיט מצפונם הם שעל ידי כך יתברר טעותם או צדקתם.

הרב עוזיאל עומד על כך כי ישנה חלוקה בין מה ש'מגיע' לצדדים, לבין מה שהדיין צריך בעצמו לאפשר לצדדים בכדי שירגישו שנעשה עמם דין צדק.

עקרון זה של החלוקה בין היחס של הנדונים כלפי הדיין, לבין היחס שצריך להיות לדיין כלפי הנדונים מצוי בעוד מספר מקומות בהלכה, וברצוני להדגים זאת כאן בקצרה:

בעניין גבאי צדקה נאמר בגמרא (ב"ב ט:) "אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברין" וכך נפסק להלכה ברמב"ם (מתנות עניים ט יא) ובשולחן ערוך (יו"ד רנז, ב).

אך מאידך כבר כתבו הטור והרמ"א: " ומכל מקום כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל טוב להם ליתן חשבון"

עקרון זה כי על הגבאים להיות שקופים ולא מעורערי חשד מצוי בדברי חז"ל במספר מקומות אשר נותנים לגבאי צדקה הנהגות מחמירות ביותר בכל הנוגע להתנהלות בכספם:

• "גבאי צדקה אינם רשאים לפרוש זה מזה מפני החשד (ב"ב ח:)
• מצא גבאי צדקה מעות בשוק - לא יתנם לתוך כיסו, אלא נותנם לתוך ארנקי של צדקה, וכשיבא לביתו יטלם, כדי שלא יאמרו מעות של צדקה הוא גונב; ולא ימנה מעות של צדקה שתים שתים, אלא אחד אחד (ב"ב ח:)
• גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק - פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן; גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק - מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן (ב"ב ח:)

ברצוני לתת דוגמא נוספת לזה, מדין נטילת שכר לדון. ההלכה הפשוטה היא כי אסור לדיין ליטול שכר בשביל לדון, משום שזהו מצווה לדון, וחובה לעשות כן בחינם (כתובות קה.).

מאידך גיסא מבואר בגמ' בכתובות (קה.) שהייתה קופה שבה נתנו הקהל כסף בעבור הדיניים 'גוזרי הגזירות'.

החתם סופר (חו"מ ה סימן קסד) התייחס לעניין זה וכך כתב:

בענין קבלת פרס הרבנים ולקבל עליך עול הציבור ולקבל פרס מידם זו קשה מן הראשונה ובשגם אני חשוד לאותו דבר בעו"ה ואפי' ת"ח שאומר דבר בשעת מעשה אין שומעי' לו מכ"ש איש כמוני שאין לשמוע ממני במה שאני נוגע שאני מקבל פרס והקהלה בעו"ה...מ"מ להוציאך חלק א"א בלי שום עיון בספר דע כי מן התורה הניתנה לכל ישראל בשווה מחוייבי' לקיים והגית בו יומם ולילה ויהיו עושי' רק כדי חיותם יום יום ומוציאי' שארית היום בעבודת השם או בזמן מן הזמנים לצורך גופם כגון ביומי ניסן ותשרי ושארי הזמנים כולו קודש לה' וממילא אין לו לאדם לבקש מותרות וכל מה שיהי' פרוש ומסתפק במועט וירוויח זמן לתורה ועבודה קדוש יאמר לו ובתוך אותו הזמן המיוחד לתורה ועבודה אם יבוא אדם ללמוד ממנו דבר או לשפוט בין אדם לחבירו או להורות לו מחויב לעשות בחנם ואינו רשאי ליטול שום שכר ואף על פי שמפסיד לימודו של עצמו עי"ז כי בזה של חבירו קודם לשל עצמו אמנם בזה שעשה לחיותו ולאשתו ולבני' הקטנים המוטלי' עליו לפרנסם שלו קודם לשל חבירו ואינו צריך להתבטל ממלאכתו אם לא יעמידו אחר במקומו או ישלמו לו פרנסת יומו וזה נקרא שכר בטלה דמוכח.

אמנם הציבור מחוייבי' להעמיד להם אחד שיהי' מוכן ופנוי בכל הזמני' לכל המבקש תורת ה' ימצא מוכן לכך בכל עת והציבור עושי' לזה פרנסתו בריווח וכבוד גדול כי אעפ"י כשהי' הוא עושה לעצמו הי' מצוה עליו לצמצם מ"מ הוא רשאי ולא הם ובודאי אם יש לאל ידו להתפרנס משלו בלי נטילת פרס מהציבור מחויב הוא לעשות גם זה בחנם אך לאו כל אדם זוכה לשתי שולחנות ואם אינם מספיקי' לו די צרכו בריווח אינו מהראוי שיסרב ויבקש הוספה בכל זמן ועידן ולהעמיס על הציבור העמוסי' בלא"ה ..

כלומר, אף בדיון לגבי משכורתו של הדיין, עומד החתם סופר על כך כי הדיין מצדו מחויב להיבטל מלמודו בכל עת, ולדון את המקרים המגיעים אליו ללא נטילת שכר, אך מאדיך הציבור מחויב להעמיד להם אדם הפנוי לעיסוק זה וללימוד ותורה, ומצידם עליהם לפרנסם בכבוד.

המסר העולה מג' המקרים הללו (ערעור בי"ד, שקיפות גבאי צדקה, נטילת שכר לדון), כי במערכת היחסים בין הציבור לנבחריו. מוטל על כל אחד מהצדדים להתמקד במוטל עליו, ולהעניק במידת האפשר לצד השני את הכבוד והאמון הגבוה ביותר שיכול לתת. על הציבור מוטל שלא להעמיד את נבחריו ב'אבן הבוחן' כאשר אפשרי שלא לעשות כן, ועל הנבחרים לדאוג לכך שלא יהיה מקום ולו הקטן ביותר לחשוד בהם, ולהיות שקופים ככל שניתן.

הדבר נכון גם ביחס לנטילת השכר. נושא שעלה גם בימינו לגבי משכורת ח"כ והשרים. על הציבור לרצות שנבחריו יהיו אנשים המשתכרים באופן מכובד, ועל נבחריו לתת תחושה במידת האפשר שהוא מנסה לצמצם מעול הציבור וכפי שכתב החתם סופר.

לסיום אביא סיפור שנגע לליבי על הנשיא יצחק בן צבי, ומקורו בכתבה במקור הארץ, וכך נכתב שם (בדילוגין):

מריבה בן הנשיא לועדת הכספים על גובה המשכורת

לאחר עשר שנים בתפקיד, התברר כי משכורתו של נשיא המדינה, יצחק בן צבי, לא עלתה מאז נבחר לתפקיד ב-1952. המצב שנוצר היה אבסורדי: משכורתו של הנשיא היתה נמוכה ב-40% ממשכורתו של הנהג שלו. ביולי 1962 התכנסה ועדת הכספים של הכנסת לדיון מיוחד ובלתי נתפס במושגים של היום: איך אפשר להעלות את משכורתו של הנשיא בניגוד לרצונו.

"איננו יכולים להתחשב בדרישת הנשיא למשכורת קטנה ביותר, כפי שאיננו יכולים להתחשב במי שביקש משכורת גדולה מדי", אמר ח"כ יוחנן בדר בישיבת ועדת הכספים של הכנסת, שכונסה ב-24 ביולי 1962. "מר יצחק בן צבי הוא צנוע מאוד ומשמש דוגמה לכולם. אינני צריך לחזור על דברי השבח לנשיא, כי כולנו מכירים אותו. אני מדבר על נשיא המדינה בדרך כלל, והוא לדעתי האדם האחרון שיכול לחוות דעתו ביחס למשכורתו שלו עצמו", הוסיף.

משכורתו של הנשיא היתה אז "כמשכורת של פקיד מדינה בדרג בינוני ושליש בלבד ממשכורתם של שופטי בית המשפט העליון", כפי שנכתב באתר ארכיון המדינה. ח"כ נחום לוין היה מי שהשווה בינה ובין משכורת של נהג: "לפי התקציב מקבל הנשיא משכורת בסך 5,400 לירות והנהג שלו 7,600 לירות – כלומר גבוה בארבעים אחוזים! אני חושב שזה מגוחך במקצת".

בסופו של יום החליטה הוועדה – לראשונה – להתעלם מרצונו של הנשיא, ולשלש את משכורתו..

כצפוי, הנשיא לא בירך על העלאת משכורתו. בדצמבר 1962 כתב ליו"ר הוועדה, גורי, מכתב בזו הלשון: "מאז כניסתי לתפקיד הריני רואה בדאגה רבה את הדהירה המסחררת של רמת החיים במדינתנו כאחת הסכנות הרציניות לעצמאותנו הכלכלית שאנו כה כמהים לה. דעתי היא, כי כל עוד אנו מצווים לקיים שתי מצוות חשובות – העלאת אחים וקליטת בארץ והגברת עצמאותנו הביטחונית, נוכח הסכנות האורבות לנו מבחוץ,  אסור לנו להיגרר אחרי העלאת רמת החיים".

הנשיא הסביר עוד כי הוא מבקש לשמש בכך דוגמה אישית. "התנגדתי משום כך באופן עקרוני להעלאת משכורתי, מתוך תקווה להראות בכך דוגמה לאחרים'". לאחר שהוועדה החליטה להעלות את משכורתו בניגוד לרצונו, הנשיא החליט להקדיש את חלקה לקרן מחקר. "קרן מיוחדת להכשרתם של כתבי-יד היסטוריים מקוריים לדברי ימי עם ישראל וארץ ישראל לשם מחקר ופרסום", כהגדרתו.

המאבק שניהלה הכנסת בנשיא המדינה החל עוד שנים לפני כן. כבר ב-1954, שנתיים לאחר שנכנס לתפקיד, דנה ועדת הכספים בתקציב בית הנשיא ובמשכורתו. בישיבה התברר, כי בן צבי רוצה להשאיר את המשכורת על כנה – כפי שקיבל קודמו בתפקיד, חיים ויצמן. חברי הכנסת לא הקלו עליו. ח"כ קדיש לוז אמר כי משכורתו של הנשיא צריכה להיות "הגבוהה ביותר במדינה". לבסוף הוחלט להשוות את משכורתו של הנשיא למשכורת של נשיא בית המשפט העליון – כפול משכרו הקודם.

בן צבי גם דחה את ההצעה לגור במשכן מפואר בירושלים, בטענה שראוי שבית הנשיא ישכון בצריף צנוע בשעה שעשרות אלפי ישראלים גרים במעברות, באוהלים ובפחונים. לבסוף נקבע משכנו במגרש בלב שכונת רחביה עליו הוקם הצריף שהיה לבית הנשיא. היום הוא משמש את "יד בן-צבי", שעוסקת במחקר ולימוד תולדות ארץ ישראל וירושלים.

בן צבי נפטר ב-1963. צניעותו השתקפה גם לאחר מותו: הוא סירב להיקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, ונטמן בחלקה רגילה בהר המנוחות. במשך השנים רחבת הקבר הצנועה גודרה ובני משפחתו טיפחו אותה.